מסורת הדור הקודם מלווה את יראת ה' של הדור הנוכחי

קוד: ביאור:משלי א8 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
א8 שְׁמַע, בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ;

 סגולות

בני (תלמידי)! גם כשתלמד דברים חדשים, עדיין שמע והקשב לדברי המוסר שקיבלת במסורת מאביך, ואל תנטוש (תעזוב) את התורה שאמך לימדה אותך -

 מצודות

שמע (קבל) מוסר מאביך, כי בוודאי חפץ הוא בתקנתך,   ואל תטוש (תעזוב) תורת אמך (מה שאמך מלמדתך).


 עצות

נס קיבוץ הגלויות, שהביא אל מדינת ישראל יהודים מעדות רבות ושונות, גרם לחלק מהעולים לוותר על מנהגי הוריהם על-מנת להשתלב בחברה הישראלית. כך קרה לרבים מבני עדות המזרח בעבר, וכך קורה לרבים מעולי אתיופיה בהווה.

הדבר מודגש במיוחד במוסדות-חינוך דתיים. ישנם מוסדות הקובעים נוסח-תפילה אחיד וקוד-לבוש אחיד, ומחייבים את התלמידים הבאים מעדות שונות להתאים את עצמם למנהגים אלה ולוותר על מנהגי הוריהם.

אולם הפסוק שלנו מחזיק בגישה הפוכה: המורה, הפונה אל תלמידו בכינוי חיבה בני. מזכיר לתלמיד שהוא לא סתם "איש", הוא בן, יש לו הורים, והוא צריך לשמוע ולזכור את המוסר ואת התורה שקיבל מהם.

המורה מדגיש, שהדברים שהוא מתכוון ללמד אינם באים לבטל או להחליף את המסורת והמנהגים שהתלמיד מביא עמו מהבית, להיפך! הוא מעודד את התלמיד לשמור על המסורת הייחודית של משפחתו גם בין כתלי בית הספר.

יש הטוענים שהתפילות צריכות להיות במניין אחד ובנוסח אחיד כדי לחנך את התלמידים לאחדות עם ישראל; אולם הפסוק שלנו מראה את הצד השני של העניין - חשוב לעודד את התלמידים דווקא לשמור על המנהגים הייחודיים של בית הוריהם, כגון להתפלל בנוסח המקובל בעדתם, שהרי בכל מנהג יש חן. לדיון מפורט בנושא זה ראו על הניגוד שבין שמירת המסורת לבין אחדות עם ישראל / ד"ר אלכסנדר קליין; ברשת: http://www.yedidia.net/alex/node/20.

הכינוי בני נועד גם ללמד את ההורים, להתייחס לילדיהם בכבוד: "הילד מטבעו אוהב את אביו ואמו, ואם רואים שאינו שומע, כנראה שיש סיבה לדבר. ובדרך כלל הסיבה היא, שהדברים לא נאמרים בצורה נאותה, כי גם דברים נכונים חשוב לאומרם בצורה נכונה. כאשר מזלזלים בכבודו של הילד, ואומרים משפטים כמו "אתה עדיין ילד! אתה צריך להקשיב לגדולים ממך!" "אתה עושה טעויות ובסוף תסבול מזה!", או משפטים מעין אלו, זה מפתח התנגדות עזה אצל הילד, והוא ידחה אותם ולא ירצה לקבלם. אולם, אם תכבד את ילדך ותאמר לו את הדברים ביישוב הדעת בכבוד ובנחת, אז הוא ישמע אותך, ופעמים רבות יפנים את הדברים" (הרב רונן חזיזה, 5 דקות תורה ביום, ב' סיון ה'תשס"ט).

 הקבלות

שמע

הקריאה שְׁמַע! מופיעה מספר פעמים בתנ"ך כקריאה לעם ישראל,,דברים ו4: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", דברים ט1: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן", ישעיהו מח12: "שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי".

לפי זה, אפשר לפרש את פסוקנו כקריאה לעם ישראל:

1. האב הוא משל לה', המייסר את עם ישראל כדי לחנכם, דברים ח5: "כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ";   האם היא משל לנביאים, המעבירים לעם ישראל את תורת ה', כמו בדברי משה, במדבר יא12: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק..." (פירוט), דברים לג4: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".

2. "שמע בני מוסר אביך - מה שנתן הקב"ה למשה בכתב ועל פה. אמך - אומתך, כנסת ישראל, כמו: "מה אמך לְבִיָּא" (יחזקאל יט, ב). והם דברי סופרים, שחדשו והוסיפו ועשו סייגים לתורה"   (רש"י).

 דקויות

מי הדוברים בקטע?

1. מצד אחד, הדוברים מתייחסים לשומע כבְּנִי, ומכאן שהם ההורים;

2. מצד שני, הם מדברים על אביך ואמך בגוף שלישי (בניגוד לפסוק המקביל במשלי ג1: "בְּנִי! תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ", שם הם מדברים בגוף ראשון)!  

ניתן לפרש בשתי דרכים:

1. הדוברים הם ההורים, המדברים על עצמם בגוף שלישי כדי להדגיש את השוויון ביניהם. גם בימינו נוהגים הורים לדבר על עצמם בגוף שלישי כשהם משוחחים עם ילדיהם הקטנים, למשל "מי חמוד של אמא?", "מי בא לאבא?" וכד'.

2. הדוברים הם המורים, והכינוי בני אינו כינוי ביולוגי אלא כינוי של חיבה לאדם צעיר, כמו בדברי יוסף לבנימין, בראשית מג29: "אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי" (פירוט). המורה פונה אל התלמיד בכינוי בני כדי להזכיר לו שיש לו הורים, והוא צריך לשמוע ולשמור את המוסר ואת התורה שקיבל מהם ולא לשכוח את מסורת הוריו (אורי בירן, "אביך ואמך", אתר כיפה).

ישנם מוסדות-חינוך הקובעים נוסח-תפילה אחיד וקוד-לבוש אחיד, ומחייבים את התלמידים הבאים מעדות שונות להתאים את עצמם למנהגים אלה ולוותר על מנהגי הוריהם. המורה בפסוקנו מחזיק בגישה הפוכה: הוא מדגיש, שהדברים שהוא מתכוון ללמד אינם באים לבטל או להחליף את המסורת והמנהגים שהתלמיד מביא עמו מהבית, להיפך! הוא מעודד את התלמיד לשמור על המסורת הייחודית של משפחתו גם בין כתלי בית הספר (לדיון מפורט בנושא שמירת המסורת בבתי-ספר, ראו על הניגוד שבין שמירת המסורת לבין אחדות עם ישראל / ד"ר אלכסנדר קליין; ברשת: http://www.yedidia.net/alex/node/20).

מוסר אב ותורת אם בספר משלי

ספר משלי כולו מדבר בשני קולות: אבהי ואמהי. ישנם פרקים בספר משלי המייצגים את תורת האב, ופרקים אחרים המייצגים את תורת האם. 

בפרק א עצמו, מייד אחרי פסוקי הפתיחה, ישנו קטע המזהיר את הבן מהצטרפות לכנופיית שודדים; לקטע זה ישנו אופי גברי וייתכן שהוא מייצג את מוסר האב.   בקטע הבא מייד אחריו, הדמות המרכזית היא דמות נשית, גברת "חכמות" המדברת בלשון נקבה, וייתכן שהיא מייצגת את תורת האם.   תופעה דומה ניתן לזהות במשלי ו20: "נְצֹר בְּנִי מִצְוַת אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (פירוט).  ישנם עוד זוגות רבים של פסוקים מקבילים בספר משלי, שאחד מהם "גברי" והשני "נשי"; ראו במאמר "זכר ונקבה בספר משלי".

 פרק א    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25   26   27   28   29   30   31   32   33   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות