קוד: שד"ל שמות יב בתנ"ך
סוג: תוכן_מפורט
מאת: הקלדה: ברק רוזנפלד
אל: מימון: אראל סגל
[ב] ראש חרשים ראשון הוא לדם וגו'
: שיהיה אייר נקרא החודש השני, וכן כולם, אעפ"י שתחילת השנה כבר
היתה אצלם בתשרי וכן נשארה אח"כ, שנאמר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ"ג ט"ז), וכן שנת היובל
מתחלת בעשור לחודש השביעי (ויקרא כ"ה ט'); וזה אמנם לזכר לגאולתם ממצרים; ודבר זה לא ציוה אותם שיאמרו לישראל, אלא הודיע למשה ואהרן כי בחודש ההוא ייגאלו, ואמר להם שאחרי צאתם מבית עבדים יעשו זכר לחודש גאולתם ע"י שיקראוהו החודש הראשון.
[ג] דברו אל כל עדת ישראל
לאמר
: הקשה תלמידי יוסף ירא כי מילת
לאמר מיותרת כי
ויקחו "להם" הוא שלא לנוכח;
ונ"ל כי לכך נכתב "
לאמר ", כדי שלא יובן שיהיה הדיבור בעשירי לחודש (דברו אל כל עדת ישראל בעשור לחדש הזה). ובעלי הטעמים ראו כי אין "
לאמר " מתיישב עם
ויקחו להם לפיכך נתנו האתנח במילת הזה, ויהיה פירוש הכתוב דברו אל כל עדת ישראל ואמרו להם המילות האלה: בעשור לחודש הזה, ואח"כ הפסיק הדיבור ולא אמר המילות שיאמרו להם
דוקא, אבל אמר להם
הענין, והוא
שיקחו להם
וכו ', וכל הפרשה הזאת היא מעורבת, קצתה לנוכח וקצתה לנוכח (כ"ו תמוז תרכ"ג).
ויקחו
להם איש שה לבית אבות
: שיעורו
ויקחו להם שה לבית אבות, אך לא
יקחו מן הציבור, אלא איש, כל אחד לעצמו.
[ד] במכסת
: משורש כסה,והוא כמו מכס (במדבר ל"א כ"ח) משורש כסס, אשר ממנו תכסו כאל כמו ממר (משלי י"ז כ"ה) מן
מרר;
ונ"ל כי מזה יום הכסא (משלי ז' כ') (עיין אוהב גר עמוד 116).
[ה] מן הכבשים ומן העזים
: כי שה אינו אלא שם ליחיד ממין הצאן, ומין הצאן כולל כשב ועז,
וכן
מצאנו שה
כשבים ושה עזים
(דברים י"ד
ד').
[ו] בין הערבים
: אין ספק כי הוא בין השמשות כדעת הקראים
וראב"ע, כי כתוב בין הערבים תאכלו בשר (למטה ט"ו י"ב), וכתוב (שם י"ג) ויהי בערב ותעל השלו, וכן תירגם
אונקלוס: בין שמשיא. ודעת רבותינו (פסחים פרק ה' משנה א', ג') כי זמן שחיטת הפסח מתחיל מאחר חצי יום הוא אמת ג"כ, כי בפסח דורות היו חייבים לשחטו כולם בעזרה ולזרוק דמו על המזבח, ולא היה אפשר להשלים
ענין זה בזמן בין השמשות, והיו מתחילים אחר צהרים; אבל בפסח מצרים היה כל אחד שוחטו בביתו, כל ישראל בשעה אחת.
[ז] המשקוף
: שורש שקף נראה תחילת הוראתו כמו בלשון ערבית מתח דבר על דבר (גזניוס).
המזוזת
: מה שכתב
רש"י "הזקופות" אינו במכילתא. כנראה שהוא לקוח מלשון לעז, כי כן בלשון
ויניציאה
קורין למזוזות
ERTE
שענינו
זקופות.
[ט] נא
: בערבי חי, ובלתי מבושל כל צרכו (רש"י
ראב"ע).
ובשל מבשל במים
:
נ"ל נגד הטעמים כי בשל הוא שם התואר ומבשל במים הוא פירושו, וכן פירש
רמבמ"ן.
[
יב ] ועברתי
: להיות המגפה הזאת משונה מכל שאר המגפות במה שלא מתו אלא הבכורות לבדם, וגם במה שמבכורות ישראל לא מת אחד, לפיכך היא מיוחסת אל האל
ית ', כאילו היה הוא עובר מבית לבית ומבחין בין בכור
לשאינו בכור ובין מצרי לישראל, ומכל מקום אין התורה מציירת את האל כאילו הוא עצמו מכה, אלא האל היה עובר ועמו המלאך המשחית, והאל היה אומר למשחית: את זה תכה, והוא היה מכה; וכן משמע ממה שכתוב למטה (כ"ג) לא
יתן המשחית לבא אל בתיכם
לנגוף; ומה שאמרו
רי"ל (ירושלמי סנהדרין פרק ב' הלכה א') אני ולא מלאך
וכו ' הכוונה שלא נמסר
הענין לשום מלאך שיכה בלא צווי פרטי מהאל, כי הוא לבדו יודע תעלומות ומבחין בין בכור
לשאינו בכור.
[
יג ] ולא יהיה בכם נגף למשחית
: הנגף לא יהיה משחית בכם. למ"ד למשחית מורה על הנשיא שאין משחית תואר לנגף, אלא נשיא שלו, כמו והיה הדם לכם לאות, וכן והיו לטוטפות (דברים י' ח') והיה לכם לציצית (במדבר ט"ו ל"ט).
[יד] והיה היום הזה לכם
לזכרון
: לדורות, אבל בשנת יציאתם ממצרים לא
לא נצטוו לעשות חג המצות ולא נאסר להם החמץ, ולא חגגו לא ביום הראשון ולא ביום השביעי,
וע ' למטה פסוק כ"א.
[
טו ] ביום הראשון תשביתו
: תעשו שלא יהיה בבתיכם שאור ביום הראשון, שכאשר ייכנס היום הראשון כבר יהיה השאור
נשבת מהבתים (ראב"ע
ורמבמ"ן) והביעור יהיה קודם לכן. אך אין שום סמך לפרש (כתנא
דבי ר' ישמעאל פסחים ה' ע"א ורש"י) ראשון על הקודם, וראשון אדם (איוב ט"ו ז') ענינו הראשון במין האדם; ואם כתוב (למטה ל"ד כ"ה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, זו היא מצווה אחרת, ואיננה נכללת בפסוק זה.
ונכרתה
: ע'
בראשית י"ז י"ד.
[
טז ] וביום הראשון מקרא קדש
: לדעת
רש"י ואחרים תקראו אותו היום קודש, כלומר ביום הראשון תעשו הפעולה הזאת שתקראו היום ההוא קודש, והכוונה שיהיה היום ההוא קדוש לכם.
ואנקלוס תירגם לשון מקרה ומאורע, אמנם אחרי ראותנו
בישעיה (א' י"ג) חדש ושבת קרוא מקרא, בלא מילת קודש, נראה כי מקרא ענינו אסיפת העם לחוג חג ומקרא קודש ענינה חגיגה ואסיפה של קדושה, כלומר לכבוד האל; ושורש קרוא מורה לפעמים אסיפה, כמו אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיה ל"א ד'), כי אסיפת העם תהיה בקריאה, וכן שורש צעק וזעק (שהוראתם קרובה להוראת שורש קרא) נאמר על אסיפת בני אדם, כמו ויזעק ברק (שופטים ד' י'), ויצעק
סיסרא (שם
שם י"ג), ויצעקו העם אחרי שאול (ש"א י"ג ד').
[
כא ] משכו
: לכו, כמו ואחריו כל אדם ימשוך (איוב כ"א ל"ג), לך ומשכת בהר תבור (שופטים ד' ו'). והנה משה בפרשה הזאת לא הזכיר כלל לישראל
ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, אעפ"י שכבר נצטווה על זה בפרשה שלמעלה, והנכון כי ה' הזכיר למשה
ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק שיצאו פירש להם (בפרק י"ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו שזה
לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. אך אעפ"י שלא אמר להם משה איסור החמץ, מ"מ נראה שאמר להם (ואם לא נכתב) שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים, גם כי לא הגיד להם שיאכלו מצות שבעת ימים, ואכילת הפסח על מצות נראה שגם הוא
מענין החיפזון
שנתחייבו לאכלו בחיפזון. וכן מצאתי אח"כ לבעל הטורים שכתב למטה (פסוק ל"ט): אי
נמי
כפשטיה כי גורשו ממצרים הוא טעם למה אפוהו מצות, ואילו נשארו היו
מחמיצין אותו, שבפסח מצרים לא נצטוו באכילת מצה אלא על לילה ראשון. עכ"ל; וכן
הר"ן בפרק ערבי פסחים לדף קט"ז ע"ב ד"ה מצה כתב וז"ל: מצה זו על שום שנגאלו,
שנ ' ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו היו מהמיצים אותו,
דפסח מצרים לא עשו אלא לילה ויום אהד כפסח שני, ולמחר היו מותרים בחמץ ובמלאכה, ולפיכך אילו יכלו להתמהמה היו
מחמיצין עיסותיהן לצורך מחר שלא הוזהרו בבל ייראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה. עכ"ל. וראיה גדולה שלא נצטוו במצרים על ביעור חמץ הוא מה שכתוב (פסוק ל"ד) וישא העם את בצקו טרם יחמץ, שנראה שלא היה אלא מפני החיפזון, שלא יכלו לאפותו מפני שהיו ממתינים שיחמץ, ואם כבר נצטוו על המצה, היו אופים בצקם מיד אחר הלישה ולא היו ממתינים שיחמץ; והנה כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם, הכוונה שלא הספיק בצקם להחמיץ
וע"כ לא אפו אותו, ולא היה להם צידה לאכול אלא בצק.
[
כב ] אשר בסף
: בכלי, כמו ספות כסף (מ"ב י"ב י"ד) וכן ת"א:
במנא;
וגוצעסיוס מפרש סף השער וכן בתרגום
אלכסנדרי, וכן תירגם
היירונימוס;
ונ"ל שא"כ
היל"ל על הסף, לא בסף.
אזוב
:
גזניוס פירש כפירוש רבנו סעדיה
ור ' יונה
ורמב"ם
ורד"ק
ור ' תנחום, שהוא
אוריגאנום וריחו טוב.
[
כג ] ולא
יתן
: לא
יניה, ועיין למעלה פסוק י"ב.
[
כט ]
וה ' הכה כל בכור
: דעת
אייכהארן כי מתו בחולי הבא לפרקים בארץ מצרים וממית הבחורים, ויפה השיב
ראזנמילר כי לא ימית הבכורות בפרט. ויוסט גילה דעתו ברמז (בספר הנדפס בברלין זה חמש עשרה שנה) כי משה הרג את הבכורות ע"י אנשיו לאור הלבנה, ושהיו הבכורות בכל בית נפרדים מיתר אנשי הבית ושהיו אצל האלילים, כי היו קדושים
לאלהיהם, והיו אצלם ג"כ בהמות מוקדשות להקריב, תיאלמנה שפתי שקר! שהרי מלבד כי עליו להביא ראיה שהיו הבכורות יושבים בבית או בחדר מיוחד, הנה לא יובן, איך מלאו לבו של משה להקדים ולהגיד הדבר אל פרעה שימות כל בכור? והלא לא יימלט שקצת מהם נשמרו בלילה ההוא לראות איך
יפול הדבר; ועוד בכמה אנשים עשה משה הדבר הזה? כי הוא ציוה לכל העם שלא יצאו מפתח ביתו עד בוקר. אולי יאמר כי בני לוי היו עמו, אמנם לא יימלט שהיו קצת מבני לוי שכנים לבני שאר השבטים, והואיל והיו מתחברים לאכילת הפסח הוא ושכנו, לא יימלט שיהיה אחד מישראל רואה כי אחד מבני לוי איננו בבית, ומי יעלה בדעתו שהיו בישראל אנשים כ"כ
גבורי לב לבוא בבתי המצרים אדוניהם, גם בבית פרעה, להרוג את בכוריהם, ואנחנו רואים איך היו
רכי לבב שלא עמדו נגדם כשהשליכו ילדיהם ליאור וכשאמרו שלא לתת להם תבן וכשראו אותם חונים על הים, ומי יאמין שלא היה בית פרעה סגור ונשמר שיוכל אדם להרוג את בנו בכורו ואיש לא ידע, ובפרט אחר שהוזהר שימות, ואיך ייתכן לאנשים הנכנסים בבתים בחיפזון להרוג הבכורות, שיפנו להרוג בכורות הבהמות, ומה תועלת
היתה להם בזה? ואיך יכניסו עצמם בסכנה
שיוודע הדבר, כדי להמית הבהמות? וכן בכור השבי אשר בבית הבור, מה ראה משה להמיתם אחר שלא
היתה לו בזה שום תועלת? ואיך נכנסו אנשיו בבית הבור? ואפי' יאומן שכל זה היה,
היאומן שלא נודע הדבר, ולא היה שום מצרי שיראה אחד משליחי משה בא אל ביתו או יוצא מביתו, באופן
שיוודע הדבר לעם ולמלך? כי אין ספק שאם נולד לפרעה שום חשש כי בני ישראל הם המכים בכוריהם, לא היה משלחם בשלום, אבל היה מתנקם מהם באף ובחמה ובקצף גדול - ראה כמה ביטולים הכופרים מעמיסים על עצמם, כדי שלא לקבל עליהם כי ה' עושה נפלאות בקרב הארץ למען עשה כיום הזה להחיות עם רב, שתהיה ידיעת ייחודו ותאריו משתמרת בקרבו לתועלת כל יושבי תבל.
[לב] וברכתה גם אותי
: שיתפללו אף עליו (
אנקלוס,
רש"י,
רשב"ם,
ראב"ע
ורמבמ"ן), כי בעבדם את ה' בקרבנותיהם היו מתפללים לאל שירצה עבודתם ויברכם, וביקש שבהתפללם לאל שיברכם, יתפללו שיברך גם אותו.
[לד] טרם יחמץ
: אשר עדיין לא חמץ.
משארתם
: אעפ"י שתחילת הוראת השם הזה על הכלי שבו לשין הבצק
ונותנין בו השאור, כי משארת נגזר מן שאר (כדעת דון יצחק), אעפ"י שזה בשי"ן וזה
בסי"ן, מ"מ כאן נראה שהכוונה על הבצק שנתערב בו השאור, כי לא ייתכן שיצררו
העריבות
בשימלותם, ובהפך יובן למה נתנו הבצק
בשימלותם, שהוא כדי שיתחמם ויחמץ.
ואנקלוס תירגם: מותר
אצוותהון, מה שנשאר
בעריבות, כלומר הבצק שנשאר אחר שאפו המצות שאכלו עם בשר הפסח, וכן רש"י (מן המכילתא בא י"ג) שיירי מצה ומרור.
וראב"ע פירש כלי עץ, כי חמוריהם היו טעונים בגדים; ומי שהוא אוהבו יאמין לו שהיו אבותינו חמורים כל כך, שיעמיסו כלי עץ על שכמם, ואת הבגדים על החמורים.
[
לז ] כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף
: לבד מטף פחות מבן עשרים, והנה היה מספר נפשות בני ישראל שני
מיליאונים לכל הפחות, והא דבר זר מאד ורחוק ממנהגו של עולם שמשבעים נפש
יוולד גוי כזה בארבע מאות שנה.
ויוחן דוד
מיכאעליס ביקש לקרב הדבר אל הטבע מכמה צדדים. ראשונה אמר כי אנשי המזרה נושאים נשים בהיותם בני י"ג או ט"ו שנה, וזה הבל, כי אמנם לקיחת
אשה בימי הילדות הוא דבר המחליש את הגוף וממעט פריה ורביה. שנית אמר כי ישראל היו לוקחים יותר
מאשה אחת, וזה ג"כ הבל, שהרי אם איש אחד
יקח נשים רבות או גם שתיים בלבד, יישארו אנשים אחרים בלי
אשה, כי אמנם מספר הנשים הנולדות הוא קרוב למספר הזכרים ולא עודף עליו הרבה. גם אמר שישראל היו מאריכים ימים עד מאה שנה ויותר, וגם זה הבל, כי משה אמר (תהלים ד' י'): ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וכלב הגיד ליהושע (יהושע י"ד י"א) שהיה בן פ"ה שנה ושהיה עדיין חזק למלחמה, משמע שלא היו ככה רוב אנשי דורו. והנה רז"ל אמרו (מכילתא בא י"ב) שהיו יולדות שישה בכרס אחד, וכן העידו הסופרים הקדמונים כי מימי נילוס מרבים פריה ורביה, ושהנשים המצריות יולדות תאומים על הרוב, וגם יותר משנים בכרס אחד (אריסטו
פליניוס,
סנקה); ואולי גם המילה
היתה סיבה לריבוי ההולדה, כמו שכתב פילון בספר המילה, עוד יש לשאול איך יכלה ארץ
גשן לשאת אותם? ועל זה השיב י' ד'
מיכאעליס כי נראה בבירור שלא נשארו ישראל כולם בארץ
גשן, אלא נתפזרו בכל ארץ מצרים; עיין
רש"י למעלה פסוק י"ג על "ופסחתי". וארץ מצרים מפורסמת מאד אצל הקדמונים לטובה ולריבוי יושביה, גם נראה כי ישראל פשטו לרעות מקניהם חוץ לארץ
גשן במדבר אשר בין
גשן ובין א"י, ככתוב (ד"ה א' ז' כ"א) והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כי ירדו לקחת את מקניהם,
ע"כ י' ד
מיכאעליס, אך כל זה לא יספיק לבאר עוצם
הרבוי הנ"ל, ואין ספק כי השגחת ה'
היתה בישראל לשמור בריאותם וכחותם, וכמו שיש להבין מדברי
המילדות שאמרו (למעלה א' י"ט): כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה. והשגחת ה' וברכתו עמדה לישראל והצילה אותם מן הפגעים הממיתים את הילדים, כדי לקיים את דברו אשר דיבר לאברהם (בראשית ט"ו י"ג), באופן שמקץ ארבע מאות שנה יהיו לגוי שיוכל לעמוד ולהתקיים בארץ ירושתו אשר נשבע ה' לתת להם (אב תרכ"ג).
[לח] וגם ערב רב עלה אתם
: אמרו שהם מאנשי מצרים שנתערבו
עמהם להתגייר בראותם עוצם הנפלאות אשר עשה ה' בעבורם, ושהם האספסוף הנזכר במקום אחר (במדבר י"א ד');
ול"נ שאם היה שהתעוררו אנשים להתגייר, אין טעם שיצאו אתם, כי ישראל לא אמרו ללכת לצמיתות אלא לחזור מיד, ולא ייתכן לאנשים נכרים שיתערבו
עמהם בחגם אשר יחוגו
לאלהיהם אם עד היום ההוא לא יראו את ה' ולא דבקו בישראל ולא נימולו, וכטעם וכל ערל לא יאכל בו (פסוק מ"ח), והגה מצאנו
בנחמיה (י"ג ג') ויבדילו כל ערב מישראל, שהכוונה עירוב ע"י חיתון;
ע"כ
נ"ל כי ערב רב זה היה מעורב
עמהם מלפנים והם מצריים שנשאו ישראליות ומצריות שנישאו לישראלים והם הם האספסוף. והנה תרגום האספסוף:
ערברבין, וכן כאן בס'
השמרונים: וגם
ערברב עלה אתם, מילה אחת, ולפי זה תהיה המילה כפולה כמו ירקרק אדמדם (ויקרא י"ג מ"ט)
פתלתל (דברים ל"ב ה') והוא ממש כמילת אספסוף, ואמנם אין צורך לזה אחר שמצאנו בנחמיה ויבדילו כל ערב מישראל, משמע שאומרים בלה"ק "ערב" להוראת אספסוף.
וצאן ובקר
: וצאן ובקר של ישראל, כי תחילה הזכיר הגברים והטף והערב רב, ואח"כ הזכיר המקנה; ולדעת ר"ע
ספורנו צאן ובקר של ערב רב, ולדעת תלמידי יהודה
לוצאטו של אלו ואלו.
[
לט ] כי לא חמץ
: משמע שהבצק לא החמיץ, לא שלא נתנו בו שאור.
ונ"ל כי בליל ט"ו אולי אחר אכילת הפסח לשו את הבצק ליום המחרת ונתנו בו השאור והניחוהו שם כמנהג להניח הבצק כל הלילה כדי שיחמיץ, ואחר חצי הלילה גורשו ממצרים ולא יכלו לאפות בצקם ולקחו
משארותם על שכמם, ונתקרר הבצק ע"י שהוציאוהו ממקום שהיה מוצנע שם, והוציאוהו
לאויר ובפרט שאויר הלילה קר,
ועי"כ לא החמיץ, אע"פ
שנתנוהו
בשימלותם כדי שיתחמם.
וגם צדה לא עשו
להם
: לא ידעו שיצאו מארץ מצרים בלילה ההוא (ובפרט כי כאשר העירני תלמידי
חזקיה מצליח אשכנזי, אמר להם משה (פסוק כ"ב): ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר) ולא הכינו להם צדה רק לשו הבצק כדרכם ליום המחרת.
ורמב"ן ור"י
קארו פירשו אפו את הבצק בדרך וחוץ ממצרים, כי גורשו ממצרים, ואמנם אפו אותו עוגות מצות כי כן נצטוו.
עוגית
:
עיין בראשית י"ח ו'
[מ] ומושב בני ישראל
:
ע' למעלה ו' כ', ודעת רז"ל (מגילה ט' א' רש"י ד"ה ובשאר) שלא ישבו במצרים אלא
רד"ו שנה,
ות ' שנה היו משעה שנולד יצחק (יצחק בן ס' הוליד את יעקב, ויעקב היה בן ק"ל
בעומדו לפני פרעה, הרי ק"ץ, נשארו ר"י לתשלום ארבע מאות), וחשבון ארבע מאות ושלושים הכתוב כאן הוא מזמן ברית בין הבתרים, שאמרו שהיה שלושים שנה קודם לידת יצחק. וי"א (הביאם דון יצחק) כי לא חשש הכתוב לפרש לאברהם גם את השלושים שנה, כי החשבון הגדול בולע את המועט, ודעת רמב"ן ודון יצחק כי ל' שנה נוספו עליהם בעבור חטאתם במצרים. ודע בס' השומרונים כתוב: ומושב בני ישראל
ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה; וכן מתורגם בתרגום
אלכסנדרי, והוא מן השינויים הנזכרים בש"ס (מגלה ט' ע"א), וכבר הסכימו
חשובי האחרונים וביניהם גם
ראזנמילר
וגזניוס שאין זה אלא תיקון מסברה. ובתרגום ירושלמי:
תלתין
שמיטין
דשנין
דסכומהון מאתן ועשר שנין.
[
מב ] ליל שמרים הוא לה'
: כפירוש
רש"י, כי מילת להוציאם לא תתפרש יפה בדרכים אתרים. והנה שמורים מל' ואביו שמר את הדבר (בראשית ל"ז י"א), וכן שמורים לכל בני ישראל, כמו שמור את חדש האביב (דברים ט"ז א') שיתנו לבם מתי יבוא ויעשו ככל חוקותיו.
[מג] כל בן נכר לא יאכל בו
: אין ספק שהוא כמשמעו, כל נכרי, ורז"ל פירשו (זבחים כ"ב ע"ב) מי שנתנכר לאביו שבשמים, והוא המשומד, והוא פירוש שנתחדש אחר זמן הרבה, כשעמדו היונים וגזרו שמד על ישראל, אמרו חז"ל לפי צורך השעה כי בן נכר כולל לא הנכרי לבדו כי גם היהודי המתנכר; והנה מילת משומד נראה שהיא נגזרת מן שמד (מענין השמדה), ונקרא כן מי שהמיר בעל
כרחו בשעת השמד, ואח"כ כשבטלה הגזרה לא חזר בתשובה; ונקרא מומר מי שהמיר ברצונה
ורמב"ן רצה לפרש משומד בחסרון עי"ן מן שמדע
אשתמדע,
משומדע, שהתנכר
לאלהיו. ויפה הקשה הכורם כי
ואשתמודע יוסף
לאחוהי
ואינון לא
אשתמודעוהי (בראשית מ"ב ח' בתרגום
אנקלוס) הוא
ענין הכרה לא
ענין התנכרות. והכורם עצמו נשתבש וכתב: אמת הדבר שמילת
ואשתמודע כוללת שתי ההוראות יחד,
שאנקלוס תירגם גם את ויתנכר (בראשית מ"ב ו')
ואשתמודעינון עכ"ל, וזה שיבוש, כי
ואשתמודעינון הוא תרגום ויכירם, ותרגום ויתנכר אליהם (שם
שם ז') הוא: ותשיב מה די
ימליל
עמהון, וא"כ
קושית הכורם על
רמב"ן חזקה ובריאה שאין
אשתמודע
ענין התנכרות אלא
ענין הכר, והנכון מה שכתבתי למעלה בגזרת מילת משומד, ובהבדלו מן מומר. ודע כי בספר דקדוק כ"י שבידי (לא נזכר בו שם הספר ושם המחבר, אר הוא מן הקדמונים) מצאתי כי לדעת ר' יונה המדקדק מילת משומד היא במקום
משועמד ושורש עמד בל' סורית ובל' ערבית ענינו טבילה לקבל דת הנוצרים, והסכים לדעת הזאת גם ר' יהודה הלוי בס' הכוזרי מאמר ג' סימן ס"ה, וזה לשונו בכוזרי כ"י: אבל הצדוקים
והביתוסים אינם כי אם
אפיקורוסים ומינים מכחישים
העה"ב, והם המינים אשר אנו מתפללים עליהם בתפילתנו. ואולם הידוע וחבריו הם המשומדים הנכנסים בתורת
המעמודית שטובלים בירדן עכ"ל. וגם הדעת הזאת רחוקה מאד בעיני, והנכון כמו שפירשתי.
[מד] וכל עבד
: מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך (ברא' י"ז י"ב), גם
נצטוינו (שמות כ' י') בשביתת העבדים בשבת וי"ט, וכל זה מרומם מעלת העבד שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו; ובסוף בית שני, כשנתקלקלו המידות על ידי מלכי בית
הורדוס ולמדו ישראל דרבי גויים, ובפרט המלכים והשרים והעשירים, היו אוהבים להידמות לרומאים, וידענו כי הרומאים היו אכזרים בלפי עבדיהם, היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח, וכוונתם לפי דעתי
היתה כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות, זאת
היתה סברת רוב החכמים והיא שנויה סתם במכילתא (בא ט"ו) (ולגירסת
רש"י כאן היא דעת ר' יהושע,
ולגירסת התוספות יבמות ע' ע"ב ד"ה אי היא דעת ר' עקיבא), אבל ר' אליעזר אומר אין מילת עבדיו
מעכבתו מלאכול בפסח, כי היה אוחז בדרכי שמאי אשר ביארתי ב"כרם חמד" ג' עמוד 220, ולא היה רוצה שיחודש שום דבר שאיננו בתורה או בקבלה ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, אבל שאר חכמי ישראל היו מחדשים
הקנות לפי צורך הזמנים, והוצרכו לנדות את ר' אליעזר (ב"מ נ"ט ע"ב) שהיה מתקומם נגד כל דבר הנוטה ממה שקיבל מרבותיו (כ"ט
סיון תרי"ד).
[מה] תושב
: נכרי שנתיישב בתוך בני ישראל ואינו שומר תורתם, ולדעת רז"ל (עבודה זרה ס"ד ע"ב) הוא שקיבל עליו שבע מצוות בני נח, ועי למטה פסוק מ"ח. ושכיר: הוא נכרי העושה מלאכה עם ישראל ונשכר למספר ימים, ואעפ"י שהוא אוכל אצל ישראל, לא יאכל בקרבן פסח; וכל זה כדי שתהיה יציאת מצרים נרשמת יותר בלב ישראל.
וראב"ע פירש תושב ושכיר: ישראלי שלא נמנה בחבורה; והנה כאן לא נזכר כלל
ענין החבורות; ועוד הנה השכיר הוא בבית אדוניו, וממילא (אם אין לו
אשה ובנים) שהוא נכלל עם בני הבית,
[
מו ] ועצם לא תשברו בו
: כדרך אכילתו בחיפזון (רשב"ם), או לכבוד הקרבן שלא ינהגו בו מנהג גרגרנות (רלב"ג), או ג"כ לאכלו דרך חירות ולא כמאכל עבדים,
[
מז ] כל עדת ישראל יעשו אותו
:
רש"י קיצר דברי המכילתא (בא שם) ונשארו דבריו סתומים, וכוונת המכילתא שבפסח דורות היו
יכולין לעשות חבורה מעשרה בני אדם מעשר משפחות (כל עדת ישראל, מי שיהיה), אבל בפסח מצרים נאמר ולקה הוא ושכנו, הוא וכל בני ביתו, ושכנו וכל בני ביתו (כי לא היה להם לצאת מפתח ביתם), ולפי הפשט כבר ביאר למעלה (בתחילת הפרק) מצוות קרבן פסח, וכאן הוסיף לבאר דין העבד והתושב והשכיר והגר, וקודם שידבר על הגר הקדים והודיע כי העבד והתושב והשכיר יאכלו קרבן פסח, אך לא יעשו קרבן פסח לעצמם ורק כל עדת ישראל יעשו אותו, ואח"כ פירש, כי גם הגר כשימול יוכל לעשות קרבן פסח לעצמו עם כל בני ביתו בלי להשתתף עם חבורה של ישראל (כ"א אב תרכ"ג).
[מח] וכי יגור אתך גר
: דעת רז"ל (פסחים צ"ג ע"א) כי בגר צדק מדבר שמקבל עליו כל התורה כולה, אמנם מן המקרא הזה משמע בבירור כי גם קודם שימול נקרא גר, א"כ הגר לא קיבל עליו כל המצוות ולא מל ואיננו בכלל ישראל. והבה לפי הוראת המילות היה נראה כי גר פחות מתושב, שהתושב נתיישב בארץ, והגר בא לגור ולחזור אחר זמן לארצו, ולפי זה איך בתושב אמר סתם: לא יאכל בו, ובגר אמר: שימול ואז יקרב?
ויוחן דוד
מיכאעליס כתב כי הגר אין לו קרקע, והתושב אין לו בית, ואני אומר כי תושב הוא מי שבא בגפו בלא
אשה ובנים, והוא מתיישב בביתו של א' מישראל לווה טעם תושב כהן,
ויקרא כ"ב י') והיה לו כעבד ומשרת (כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבד עמך,
ויקרא כ"ה מ'); אבל הגר בא עם כל בני ביתו, אשתו ובניו, והוא יושב לבדו עם משפחתו לא עם א' מישראל כמו התושב, ולפיכך אמר: המול לו כל זכר, ר"ל מאנשי ביתו; ואין ספק כי גם התושב, אם היה רוצה
לימול, היה אוכל בפסח, אלא שהזכיר זה בגר מפני החידוש, שיוכל לעשות פסח לעצמו כמו שפירשתי בפסוק הקודם. ומה שכתוב (ויקרא כ"ה מ"ה) וגם מבני התושבים וממשפחתם אשר עמכם, כבר מפורש שם אשר הולידו בארצכם, כלומר שנשא התושב
אשה תושבת או שפחה כנענית, לא שבא נשוי. ולפי זה אין ספק כי התושב לא היה עובד ע"ז, כי היה בבית הישראלי, ומצינו שהכשירתו התורה לאכול מתבואת שנת השמיטה ככל ישראל וכעבדים (ויקרא כ"ה ו'), והיה נענש אם היה הורג נפש, והיו ערי מקלט קולטות גם אותו (במדבר ל"ה ט"ו). והגר נראה מן המקרא הזה עצמו (וכי יגור אתך גר
וכו ', המול לו כל זכר), שלא היה מקבל עליו כל המצוות, ולא מצאנו תורה אחת יהיה לכם ולגר
בענין כל המצוות בכלל, אלא
בענין הפסח (כאן
ובמדבר ט' י"ד), שאם ירצה לעשותו, לא יעשנו אלא כפי המצווה ולא
יאכלנו ערל; וכן בהקרבת הקרבנות, שאם ירצה להקריב
אשה, כאשר תעשו כן יעשה (במדבר ט"ו י"ד-ט"ז); והיה מקבל טומאה ככל ישראל, ואם היה רוצה להיטהר, היה צריך לאפר הפרה ככל ישראל (שם י"ט י'), אמנם מצאנו (שם ט"ו כ"ו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם, וכן האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה (שם
שם כ"ט), והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר (שם
שם ל'); וכל זה נראה שהוא בגר שברצונו נימול ונכנס בכלל ישראל, והוא הנקרא גר צדק, אלא שלא כל גר הוא גר צדק, כאשר הוכחתי ממקרא זה (וכי יגור אתך גר), וא"כ מה
שנצטוינו לאהוב את הגר ושלא להונותו (ויקרא י"ט ל"ג, ל"ד) הוא לכל גר בסתם, אפי' איננו גר צדק.
ועשה פסח
: וירצה לעשות קרבן פסח לעצמו, עם בני ביתו.
ואז יקרב לעשותו
: יהיה כשר לעשות פסח לעצמו.
[נ] ויעשו כל בני ישראל
: כבר נאמר למעלה (פסוק כ"ח) וילכו ויעשו בני ישראל וגו', והוא על עיקר שחיטת הפסח ונתינת דמו על המשקוף ועל המזוזות, וכאן חזר ואמר ויעשו וגו'
לענין אכילת הפסח, שלא האכילו ממנו כל בן נכר ושאכלוהו בבית אחד ולא הוציאו מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא שברו בו.
וראב"ע כתב כי אולי זה נאמר על פסח שעשו במדבר סיני (בשנה השנית) שאז מלו
הגרים, ואין מוקדם ומאוחר בתורה; ואין צורך לזה כאן.
[נא] וזהי בעצם היום הזה וגו'
: גם זה כבר נאמר למעלה (פסוק מ"א) אלא שנכפל כדי לסיים
בזכרון היציאה ממצרים, שעליה נאמרה הפרשה הסמוכה קדש לי כל בכור, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. ודעת
רשב"ם
וראב"ע
ורלב"ג שהמקרא הזה דבק עם הפרשה הסמוכה שבאותו היום שהוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על
צבאותם, בו ביום אמר למשה מצוות קדש לי כל בכור.
ונ"ל שאם היה הדבר כן,
היל"ל ויהי בעצם היום הזה אשר הוציא.
ורמב"ן אומר כי הכוונה שלא יצאו כולם בלילה, אלא ביום שאחריו יצאו מכל גבול מצרים.
על
צבאותם
:
רש"י (למעלה ו' כ"ו) פירש כמו
בצבאותם, כמו ועל חרבך תהיה (בראשית כ"ז מ'), עמדתם על חרבכם (יחזקאל ל"ג כ"ו); ואמנם רחוקה היא מאד הוראת מילת "על" במקראות שהביא מהוראתה כאן לפי טבע המאמר,
וראז ' תירגם במובן לפי
צבאותם, והביא לדוגמא איש על מחנהו ואיש? על דגלו (במדבר א' נ"ב), וגם המשל הזה אין לו
ענין לכאן, כי שם הכוונה כל אחד מחובר למחנהו ולדגלו, ואיך אמר כל בני ישראל מחוברים
לצבאותם?
וקוצעסיוס אומר שהוא כמו
לצבאותם, וזה מתיישב
לענין המאמר, אלא שלא מצאתי לו חבר, כי הוא הביא והאבנים
תהיין על שמות בני ישראל (שמות כ"ח כ"א) שאין לו
ענין לכאן, כי האבנים והשמות הם שני דברים, ובני ישראל
וצבאותם דבר אחד הם, ולא מצאתי דוגמא לוה שתהיה מלת "על" נאמרת על דבר בלתי נבדל מן הדבר.
ורמב"ן פירש עם כל
צבאותם, צבא הנשים וערב רב
הנלוים אליהם, וגם זה רחוק, כי הנשים לא היו צבאות מיוחדים, והערב רב לא ייתכן שייקראו
צבאותם של בני ישראל.
ע"כ
נ"ל לפרש כי ה' היה על
צבאותם, וכן למעלה (ו' כ"ו) הוא משה ואהרן אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על
צבאותם, כי ה' ומשה ואהרן היו על
צבאותם, כלזמר היו מנהיגיהם, כטעם ועל צבאו נחשון בן
עמינדב (במדבר י' י"ד), וכאן הכוונה כי ה' היה הולך לפניהם בעמוד הענן והאש.