זהירות מסופרות מושחתות

קוד: ביאור:משלי ב16 בתנ"ך

סוג: משל

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק ב    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   סיכום 
ב16 - לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה,

 סגולות

- התבונה תציל אותךגם מאישה זרה (הנשואה לאיש אחר),   ומאשה נכריה (מעם אחר), האומרת דברים חלקים נעימים ומפתים -

 מצודות

החכמה תשמור עליך גם להצילך מאשה זרה (היא אשת איש, שהיא זרה לך);    ומהאשה הנכריה ההיא, אשר מחלקת אמריה בפתוי והסתה - 


 עצות

הפסוק מזהיר מפני אישה נכריה אשר אמריה החליקה - יודעת לדבר דברים חלקים ונעימים. אפשר לפרש שהכוונה לזמרת או סופרת: היא אינה מביעה את הדעות שלה באופן ישיר, שמאפשר לנהל ויכוח ענייני, אלא עוטפת אותן בשיר או בעלילה יפה ומושכת, שגם נראית "כמעט" מציאותית, וכך הדעות שלה חודרות למוח באופן "חלק" ללא התנגדות.

 הקבלות

שלמה המלך, למרות כל חכמתו ותבונתו, נפל בפח. נשים נכריות פיתו אותו והיטו את לבבו, מלכים א יא1: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת... וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו", נחמיה יג26: "הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת". *

יותר מזה: לפי חכמי המדרש, שלמה המלך נפל דווקא בגלל חכמתו ותבונתו! נאמר בדברים יז17: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ", אבל שלמה אמר "אני ארבה ולא אסור" (ר' יצחק, ילקוט שמעוני על מלכים א יא).     שלמה סמך על מה שכתב בפסוק שלנו: הוא היה בטוח, שהחכמה והתבונה שלו יצילו אותו מלהתפתות אחרי הנשים הנכריות. אבל זה לא עבד!

לפי חז"ל, שלמה חזר לספר משלי בסוף ימיו, והוסיף לו נספח - פרק ל - שבו הביע חרטה על הבטחון המופרז שלו בחכמתו ובתבונתו (ראו פירוש מצודת דוד שם).    נספח זה למעשה מתקן את המסר העולה מהפסוק שלנו, ואומר: התבונה האנושית אינה מספיקה כדי להציל מפיתויים. צריך לשמור את תורת ה' בתמימות ובלי להתחכם (להרחבה ראו משלי ל לפי פירוש מצודות).

* ומעניין ששני הפסוקים במלכים ונחמיה נאמרו זמן קצר לאחר בניית בית המקדש (הראשון והשני). הם רומזים לקושי בבניית בית נאמן לה', כשהבית הפרטי של הבונים לוקה בחסר (ע"פ גליה).

 דקויות

פסוקים 16-19 מלמדים, שהתבונה מצילה את האדם מנשים רעות. מהו הפיתוי שמייצגות הנשים הללו?

1. פיתוי גופני - מין - אישה הבוגדת בבעלה ומנסה לפתות גברים לנאוף עמה (מצודות).

2. פיתוי רוחני - מִינּות - כפירה בה' והצטרפות לכת של פריקת עול המצוות: "מאשה זרה - מכנסיה של אפיקורסות, והיא המינות. ולא יתכן לומר שלא דיבר אלא על המנאפת ממש, כי מה שבחה של תורה שאמר כאן להצילך מאשה זרה ולא מעבירה אחרת?! אלא זו מינות, שהוא פריקת עול של כל המצות... כי תבא אל ביתה, ישח ומחליק, כמדרון היורד אל מוות; והתורה תשמור עליך מנפילה זו. הרי, דבר גדול הוא לך!" (רש"י). וכן חכמות זרות של הגויים, המרחיקות את עם ישראל מחכמת התורה (ע"פ גליה).

3. ולענ"ד שני הפירושים נכונים. הפסוק הבא מתאר שני סוגים של נשים מפתות שספר משלי מזהיר מפניהן:

- "הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ" - אישה נואפת, הבוגדת בבעל-נעוריה (פרקים ו-ז) ומפתה גברים לבגוד באשת-נעוריהם (פרק ה).

- "וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה" - אישה מישראל שעזבה את הברית עם ה' ומנסה לפתות אנשים נוספים להיות כמוה (נרמזה בפרקים ו-ז), או אישה נכריה המנסה לפתות אנשים מישראל לעזוב את עמם (נרמזה בפרק ה).

(וראו גם מלבי"ם, שפירש את הפסוקים 16-17 בהקבלה: הזרה היא העוזבת אלוף נעוריה, והנכריה היא השוכחת את ברית אלהיה. אמנם, פירוש זה לא מתאים לפרקים ה-ו-ז, שם המילים זרה ונכריה מתחלפות).

 פרק ב    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   סיכום 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות