לא מספיק לרצות - צריך גם לעשות

מאת: אראל

ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 
 פרק יג    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25 
יג4 מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל, וְנֶפֶשׁ חָרֻצִים תְּדֻשָּׁן.

 סגולות

העצל מתאווה ורוצה דברים רבים ואינו משיג אותם, כי לרצות זה לא מספיק - צריך גם לעשות;   אולם החרוץ מדושן ומשיג שפע רב.

 מצודות

נפשו של עצל היא תתאוה לכל ואין לה, כי לרוב עצלותו לא ישיג דבר;    אבל נפש החרוצים (זריזים) תדושן (תשמן), כי ישיגו תאוותם ברוב הזריזות.


 עצות

1. יש ויכוח בין כלכלנים מהו הגורם החשוב יותר בצמיחה הכלכלית - הביקוש או ההיצע. כלכלני צד הביקוש (ראו http://www.wisegeek.org/what-is-demand-side-economics.htm)  טוענים שהדרך להגדיל את הצמיחה היא להגדיל את ההוצאה הממשלתית ו/או לחלק כסף לאזרחים, כך שיקנו יותר ויצרכו יותר, וכך יספקו תעסוקה למפעלים ולעסקים. כלכלני צד ההיצע סבורים שהדרך להגדיל את הצמיחה היא להפחית מיסים וחסמים ביורוקרטיים כך שהיצרנים יוכלו לייצר בקלות.

ספר משלי, כנראה, תומך בצד ההיצע:

מתאווה ואין נפשו עצל - לעצל יש הרבה ביקוש אבל הוא אינו רוצה לעבוד כדי לספק את הביקוש, ולכן נשאר בלי כלום. הביקוש כשלעצמו אינו מייצר שום דבר. ולעומת זאת:

ונפש חרוצים תדושן - החרוצים עובדים כדי להגדיל את ההיצע, ולכן נפשם מדושנת ושבעה וכל הביקוש שלהם מסופק.

2. ניתן לראות בפסוק זה עצה לחינוך ילד עצל. ברגע שמתעוררת בו תאווה למשהו, יש להגיד לו את הפסוק הזה: מתאווה ואין נפשו עצל! - אם תתעצל, לא תצליח להשיג את הדברים שאתה מתאווה להם; ונפש חרוצים תדושן - אם תהיה חרוץ ותלך לעבוד, תוכל לספק את כל רצונותיך. כך משתמשים בכוח ה"ביקוש" שבנפש כדי להגדיל את ה"היצע".

 הקבלות

1. תאוות העצל נזכרה גם במשלי כא25: "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ, כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" (פירוט).

2. ונפש חרוצים תדושן - מכאן שגם החרוץ רשאי לדשן את נפשו מדי פעם; וכן במשלי יא17: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד, וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי" (פירוט).

לפסוקים נוספים המתארים מה קורה כשאין חריצות, ראו חריצות לעומת רמיה.

 דקויות

היצע וביקוש

1. יש ויכוח בין כלכלנים מהו הגורם החשוב יותר בצמיחה הכלכלית - הביקוש או ההיצע. כלכלני צד הביקוש (ראו http://www.wisegeek.org/what-is-demand-side-economics.htm)  טוענים שהדרך להגדיל את הצמיחה היא להגדיל את ההוצאה הממשלתית ו/או לחלק כסף לאזרחים, כך שיקנו יותר ויצרכו יותר, וכך יספקו תעסוקה למפעלים ולעסקים. כלכלני צד ההיצע סבורים שהדרך להגדיל את הצמיחה היא להפחית מיסים וחסמים ביורוקרטיים כך שהיצרנים יוכלו לייצר בקלות.

ספר משלי, כנראה, תומך בצד ההיצע:

מתאווה ואין נפשו עצל - לעצל יש הרבה ביקוש אבל הוא אינו רוצה לעבוד כדי לספק את הביקוש, ולכן נשאר בלי כלום. הביקוש כשלעצמו אינו מייצר שום דבר. ולעומת זאת:

ונפש חרוצים תדושן - החרוצים עובדים כדי להגדיל את ההיצע, ולכן נפשם מדושנת ושבעה וכל הביקוש שלהם מסופק.

2. ניתן לראות בפסוק זה עצה לחינוך ילד עצל. ברגע שמתעוררת בו תאווה למשהו, יש להגיד לו את הפסוק הזה: מתאווה ואין נפשו עצל! - אם תתעצל, לא תצליח להשיג את הדברים שאתה מתאווה להם; ונפש חרוצים תדושן - אם תהיה חרוץ ותלך לעבוד, תוכל לספק את כל רצונותיך. כך משתמשים בכוח ה"ביקוש" שבנפש כדי להגדיל את ה"היצע".

נפש ודשן

נפש היא הצד החומרי של החיים;    דשן הם החומרים המזינים ובונים את הגוף.   שני חלקי הפסוק מתייחסים לרצונות של הנפש - רצונות חומריים, גופניים (ויש מפרשים את המילה נפש באופן מוחשי יותר - גרון; ומכאן שהפסוק מדבר במיוחד על תאוות אכילה).

מבחינה תחבירית, ניתן לפרש את הפסוק בשני כיוונים:

1. העצל אינו מצליח להשיג את רצונותיו החומריים, והחרוץ משיג אותם בשפע;

2. מי שאינו מצליח להשיג את רצונותיו החומריים "תדע שהוא עצל, כי האומר 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן" (ר' יונה).

 פרק יג    פסוק    1   2   3   4   5   6   7   8   9   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20   21   22   23   24   25 
ספר משלי    פרק    א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   יא   יב   יג   יד   טו   טז   יז   יח   יט   כ   כא   כב   כג   כד   כה   כו   כז   כח   כט   ל   לא 

תגובות