להזהיר את הרווקים הטיפשים

בפרק ז, החכמה נמצאת בביתה, עם משפחתה; היא נשקפת ( = מביטה מלמעלה) על חבורות הפתיים והבנים. היא רואה נער חסר לב, שעדיין אין לו בית, הפוגש אשה נכריה שמסתובבת פעם בחוץ ופעם ברחובות, ומתפתה ללכת איתה אל ביתה.

החכמה עוקבת במבטה אחרי הנער, רואה איך הוא מתפתה לזנות, אך אינה מצליחה להציל אותו (פסוקים 22-23), וכל מה שנשאר לה לעשות הוא להזהיר את שאר הבחורים שלא יטעו כמו אותו נער (פסוקים 24-27).

אולם, בפרק א ישנה גישה חינוכית אחרת - גישה פעילה יותר, משלי א4: "לָתֵת לִפְתָאיִם - עָרְמָה, לְנַעַר -  דַּעַת וּמְזִמָּה" (פירוט);

הנשים החכמות בפרק א אינן יושבות בביתן ומסתכלות על הפתיים מלמעלה, אלא יוצאות אליהם לחוץ ולרחובות, משלי א20-22: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ.   בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא, בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר.   עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי, וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם, וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת..." (פירוט).

אם כך, ייתכן שהדוברת בפרק שלנו מתכוונת להביע חרטה על כך שלא פעלה בזמן: "ראיתי נער שהולך אחרי נכריה, ונשארתי בביתי, והנער התפתה ואבד; אילו הייתי יוצאת מביתי אל החוץ ואל הרחובות, כדרכן של נשים חכמות, ייתכן שהייתי מצליחה להציל אותו".

ואכן, בפרק ט החכמה מתקנת את הטעות. היא בונה בית יפה, משלי ט1: "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" (פירוט), מכינה מאכלים טעימים, ומזמינה את הפתיים חסרי-הלב לבוא וללמוד, משלי ט4: "מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה, חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ" (פירוט), משלי ט10: "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (פירוט).

אחריותם של המבוגרים למנוע זנות בדור הצעיר נזכרת כבר בתורה, ויקרא יט29: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה" (פירוט). אחריות זו מתבטאת גם בנכונות לבנות בית לצעירים רווקים, על-מנת שלא יתפתו ללכת לבית נכריה.