החכמה מתייאשת מהפתיים שאינם מקשיבים

קוד: ביאור:משלי א24 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
א24 יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ, נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב,

 סגולות

לאחר זמן, אומרת החכמה: "מפני שקראתי אליכם לשוב וללמוד, ואתם מיאנתם (סירבתם לבוא);   ואחר-כך התרחקתם עוד יותר, ואני נטיתי ידי ונפנפתי לכם לחזור, אולם ראיתי שאין בכם אף אחד שמקשיב -"

 מצודות

יען (לכן, הואיל ו)מאנתם לשמוע מה שקראתי,    כדרך אדם המרמז בנטיית היד להקשיב מאמריו, ואין מי מקשיב,


 עצות

המורה החכמה מתארת את האכזבה שלה מנערי הרחוב הפתיים, שאינם מוכנים בשום אופן לבוא ללמוד, בשני פסוקים סמוכים. כל אחד מהפסוקים מתאר שני שלבים בהתרחקותם של הנערים מהחכמה.

מיאן = "סירוב למשהו לאחר ראיית האפשרויות האחרות, הכרעה בין אופציות לאחר בחינתם" (אורי יעקב בירן, קראתי ואין מקשיב, נקודת חיבור);   יען קראתי ותמאנו = בשלב הראשון התלמידים עדיין קרובים לחכמה ויכולים לשמוע אותה קוראת, ולאחר שהם שומעים אותה הם חושבים על דבריה ומחליטים שאינם מעוניינים לבוא איתה ולחזור ללימודים - ממאנים.

נטה יד = נפנף בידו "כאדם המרמז לחבירו בידו... לסור אליו" (רש"י);   נטיתי ידי ואין מקשיב = בשלב השני התלמידים רחוקים יותר מהחכמה, כך שאינם יכולים לשמוע אותה אלא רק לראות אותה מנופפת את ידה, ובשלב זה הם כבר בכלל לא מקשיבים

תהליך ההתרחקות מהחכמה קרה גם בעם ישראל: "בעת החדשה התרחש תהליך היסטורי שלימים ייקרא "תנועת ההשכלה". התהליך הזה, שעיקרו חילון מסיבי של אלפי אנשים ונטישת ה"דת" לטובת ערכים תרבותיים כללים, גרם לאחר מכן לבעייה נוספת:

בעוד שהאנשים שמרדו בדת אבותם הכירו את העולם שממנו יצאו היטב, וסירבו להשאר בתוכו מתוך מיאון, הרי שצאצאיהם של אותם אנשים כבר אינם יכולים למאן באמת, משום שהם, לרוב, לא מכירים את אותה ה"דת" שממנה יצאו אבותיהם...."

והמסר: "גם אם אתה ממאן, לפחות תבחן במה מדובר. אמנם אתה תמאן בסוף, אולי לא תרצה, אבל לפחות תנסה, תבחן, תראה" (אורי יעקב בירן, קראתי ואין מקשיב, נקודת חיבור).

 הקבלות

החכמה מתלוננת על כך שהיא קוראת ואף אחד לא עונה. תוכחות רבות בסגנון זה נמצאות בדברי נביאי הכתב, כגון:

1.  ישעיהו נ2: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין, אִישׁ קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה? הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל?...", ישעיהו סה12: "וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ, יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם", ישעיהו סו4: "גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם, וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם; יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ; וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ".

2. ירמיהו ז13: "וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם",   ירמיהו לה17: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא אֶל יְהוּדָה וְאֶל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַים אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עֲלֵיהֶם, יַעַן דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ וָאֶקְרָא לָהֶם וְלֹא עָנוּ".

ובלשון שונה מעט גם בתורה ובנביאים ראשונים, כגון:

3. דברים א43: "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".

4. שופטים ו10: "וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי... וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי" (פירוט).

5. בראשית מב22: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם... הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם" (פירוט).

ישנם שני הבדלים משמעותיים בין קריאות הנבואה לבין קריאות החכמה:

א. קריאות הנבואה מכוונות לכלל עם ישראל, וקריאות החכמה מכוונות לאדם פרטי.

ב. קריאות הנבואה מדברות על עונש השגחי מה', וקריאות החכמה מדברות על עונש טבעי.   לחכמה אין "סמכות" להעניש את האנשים שאינם שומעים בקולה; העונש מגיע אליהם באופן טבעי בגלל שאינם פועלים לפי החוקים שהעולם מתנהל לפיהם (ע"פ ד"ר נילי סמט).

 דקויות

בפרקנו (פסוקים 20-33) מתחוללת דרמה שבה הפתי צריך לבחור בין החכמה לבין הכסילות.   הפסוק הקודם תיאר את התוצאות של הבחירה בחכמה;   הפסוקים מכאן והלאה מתארים את התוצאות של הבחירה בכסילות.   הפסוק שלנו מתאר שתי דרכים שבהם החכמה פונה אל האדם: דרך חוש השמיעה - קראתי, ודרך חוש הראיה - נטיתי ידי. ניתן להסבירם לפי שני הפירושים לפסוק 20:

1. המורָה החכמה קוראת לתלמידים שיבואו ללמוד. בשלב ראשון, הם שומעים אותה אבל ממאנים (לא רוצים) לבוא איתה.   בשלב שני, הם מתרחקים ממנה כך שאינם  יכולים כלל לשמוע אותה אלא רק לראות אותה מרחוק. אבל היא לא מתייאשת - היא נוטה את ידה -  מנפנפת בידה "כאדם המרמז לחבירו בידו... לסור אליו" (רש"י).  מורָה חכמָה אינה מתייאשת מתלמידים שהתרחקו, אלא מנסה לקרב אותם בכל דרך אפשרית.

2. החכמה הא-להית קוראת לאדם מתוך ליבו.  בשלב ראשון, הוא שומע את קריאת המצפון אבל ממאן לה.    בשלב שני הוא כבר אינו שומע את הקריאה, וכדי לעורר אותו, ה' נוטה את ידו, מביא עליו צרות מעל הטבע כדי שיראה ויתעורר, ישעיהו יד26: "זֹאת הָעֵצָה הַיְּעוּצָה עַל כָּל הָאָרֶץ וְזֹאת הַיָּד הַנְּטוּיָה עַל כָּל הַגּוֹיִם",  ירמיהו לב21: "בְּאֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְיָד חֲזָקָה וּבְאֶזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָּדוֹל", יחזקאל לה3: "וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ שְׁמָמָה וּמְשַׁמָּה" (ע"פ גליה).

 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות