החכמות יוצאות לרחוב לקרוא לתלמידים

קוד: ביאור:משלי א20 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
א20 חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה, בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ;

 סגולות

הנשים החכמות מרננות (קוראות) דברי-חכמה בחוץ, וקול חכמתן נשמע ברחובות -

 מצודות

הלא כל חכמה מהחכמות תרונה (תכריז ותשמיע קול) בחוץ, במקום פרסום,


 עצות

נשים וגברים חכמים אוהבים, מטבעם, לשבת בבית וללמוד. על-פי ספר משלי, הם צריכים דווקא לצאת לרחוב, ודווקא לרחוב שיש בו נערים בעייתיים שנשרו ממערכת החינוך, על-מנת לקרוא להם לשוב ללימודים:

חכמות = מילה מורכבת: מצד אחד המילה עצמה כתובה בלשון רבות, וכך גם הפועל הראשון (תָּרֹנָּה = מרננות, שרות), ולכן נראה שהמילה מציינת את הנשים החכמות;    מצד שני רוב הפעלים בפסוק הם בלשון יחידה (תתן קולה, תקרא, תאמר) ולכן המילה מציינת את החכמה המופשטת.   נראה ששתי המשמעויות קיימות: החכמה עצמה, כלומר כל אדם שיש בו חכמה - בין איש ובין אישה - צריך לצאת לרחוב ולקרוא לפתיים; ובפרט, הנשים החכמות, גם אם מטבען הן צנועות ומעדיפות לשבת בבית, צריכות להתגבר על טבען ולצאת לשטח, כי השליחות החינוכית קודמת לכל.

בהמשך הפסוק ישנן כמה עצות לנשים חכמות (וגם לגברים) הרוצות לצאת לשליחות זו:

תָּרֹנָּה = מהשורש רנן, מלשון רִנָּה, שירה המביעה שמחה. כשיוצאים החוצה לקרוא לתלמידים, יש לצאת בשמחה, עם חיוך על הפנים ושיר בלב. רק אישה שמרגישה שמחה והתלהבות מלימודי החכמה יכולה לעורר בתלמידים את הרצון ללמוד בעצמם.

"לרוב, לימוד החכמה... לא נראה מלהיב במיוחד. אם רוצים לצייר מישהו שלומד, תמיד ידביקו לו חדר חשוך, נר קטן וגב כפוף. הפסוק הזה מתאר לנו חכמה, חוויה של לימוד, פתוחה, משוחררת ושמחה. כן, יש אפשרות ליהנות מלימוד, יש לחכמה יכולת לגרום לאדם לשמוח בה, לגרום לו להוציא אותו למרחב." (אורי בירן, "קול רינה", אתר כיפה).

נתן קול = קרא בקול רם. כשיוצאים לרחוב לקרוא לתלמידים, יש לדבר בקול רם ומלא בטחון עצמי. אישה שמרגישה בטחון עצמי בחכמה שלה, ומבינה שיש לה הרבה מה להציע והרבה מה לתרום לתלמידים, תדע גם להרים את קולה בעוז, על-מנת להתגבר על כל הרעשים שברחוב, להתבלט מעל כל הפרסומות והפיתויים, ולהגיע לליבם של התלמידים. "לא לחיש לה בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא, לארמא קלא" - לא ללחוש את דברי התורה אלא להרים את הקול כשאומרים אותם, שכך דורשת התורה, להרים את הקול (זוהר חלק ג דף לט עמוד ב).

 הקבלות

מרים ודבורה לעומת חנה

על שתי נשים חכמות מסופר בפירוש שהן ריננו (שרו) בחוץ:   מריםשמות טו21: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לה' כִּי גָּאָה גָאֹה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (פירוט),   ודבורה, שופטים ה1: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר..." (פירוט).  דברי-החכמה שאמרו בשירתן נלמדים עד היום הזה (ע"פ גליה).

מצד שני, כשחנה התפללה לה' שייתן לה ילד, שמואל א א13: "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ" (פירוט); היא לא נתנה את קולה אלא דיברה בלב בלבד. מדוע?   "כי התפילה - במקום נמוך, שיש שם אחיזה לחיצונים; אבל החכמה - במקום גבוה, שאין בו שום אחיזה לחיצונים" (רמ"ד ואלי).

עבד ה'

על עם ישראל, עבד ה', נאמר בישעיהו מב2: "לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ"; מדוע עם ישראל אינו נותן את קולו, כמו החכמה בפרקנו?   ב"דעת מקרא" שם תירצו בשתי דרכים:

א. עם ישראל אינו רוצה לצעוק את דבריו - אין זה מכובד למסר הרוחני העדין שהוא מנסה להעביר. הוא מעדיף לחכות בסבלנות עד שהגויים יתעלו ויבואו אליו מיוזמתם (זאת בניגוד לחכמה בפרקנו, המעבירה מסרים חומריים בענייני העולם הזה; מסרים כאלה לפעמים צריך לצעוק על-מנת לטלטל את התלמידים ולעוררם).

ב. עם ישראל בגלות אינו יכול לצעוק ולהרים את קולו, הוא בזוי ונרדף (לעומת זאת, הפרק שלנו נכתב כשעם ישראל היה בארץ ישראל, אז היה אפשר לומר דברי חכמה בקול רם בלי פחד).

רבי ור' חייא

מהפסוק שלנו ניתן להסיק, שיש לקיים שיעורי תורה בחוץ, ברחוב, במקום שבו כולם יכולים להצטרף, על-מנת להרבות תלמידים. בימיהם לא היו אמצעי תקשורת המוניים, לא היו אפילו דיסקים לשמיעת שיעורי תורה, ולכן כדי לשתף את הציבור בלימוד היה צריך לצאת לרחובות. כך פירש רבי חייא (בבלי מועד קטן טז:, וכן פירש רבי שמואל בר נחמני - ראו ילקוט שמעוני על הפסוק).

אולם מפסוקים אחרים ניתן להסיק מסקנה אחרת. על שיר השירים ז2: "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן", דרש רבי יהודה הנשיא "מה ירך בסתר, אף דברי תורה (שהיא מעשה אומנותו של הקדוש ברוך הוא) בסתר (כלומר במקום סגור)", ולכן גזר שלא ילמדו תורה בחוץ  (בתלמוד בבלי שם מתואר בפירוט הויכוח בין רבי לר' חייא).  והוא פירש את פסוקנו באופן אחר: "כל העוסק בתורה מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". החכמים לא צריכים לצאת החוצה ולהפגין את דברי חכמתם בגלוי; מספיק שיישבו בבית-המדרש וילמדו, החכמה שלהם כבר תחלחל החוצה (וכן דרשו בילקוט שמעוני על הפסוק).

כך הדבר גם לגבי נשים חכמות: כאשר האֵם מנהיגה את ילדיה בחכמה בתוך ביתה, ונותנת להם עצות והדרכות לחיים, הם שומעים בקולה ועושים חיל, והצלחתם מפרסמת את חכמתה ברחובות (ע"פ גליה).

חכמי המדרש פירשו באופן דומה לרבי: "שעה שהחכם יושב ועוסק בתורה, הכל מרננים אחריו ואומרים אשריו לזה שלמד וזכה לחכמה. ברחובות תתן קולה - אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומשמיעים את קולם בדברי תורה. בראש הומיות תקרא - מה הים הומה בגליו, אף תלמידי חכמים בשעה שיושבים ועוסקים בתורה הם הומים, ו...קולם ערב לפני הקב"ה... בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר - הוא יושב ועוסק בתורה נגד המלכים והשרים ואינו מתבייש, דכתיב ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש." (ילקוט שמעוני).

וכן יש שפירשו שהחוץ והרחובות הם משל לבתי מדרש, שבהם לומדים תורה בהרחבה, ולמעשה אין לצאת החוצה לרחוב ללמד חכמה כי אין זה מכובד: "חכמות בחוץ תרונה... בחוצה של תורה. המרגליות, היכן היא נמכרת, בחוץ [או בחנות]? כך התורה. ברחובות תתן קולה - במקום שמרחיבין אותה, בבתי כנסיות ובתי מדרשות:" (רבי יונתן בן אלעזר, ילקוט שמעוני),

"פנים זה לא רק מושג גיאוגרפי או טופוגרפי. יש עולם של חוץ ועולם של פנים... יש נורמות של חוץ ונורמות של פנים... חוץ פירושו - שטחיות, רדידות ובינוניות... בחוץ מסתפקים ברמה נמוכה בכל התחומים... מטען רוחני קל, אופי מתנודד, הדגשה תמידית על החיצוניות, יצירת רושם חיצוני, חוסר אבחנה, תפילה חטופה ויבשה - כל אלו שייכים לעולם החיצוני... להכנס "פנימה" - פירושו לא רק להיכנס פיזית, אלא להיכנס לעולם רוחני אחר." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 668),

"כדי להגיע ל" חכמות בחוץ תרנה" - להפצת התורה בכל מקום ומקצוע שבו הוא עוסק - חייב האדם לשהות בבית המדרש, בו התורה אינה מצומצמת, וההלכה, האגדה והמחשבה מורחבים למלוא עומקם." (הרב יהודה עמיטל, דף קשר 775),

"הישיבה מבטיחה הפריה הדדית ודיבוק חברים של אנשים שונים עם דעות שונות ושיטות לימוד שונות, ומתוך החוויה האינטלקטואלית של הלימוד המשותף נמצאת התורה מתגדלת, מתעצמת ומתרחבת." (הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר 772).

אפשר לפשר בין שתי הדעות: החכמות אכן מדברות ברחוב, כפי פשט הפסוק, אבל רק כדי לקרוא לתלמידים לבוא וללמוד; הלימוד עצמו יכול להיות במקום צנוע ומכובד יותר.

-

בפסוקנו נאמר שהחכמה נותנת את קולה, אך בפרק ב נאמר שהאדם צריך לתת את קולו ולקרוא לבינה, משלי ב3: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ" (פירוט); ובפרק ח נאמר שהתבונה נותנת את קולה, משלי ח1: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ" (פירוט).

החכמות קוראות בחוץ וברחובות, אבל בחוץ וברחובות יש גם סכנות; מכאן שכדי ללמוד צריך להיות מוכן להסתכן. ראו  משלי כב13: "אָמַר עָצֵל: אֲרִי בַחוּץ, בְּתוֹךְ רְחֹבוֹת אֵרָצֵחַ" (פירוט).

ראו גם: שלוש קריאות של החכמה - בפרקים א, ח, ט.

 דקויות

הקטע מכאן ועד סוף פרק א הוא נאום של החכמות אל הפתיים.

חכמות היא מילה מורכבת: מצד אחד המילה עצמה כתובה בלשון רבות, וכך גם הפועל הראשון (תָּרֹנָּה = מרננות, שרות), ומכאן שהכוונה לנשים חכמות;    מצד שני רוב הפעלים בפסוק הם בלשון יחידה (תתן קולה, תקרא, תאמר), ומכאן שהכוונה לחכמה המופשטת.    לדעתי הקטע כולל את שתי המשמעויות:

1. הנשים החכמות, מוֹרוֹת ואמהוֹת, יוצאות לרחובות לשליחות חינוכית. הן יוצאות להוכיח את נערי הרחוב הפתיים ולהחזיר אותם אל ספסל הלימודים (פסוקים 22-23). אותן נשים תָּרֹנָּה (לשון רבות) - תשרנה שירי שבח לחכמה.   כך גם נערותיה של החכמה במשלי ט3-4: "שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא, עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת: מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה?..." (פירוט), וכן אשת חיל, משלי לא26: "פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ" (פירוט).

הפרק בנוי על-פי הפסוק "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך": בקטע הקודם (פסוקים 10-19) מדבר האָב, ומזהיר את בנו מפני חוטאים המנסים לפתות אותו; בקטע הנוכחי (פסוקים 20-33) מדברת האֵם, וגם היא מזהירה את הפתיים מפני לצים וכסילים המשפיעים עליהם לרעה.

2. גם החֹכְמָה המופשטת, הרוחנית, קוראת ברחובות. קריאתה היא משל למסר הכללי של החכמה, המכוון לכל אדם ואדם - לעזוב את הפיתויים, להתרחק מהלצים והכסילים (פסוק 22), ולבוא ללמוד את דברי החכמה (פסוק 23), לפני שיהיה מאוחר (פסוק 26).

שני הפירושים משתלבים.  החכמה בכבודה ובעצמה יוצאת לצאת לרחוב ולקרוא לפתיים; ולכן גם כל אדם שיש לו חכמה, ובפרט הנשים החכמות, צריכות להפיץ את דברי חכמתן בחוץ: "והחכמה הנכונה והמצויינת היא שתמריץ את בעליה ללמדה לאחרים. ואמר החכם חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה..." (הרב אברהם בן הרמב"ם, על מידת הנדיבות).

בהמשך נפרש את הפסוקים לפי שני הפירושים במקביל.

 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות