זכר ונקבה בספר משלי

קוד: זכר ונקבה בספר משלי בתנ"ך

סוג: כלל_ספר

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

בספרי הדרכה מקובל לכתוב משפט כמו "הספר כתוב בלשון זכר אך מיועד לגברים ולנשים במידה שוה". בספר משלי לא מצאתי משפט מסוג זה, אולם, כבר בפתיחת הספר יש התייחסות לגברים ולנשים:

משלי א8: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (פירוט)

הפנייה היא אמנם אל תלמיד-בן, אבל המורים הם האב והאם; המילה בני משמעה גם "תלמידי", ולכן אביך ו אמך הם המורים והמורות שלך, שיש ללמוד מהם במידה שווה.

בהמשך הפרק ישנם שני קטעים המתארים, כנראה, את מוסר האב ותורת האם:

גברים ונשים נמצאים לא רק בצד החיובי של החכמה אלא גם בצד השלילי שלה - גם הפיתויים, שספר משלי מזהיר מפניהם, כוללים גברים מסוכנים ונשים מסוכנות באותה מידה.

כתוב ב משלי ב11: "מְזִמָּה תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה", כלומר, המזימה והתבונה שומרות על האדם מפני סכנות ופיתויים (פירוט); בקטע הבא (משלי ב 12-19) מפורטים שני סוגים של סכנות ופיתויים: גברים מסוכנים ונשים מסוכנות, והם מתוארים בשני קטעים מקבילים לגמרי:

 
גברים מסוכנים (יב-טו) נשים מסוכנות (טז-יט)
12: לְהַצִּילְךָ מִדֶּרֶךְ רָע, מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת טז: לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה
13: הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר, לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ יז: הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ, וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה
14: הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רָע, יָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע יח: כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ, וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ
15: אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים, וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם יט: כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן, וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים

בכל חלק ישנן שתי דמויות:

בהמשך הספר ישנן כמה עצות ספציפיות המיועדות להתמודדות עם גברים מסוכנים, למשל ב פרק א, פרק ד ו פרק ו; וכן עצות להתמודדות עם נשים מסוכנות, למשל ב פרק ה, פרק ו ו פרק ז.

גם בסוף הספר ישנו קטע המדבר על סכנות מסוגים שונים, משלי ל21: "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ, וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (פירוט). גם קטע זה הוא סימטרי ומתאר שני גברים ושתי נשים:

גברים (פסוק 22) נשים (פסוק 23)
תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל, 
וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם. וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ.

ספר משלי משווה את אומנות הפיתוי לציד ציפורים - כמו הציפור, החושבת שמציעים לה אוכל בחינם ונכנסת למלכודת מוות, כך גם הפתיים:

ישנם פסוקים נוספים המתארים רעיון דומה, פעם לגבר ופעם לאישה - על חכמה בניהול משק הבית: ועל כושר גופני:

על התרחקות ממריבות וסכסוכים:

וכן על תכונות נדירות שקשה למצוא: נסכם:

שני סוגי יצרים

כל פסוק בספר משלי מכיל, מלבד המשמעות הפשוטה, גם משלים (פירוט). לפיכך ניתן לפרש, שהגברים המסוכנים והנשים המסוכנות, שספר משלי מזהיר אותנו מפניהם, אינם רק גברים ונשים ממש, אלא גם משל לכוחות נפשיים מסויימים. על-פי הגר"א:
  • הגברים מסמלים את היצר ה"כעסני" - יצר האלימות - הרע והמרמה;
  • והנשים מסמלות את היצר ה"תאווני" - יצר המין - התאווה והחמדה.
זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה, חי כ-150 שנים אחרי הגר"א; בכתביו של פרויד נזכרים שני סוגי היצרים הללו - יצר ההרס ויצר המין - כשני היצרים הבסיסיים שיש באדם; ייתכן שהוא שאב את הרעיון מהגר"א, או אולי מספר משלי.

לעיון נוסף

בתורת הסוד, שני סוגי היצרים הללו מכונים "שדים" ו"מזיקים": "הקליפות הם זכר ונקבה, ומהם נמשכים שתי בחינות: האחד, הם נקראים מזיקין. והב', נקראים שדים. ובזה יתבארו מאמרי הזוהר, שנראים כחולקים זה לזה, כי בספר הזוהר בפרשה ויצא בס"ת, משמע כי להט החרב המתהפכת, היא לילית נוקבא דסמא"ל, שהיא חרבו של מלאך המות. ובפרשת פקודי בהיכלות הטומאה, משמע להפך, כי הזכרים הם הרוצחים, והם בעלי החרב. אבל אותם שהם מצד הנקבה, הם מפתים בלשונם, כד"א וחלק משמן חכה, אבל אינם רוצחים, והכל אמת כפי מה שיתבאר: דע, כי בתחלה, הכחות הנמשכות מצד הנקבה, הם יורדות ומסיתות, ומפתות את האדם לחטא, כי אין כח הפיתוי נמצא, אלא בנקבות, שמצד לילית. כמש"ה, כי נפת תטפנה שפתי זרה וגו'. ואלו נקראים שדים, כי כונתם להדבק עם האדם, לפתותו ולהחטיאו, ואינם מזיקים אותו. ואחר שנתפתה האדם אחריהם, אז מתחברים כחות הזכרים הנקראים מזיקין, אשר בידם החרב להזיק, וממיתין את האדם. כי כן הוא טבע העולם, שהזכרים עושים המלחמה, ולא הנקבות. ונמצא, כי בבחינת הפיתוי, העיקר הם הנקבות, כמו שמצינו בעגלי ירבעם, שהנקבה הניחה בדן, וכל העם נטו אחריה יותר מעגל הזכר, שהיה בבית אל, כנזכר בזוהר" (שער הפסוקים).

ראו אב ואם בספר משלי.

תגובות