יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו

קוד: ביאור:משלי א7 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

הלימוד צריך להתחיל מרגש של יראה כלפי ה'. כך ניתן ללמוד מהפסוק המסיים את הפתיחה לספר משלי:

משלי א7: "יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ"

יראת ה' היא פחד הנובע מתוך מודעות לנוכחות של ה' ולהשגחתו המתמדת (ראו יראה = פחד הנובע מראיה).

דעת = היכרות קרובה ומעמיקה; חכמה = לימוד מאחרים; מוסר = מתיחת ביקורת, חינוך לשינוי התנהגות; אוילים = שטחיים.

יראת ה' היא השלב הראשי והעיקרי בלימוד דעת חכמה ומוסר; יראת ה ' גורמת לנו לראות כל דבר בהקשרו - כל דבר דעת חכמה ומוסר מתחבר למערכת הכללית של הבריאה והמציאות המנוהלת על-ידי ה';

אולם  אוילים - תלמידים שטחיים - בזים ומזלזלים ביראת ה', מתייחסים לכל דבר  דעת חכמה ומוסר במנותק מכל שאר המציאות, וכתוצאה מכך הידע שלהם נשאר שטחי.

וכן:

יראת ה' צריכה להיות הראשית, השלב הראשון של דעת חכמה ומוסר - של כל לימוד מעמיק וכל ניסיון להשפיע על ההתנהגות; רק לאדם ירא ה', המודע לנוכחות של ה', יש יותר מוטיבציה לעשות את רצון ה' ו לדעת חכמה ומוסר.

אולם  אוילים - מחנכים שטחיים - בזים ומזלזלים ביראת ה', מלמדים חכמה ומוסר בצורה אינטלקטואלית, בלי תחושה של יראת-כבוד, וכתוצאה מכך גם התלמידים שלהם מזלזלים בדברי החכמה והמוסר שהם מלמדים, ואינם מתייחסים אליהם ברצינות.




פסוקים דומים ומנוגדים

היראה קודמת לחכמה גם בתולדות עם ישראל. כל חכמה שבני ישראל למדו באה אחרי אירוע שגרם להם יראה:
  • אחרי קריעת ים סוף, שמות יד31: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", ושלושה ימים אחר-כך, שמות טו25: "...שָׂם שָׁם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט..." (פירוט).
  • אחרי עשרת הדיברות, שמות כ16: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אַל הָעָם: אֶל תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ", ומייד אחר-כך, שמות כא1: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".
  • אחרי מתן לוחות הברית השניים, שמות לד30: "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו", ומייד אחר כך, שמות לד32: "וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי".
היראה קודמת לחכמה גם בספרי הכתובים:
  • משלי ט10: "תְּחִלַּת חָכְמָה - יִרְאַת ה', וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (פירוט)
  • תהלים קיא10: "רֵאשִׁית חָכְמָה - יִרְאַת ה', שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם, תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד"
  • גם הפסוק שלנו, המדבר על יראת ה', מופיע בראשית הספר, מייד לאחר ההקדמה, על-מנת להבהיר את ייחודו של ספר משלי לעומת ספרי חכמה בעמים אחרים: "כידוע, משלי הוא חלק מעולם חכמה רחב, שהיה נחלת בתי מלוכה בישראל ומחוצה לו... במבט ראשון ניתן לתהות, מה עניין כל אלה לתנ"ך. האם אין כאן רק חלק מעולם חכמה אוניברסלי? היכן חותמה של אמונת ישראל בפשט הכתובים של משלי? אם נראה בקובץ הפתיחה של משלי את המבוא לספר, המגדיר את אופי החכמה המוצגת בו, הרי יש כאן חידוש מהותי ביותר: הספר מצהיר על עצמו במבוא, כי אין עניינו בחכמה אינטלקטואלית כשהיא לעצמה, אלא בחכמת מוסר. יראת ה' מטביעה את חותמה על כל דברי החכמה והעצות של משלי, בהיותה התכלית שאליה הם שואפים והמקור שממנו הם נובעים" (נילי סמט, 'עיון בפרקים ז-ח בספר משלי לאור פרשיות מרד אבשלום ומלכות שלמה', מגדים לד, ‫תשרי ה'תשס"ב, עמודים 119-128).
היראה קודמת לחכמה גם בדברי חז"ל:
  • "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת." (רבי חנינא בן דוסא, משנה אבות ג ט)
אולם במשלי ב נאמר לכאורה להיפך:
  • משלי ב3-5: "כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ; אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה - אָז תָּבִין יִרְאַת ה', וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" - הבינה היא כישרון מתקדם יותר מהחכמה - הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות מתוך דברים שלמדנו, וכאן נאמר לכאורה שהבינה קודמת ליראת ה'!
1. ייתכן שיש לפרש: אז תבין יראת ה' = אז תגיע להבנה שכלית של אותה יראה רגשית שהיתה בקרבך מלכתחילה.
  • לפעמים אדם עובר חוויה של התגלות, שממלאת את ליבו ביראת ה' (כמו התגלות ה' אל בני ישראל במעמד הר סיני), אך הוא עדיין לא מבין את משמעות החוויה, ואינו יודע מה מהותו של אותו כוח שהתגלה אליו.
  • בשלב הבא, הוא מתחיל ללמוד חכמה ומוסר (כמו פרשת משפטים, שבאה מייד אחרי מעמד הר סיני) - ללמוד מה הוא רצון ה', ולתקן את התנהגותו כך שתתאים לרצון ה'.
  • בשלב הבא, הוא משתמש בכוח הבינה (= הכישרון לחשוב ולהסיק מסקנות), מתעמק בדברים שלמד, מנסה להבין דבר מתוך דבר, לקבוע כללים ולהבין את העקרונות שמאחרי חוקי החכמה והמוסר.
  • ובעזרת הבינה, הוא מצליח להבין יראת ה': הוא כבר מכיר את ה' טוב יותר, הוא יודע מה הם העקרונות המוסריים החשובים לה' ויודע שה' משגיח על הכל, החל מהעקרונות הגדולים ועד הפרטים הקטנים; ההבנה הזאת ממלאת אותו ביראת כבוד מפני ה' - והפעם היראה מבוססת על הבנה ולא רק על חוויה.
הרעיון הזה, שיש דרגות שונות של יראת ה', נזכר בגרסאות שונות גם בדברי המפרשים:

  • "יראת ה' מוסר חכמה - יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות" (הגאון מווילנה על משלי טז33).
  • "על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצוותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב, אמרו אם אין יראה אין חכמה... כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין... וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות, אף על פי כן נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה, מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקדוש ברוך הוא, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין... רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצוות. אך היראה עילאה, ירא בשת... נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: אם אין חכמה אין יראה, דחכמה היא כ"ח מ"ה, ו"החכמה - מאין תמצא". ו"איזהו חכם - הרואה את הנולד", פירוש, שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו יתברך, כמו שנאמר: "וברוח פיו כל צבאם ". ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו... גם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה', ודבורו יתברך מיוחד במחשבתו... וזהו שאמר הכתוב: הן יראת ה' היא חכמה. אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו, אלא בקיום התורה והמצוות על ידי יראה תתאה החיצונית..." (תניא חלק א מג); הקטע מתייחס לדברי התנא רבי אלעזר בן עזריה: "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה" ( משנה אבות ג יז).
  • "בהלכות תשובה עוסק הרמב"ם ביראת העונש. זו המדרגה הבסיסית ממנה יש להתחיל ("כשמלמדין את הקטנים"...), ביראה המביאה לאהבה. בכך, מדריך אותנו הרמב"ם שאל לנו להסתפק ביראת העונש המביאה את האדם לידי מעשה המצווה... הרמב"ם מלמדנו שעלינו להתרומם למדרגת האהבה, זו המסייעת להפנמת הדברים ולהפיכתם לחלק מחיינו. בה בעת, מפגש עוצמתי זה מעורר לשלב חדש בעבודת ה', ליראת הרוממות. כאן, היראה אינה משתקת, אינה מרחיקה אלא מקרבת. מפגש של האדם עם מקור האור, החסד והטוב מעורר יראת רוממות גדולה המחייבת בחינה אחרת של החיים" (יראה ואהבה - שנים שהם אחד / הרב שי פירון).
  • "שני יראות הם, יראת העונש ו יראת הרוממות (יראה שהיא מעצם הווייתו יתברך). שני מיני לימוד הם, תורה לשמה ו תורה שלא לשמה (הלימוד על-מנת שיכבודוהו... שקיבלנו היתר, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה...).... מתחילה יש לאדם לעבוד על דרגת יראת העונש, שאילו לומד תורה שלא לשמה, אין בה מספיק כח של מחזירו למוטב... על כן, על מנת שיהא לאדם כח להתגבר על יצרו, יש לו מתחילה את יראת העונש, ולאחר מכן את התורה שלא לשמה. ומכאן יגיע ללמוד תורה לשמה, ומתורה לשמה יגיע לדרגה של יראת הרוממות" (הגולש "מבקש חכמה" בשם אחד מראשוני החסידות,  רגע לפני שאני מתחיל לחשוב / עצור כאן חושבים).
2. וייתכן שהפסוקים מדברים על שני מצבים שונים:
  • הפסוק שלנו מתאר את המצב האידיאלי, שבו ה' מתגלה לאדם ומעורר בו את היראה והרצון ללמוד - "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר". זה היה המצב בזמן התורה, כפי שניתן לראות בפסוקים שהובאו למעלה מספר שמות.
  • והפסוק בפרק ב מתאר מצב שבו אין התגלות, ואז הדרך היחידה להגיע ליראת ה' היא על-ידי התבוננות שכלית - "אם לבינה תקרא... אז תבין יראת ה'". זה היה המצב לאחר חורבן הבית. לכן, רבים מחכמי ישראל טענו שיש להגיע ליראת ה' על-ידי התבוננות שכלית - ביניהם הרמב"ם, הרמח"ל והרש"ז מלאדי; ראו אז תבין יראת ה'. מצב זה יימשך, כנראה, עד ביאת המשיח ועד בכלל, ישעיהו יא2: "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'"
פירוש זה מתאים לתקופה שבה אין התגלות, ובה האדם צריך קודם-כל להשתמש בחכמה ובתבונה על-מנת ללמוד יראת ה'; אך בתקופת התורה, כפי שראינו, היראה באה לפני החכמה גם מבחינת הזמן.

3. יש שפירשו, שהפסוקים "יראת ה' ראשית דעת", "תחילת חכמה יראת ה'", "ראשית חכמה יראת ה'", אין כוונתם שיראת ה' צריכה לבוא לפני הלימוד, אלא שיראת ה' היא הדבר הראשי, החשוב ביותר שיש ללמוד: "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." - (רש"י על משלי א7).

בדומה לזה פירשו, שהיראה היא המטרה והחכמה היא האמצעי, ולכן: "במחשבה... התכלית תחילה, ולכן במחשבה.. היראה תחילה... אבל במעשה - החכמה תחילה" (הגאון מווילנה).

כך יש לפרש גם בדברי חז"ל: יראת החטא צריכה להיות קודמת לחכמה בסדרי העדיפויות והשיקולים שהאדם עושה כשהוא מחליט כיצד לפעול.

ראו גם:

בפסוק הקודם נאמר, שהקורא בספר משלי צריך "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם". לפי זה, ניתן לפרש שגם הפסוק שלנו הוא מעין חידה. הקורא המגיע לפסוקנו שואל את עצמו "מיהו האויל שעליו מדובר כאן?" מכיוון שבפסוקים הקודמים הופיע שפע של מושגים הקשורים לעולם החכמה (ראו למי מיועד ספר משלי), מסתבר שהקורא לא הבין את כל המושגים בקריאה הראשונה, ואם כך, התעורר בו החשד שמא הוא עצמו האויל, שמא הוא מרוחק מה' ומהחכמה. החשד הזה מוביל אותו לביקורת עצמית, והביקורת העצמית מובילה אותו להתעמק ולהבין יותר. זו המטרה של הפסוק שלנו, כמו גם של פסוקים רבים אחרים בספר משלי - לעורר את הקורא לביקורת עצמית (ע"פ אליעזר שבייד, "חכמתה של מלכות ישראל").

מקורות ופירושים נוספים

גם הגאון מווילנה קישר את פסוקנו לפסוק 2 ולמסכת אבות: "כאן הוא התחלת הספר, וקאי על מה שכתוב לעיל, שעניין הספר הוא לדעת. ואומר עכשיו, שהיראה הוא ראשית ותחילת הדעת, כעניין שאמרו חז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, והיינו, מפני שאם אין בו יראת ה', אז הוא אויל, שהוא הפורק עול והיפך בעל יראה, ואוילים חכמה ומוסר בזו, מפני שאם יש באדם יראת ה', ילמד לדעת, בכדי שיהא יודע ממה לשמור את עצמו. ודרך האדם, כשרוצה את הדבר ומוצאו, חביב עליו ושומרו. אבל אם אין בו יראת ה', ואינו מתיירא מן החטא, אף שלומד כמה פעמים לא ימצא, כי אינו לומד בכדי שיהא יודע ממה להיזהר... ולכן, אף שילמדו, החכמה והמוסר בזויה אצלם, ולא יהיו מתקיימים בהם" (הגאון מווילנה).

לפי הטעמים והמשקל, יש לקרוא: "יראת ה' ראשית דעת, חכמה ומוסר אוילים בזו". מה הקשר בין חלקי הפסוק?

1. יש מפרשים, שהאוילים הם הרשעים, שאינם יראים את ה'. לפי זה, הקשר בין שני חלקי הפסוק הוא ניגוד: יראת ה' צריכה להיות ההתחלה של כל לימוד ודעת, כי האוילים - שאינם יראים את ה' - בזים לחכמה ומוסר ואינם לומדים דעת: "ואם לא יקנה יראת ה' בראשיתה, מה תועלת בלימודה? הלא יבזה אותה וימאס בה!" (מצודת דוד, וכןרש"י פירוש שני, ר' יונה גירונדי). אין הכוונה שיראת ה' היא רק אמצעי, שמטרתו לגרום לאדם להתייחס ברצינות ללימודים כדי שיצליח בהם, שהרי "יראת ה'... היא תרומת עיקר הדעת..." (רש"י פירוש ראשון); הפסוק מתייחס רק לסדר הלימוד, וקובע שיש ללמד יראת ה' לפני הכל.

  • אולם, בשאר הספר, נראה  ש האויל הוא השטחי, ולא דווקא הרשע (אם כי, כמובן, יש גם רשעים שטחיים). 
2. יש מפרשים, שתכונתם היסודית של האוילים היא הבוז לכל חכמה ומוסר הבאים מאחרים; מתכונה זו נובעת השטחיות שלהם וההתנגדות שלהם לקבלת עצות. התכונה המנוגדת לכך היא יראת ה', יראת כבוד כלפי ה', הגורמת לאדם להרגיש שיש למעלה ממנו ושהוא לא יודע הכל: "כשבן אדם מרגיש את עצמו מלך העולם, שר "אני חכם, אני גדול אני יודע את הכל" וגם מרגיש ככה, אין סיכוי שידע משהו חדש. יכול להיות אפילו שיכניס למוחו חכמה, אבל היא לעולם לא תשפיע עליו, הוא ירגיש מעליה ויבוז לה או יבזוז אותה. אדם שיש לו יראת ה', לעומת זאת, יודע שהוא לא יודע הכל, ומוכן לקבל דברים שהוא לומד בלי להכריח אותם להיות כמוהו או לא להיות בכלל." (אורי בירן, אתר כיפה).

3. אפשר לפרש שהפסוק משתלב במבנה הפרק, שהוא מבנה של טבלה:

  • יראת ה' ראשית דעת מתאימה ל מוסר אביך, שהוא האזהרה " אם יפתוך חטאים - אל תבא... "; המסר העיקרי בקטע זו הוא, שיראת ה' - הזהירות מחטאים - היא בסופו של דבר העצה החכמה ביותר, כי היא מצילה את האדם מהילכדות ברשתם של נוכלים; ולכן יראת ה' ראשית דעת.
  • חכמה ומוסר אוילים בזו מתאימה ל תורת אמך, שהיא התוכחה " עד מתי פתיים תאהבו פתי... "; הקטע מוכיח את הפתיים, הלצים והכסילים על כך שהם בזים לחכמה ואינם רוצים ללמוד.
אולם, אין שום קשר לשוני המקשר בין הפסוק לבין שאר הפרק:
  • בקטע " אם יפתוך חטאים אל תבא " לא נזכר שם ה', ואין שם רמז ל יראת ה'.
  • בקטע " עד מתי פתיים תאהבו פתי " לא נזכרו אוילים.
4. ולענ"ד, יש לפסק את הפסוק בניגוד למשקל ולטעמים: "יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר, אוילים בזו". לחלוקה זו כמה ראיות:
  • המושג דעת חכמה ומוסר נזכר לפני כן, בתחילת הפתיחה של הספר, משלי א2: "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה"; מסתבר שגם כאן המושג דעת חכמה ומוסר הוא מושג אחד שנמצא כולו בצלע הראשונה של הפסוק.
  • הפועל בזה נזכר כמה פעמים כניגוד של הפועל ירא את ה', למשל משלי יד2: "הוֹלֵךְ בְּיָשְׁרוֹ יְרֵא ה', וּנְלוֹז דְּרָכָיו בּוֹזֵהוּ"; מסתבר שגם כאן המושג בזו הוא הניגוד של יראת ה', ומשמעו "בזו את ה'".

מקורות נוספים על רגשות בחינוך

הפסוק שלנו מלמד, שהרגש של יראת ה' הוא תנאי הכרחי ללימוד "דעת חכמה ומוסר", וכן שאנשים שטחיים בזים ל"דעת חכמה ומוסר". שני רעיונות מקבילים התגלו במחקר שנעשה על רגשות של פושעים פסיכופתים (אם-כי התגלית מתייחסת ליראה ולרגשות באופן כללי ולא דווקא ליראת ה'): "פסיכופתים - מוחותיהם אינם מפגינים את התבנית הייחודית בתגובה למילים הרגשיות... רוברט הייר, הפסיכולוג מאוניברסיטת קולומביה הבריטית שביצע את המחקר, מפרש את התוצאות כראיה לכך שלפסיכופתים יש הבנה רדודה של מילים רגשיות, שיקוף של רדידות כללית יותר בתחום הרגש... פסיכופתים העומדים לקבל הלם חשמלי אינם מראים שום סימן לתגובת פחד מהסוג המקובל אצל אנשים שעומדים לחוש כאב. מכיוון שחזות הכאב אינה מעוררת בפסיכופתים שום פרץ של חרדה, נראה להייר שהם אינם מודאגים מפני האפשרות שיוענשו בעתיד על מעלליהם, ומכיוון שהם עצמם אינם חשים שום פחד, אין להם שום אמפתיה - או חמלה - כלפי הפחד והכאב של קרבנותיהם" (דניאל גולמן, "אינטלגנציה רגשית", פרק 7 "שורשי האמפתיה", עמ' 129).

מחקרים נוספים מלמדים על החשיבות הרבה של רגשות בכלל בחינוך ילדים להתנהגות מוסרית (שם, עמ' 124-125). לפי זה, כשרוצים לחנך ילד שלא יפגע בזולת, הדרך היעילה ביותר לעשות זאת היא להפנות את תשומת ליבו לרגשות הפגועים של הזולת: "תראה, הוא בוכה, הוא מאד עצוב כי לקחת לו את הצעצוע!". אם לילד יש אמפתיה (כמו לרוב הילדים הנורמליים), הוא ירגיש בעצמו את הצער של הזולת, ויפתח רגש של יראה מפני פגיעה בזולת. לאחר מכן ניתן להמשיך וללמד אותו חוקים מפורטים יותר הקשורים לשמירה על רכוש הזולת.

תגובות