התנגדותה של התורה להפקרות מינית

קוד: נגד הפקרות מינית

סוג: מצוות_ערך

מאת: אראל סגל

אל:

פסוקים רבים בתורה ובדברי חז"ל מלמדים על התנגדותה של התורה לזנות, כלומר, יחסי מין במסגרת קשר ארעי, שאפשר לנתק בקלות:

"לא תהיה קדשה מבנות ישראל; ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג 18)

מעיון בכל הפירושים שהוצעו לפסוק זה , נראה שמשמעותו העיקרית היא "לא יהיו בישראל איש או אישה שמחללים את קדושת הגוף שלהם, ומקיימים יחסי מין במסגרת קשר ארעי". חכמי ישראל נחלקו לגבי שיעורה של הארעיות שנאסרה:

"וכי יפתה איש, בתולה אשר לא אורשה, ושכב עימה - מהור ימהרנה לו לאישה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו - כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כב 15-16 )

מוהר הוא התחייבות ממונית של האיש כלפי אשתו, "כתובה".

המוהר הוא המאפיין העיקרי של המחוייבות בקשר שבין איש לאשתו. אדם שמפתה נערה בתולה ושוכב עמה בלי מוהר עושה מעשה פסול, כי הוא מקיים יחסי מין בלי מחוייבות, אבל התורה מאפשרת לו לתקן את המעשה ולהגדיר "בדיעבד" את הקשר ביניהם כנישואין עם מוהר. הדבר יכול להתבטא בשתי דרכים:

אם הוא לא תיקן - לא נשא אותה לאשה ולא שילם מוהר - ייתכן שעבר על "לא תהיה קדשה". ראו הלכות פיתוי.

"אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט 29)

מעיון בכל הפירושים שהוצעו לפסוק זה , עולה שמשמעותו היא "אל תפגע בקדושת הגוף של ילדיך, ואל תגרום למצב שבו הם יקיימו יחסי מין במסגרת קשר ארעי שניתן לנתק בקלות". גם כאן נחלקו חכמי ישראל לגבי שיעור הארעיות שנאסרה:

לפי הדעה האחת , משמעות המצוה היא, שאסור להורים לאפשר לבנותיהם לקיים יחסי-מין עם אדם שאינו רשאי להתחתן אתן, כמו גוי או קרוב-משפחה (כדברי הרמב"ן בפירושו לפסוק זה ) . אסור להם גם לגרום באופן עקיף ליחסי-מין כאלה, למשל בכך שישיאו את בתם לזקן, ויגרמו לה להיכשל בניאוף (ע' גם רמב"ם בהלכות איסורי ביאה י"ח א ) .

לפי הדעה השניה , משמעות המצוה היא, שאסור להורים לאפשר לבנותיהם לקיים יחסי-מין מחוץ לנישואין (כדברי רש"י בפירושו לפסוק זה ) . איש שמפתה נערה בתולה צריך לשלם קנס לאבי הנערה, ולכן היה אפשר לחשוב, שמותר לאב להשכיר את בתו הבתולה תמורת כסף; לכן קבעה התורה שאסור לעשות כך, דין "מפתה" מתייחס רק לאישה שהתפתתה בלי הכנה מוקדמת, ולא לאישה שהתכוונה מראש "להתפתות" (כדברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה ב' טו ; וע' גם תלמוד בבלי,  גטין פא: ) .
 

"כי ייקח איש, אישה; ובא אליה" / "ובעלה" (דברים כב 13 / כד 1 )

לפי הדעה האחת , מותר לאדם לקיים קשר גופני קבוע עם אישה, בתנאי שהם מקפידים על דיני הטהרה , גם בלי להתחתן איתה באופן רשמי. במצב כזה האישה נקראת "פילגש". כך הסביר הרמב"ן בתשובה המובאת ב"כסף משנה" על הלכות אישות א' ד (וע' בהמשך, בסעיף "ולא תזנה הארץ", הדגשים בדברי הרמב"ן).

לפי זה, הפסוקים " כי ייקח איש אשה... " אינם מצוה אלא תיאור מצב שבו יש לקיים דינים אחרים, כפי שכתוב בהמשך הפרק (דיני מוציא שם רע בפרק כב, דיני גירושין בפרק כד).

לפי הדעה השניה , משמעות המצוה " כי יקח איש אשה " היא, שכל מי שרוצה לקיים קשר גופני עם אישה, חייב לפני-כן להתחתן איתה באופן רשמי, וכפי שביארנו בפסקאות הקודמות. לפי זה, מי ששוכב עם אישה לפני החתונה, גם אם הוא מתכוון להתחתן איתה מייד לאחר מכן, עבר על מצוה זו.

כך הסביר הרמב"ם בהלכות אישות א' א , ובאופן ברור יותר ב"ספר המצוות", " מצוות עשה ריג : הציווי שנצטווינו לבעול בקידושין ". 

ראו  אירושין ונישואין, לפי התורה ולפני התורה .

 

פילגש

פילגש במקרא היא אישה שאין לה זכויות ממוניות ("כתובה").

בתנ"ך מסופר על אנשים רבים שלקחו פילגש, אולם הפילגש נאסרה בתקופת התלמוד, כאשר חז"ל חייבו כל אדם לתת כתובה לאשתו, וקבעו שכל מי ששוהה עם אשתו בלא כתובה - הרי " בעילתו בעילת זנות ". מכאן, שפילגש בימינו נחשבת ל"זנות" מדרבנן.

 

איסור ייחוד עם פנויה

" אתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה " (תלמוד בבלי, עבודה זרה לו: ) ; " כשאירע מעשה אמנון ותמר , גזר דויד ובית דינו על ייחוד פנויה " (הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה כ"ב ג ) .

לפי הדעה האחת , נראה שמטרתה של הגזירה היא למנוע מעשי אונס, כמעשה אמנון ותמר; וייתכן גם שהגזירה נועדה למנוע מאיש ואישה לקיים קשר גופני כאשר האישה אינה טהורה (כי כשמתייחדים, היצר מתגבר, ולאישה אין זמן ללכת לטבול). לפי זה, נראה שהגזירה חלה רק על פנוי ופנויה שאין ביניהם כל קשר; אך אם האישה היא הפילגש (=החברה הקבועה) שלו, והיא מקפידה לשמור דיני טהרה , אז היא לא נחשבת לפנויה, והגזירה אינה מתייחסת למצב זה.

לפי הדעה השניה , גזירת חז"ל אוסרת כל התייחדות של איש עם אישה שאיננה נשואה לו באופן רשמי, ובפרט, היא אוסרת על האדם לקחת פילגש. ואכן, מושג הפילגשות כמעט ואינו מופיע בתנ"ך לאחר ימי דוד.

 

"כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה" (משנה, תחילת מסכת כלה)

לפי הדעה האחת , מטרתו העיקרית של האיסור להתייחד עם כלה בלא ברכה, היא להדגיש את חשיבותן של שבע הברכות, שתיקנו חז"ל לברך בטקס החתונה. הסבר זה מתאים לפסוק שאותו מצטטים חז"ל בהקשר לאיסור זה. בילקוט שמעוני ( בראשית, רמז קט ) , מצטטים את הפסוק מסיפור חתונתם של יצחק ורבקה (בראשית כד 60 ) : " ויברכו את רבקה, ויאמרו לה... "; פסוק זה מהווה אסמכתא לחשיבותן של הברכות בזמן החתונה. כדי להדגיש את חשיבותן של ברכות אלו, ולמנוע מהחתן והכלה לזלזל בהן, קבעו שאסור לחתן ולכלה להתייחד לפני שהם מברכים את ברכות הנישואין (הדבר דומה לאיסור מדרבנן לאכול מצה בערב פסח, לפני שמברכים את שבע הברכות של ההגדה ; על חשיבותן של הברכות ע' גם בדברי הרב שלמה לוי ב" דף קשר מספר 742 ") .

לפי זה, מה דינו של אדם שלוקח פילגש (= חברה קבועה) ?:

 

לפי הדעה השניה , הלכה זו מלמדת, שמבחינת איסור ייחוד - הארוסה עדיין נחשבת כפנויה; כמו שחז"ל (מימי דוד והלאה) אסרו להתייחד עם פנויה, כך הם אסרו על האדם להתייחד עם ארוסתו, עד שהם נכנסים לחופה ומברכים את ה"שבע ברכות". כך הסבירו "כסף משנה" בהלכות אישות י' א , ורש"י במסכת כתובות ז: ,  ובימינו - אהרון רבינוביץ' במאמר " באיסור ייחוד ארוסה ".

אך לפי דעה זו, היה ראוי לנסח את הכלל במילים אחרות " כלה בלא חופה אסורה לבעלה כפנויה ", ולא לקשר את האיסור דווקא לברכות. ולכן הפירוש הראשון נראה מדויק יותר.

 

איסורי "ייהרג ואל יעבור"

בתלמוד בבלי, סנהדרין עג-עה, יש כמה סוגיות שעוסקות ביחס בין ערך החיים למצוות אחרות . בסוף הפרק מדובר על אדם שהתאהב באישה וכמעט מת מרוב אהבה, ואמרו חכמים שעדיף שימות מאשר שיקרב אליה, אפילו לשיחה בלבד. לפי אחת הדעות שם, האישה היתה פנויה, והדבר היחיד שהתירו לו לעשות היה להתחתן איתה.

לפי הדעה האחת , סיפור זה מלמד עד כמה יש להתרחק מכל קשר מזדמן, שאינו במסגרת מערכת יחסים קבועה (נישואין או פילגשות).

לפי הדעה השניה , סיפור זה מלמד עד כמה יש להתרחק מכל קשר מחוץ לנישואין, כולל קשר של פילגשות.

ע"ע למות מאהבה .

 

"אישה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא7) , "לא תביא אתנן זונה" (דברים כג19)

על פי התורה, אסור לכהן לקחת אישה זונה, ואסור להביא אתנן (=שכר) שמקבלת זונה לבית-המקדש. חכמי ישראל נחלקו בהגדרת המושג " זונה ": לפי רוב הדעות, הכוונה רק לאישה ששכבה עם איש שאסור לה להינשא לו (כדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה י"ח א ) ; אך לפי דעת ר' אליעזר (בתלמוד, תמורה כט:) " פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ". למרות שדעתו של ר' אליעזר לא התקבלה להלכה, ניתן להסיק ממנה שיש איסור כלשהו בכך ש"פנוי בא על הפנויה שלא לשם אישות".

לפי הדעה האחת , "שלא לשם אישות" הכוונה "שלא במסגרת קשר קבוע (נישואין או פילגשות)", כי אסור לקיים קשר גופני באופן חד-פעמי ומזדמן (אמנם קשר כזה לא נחשב לעבירה על איסור " קדשה ", אך הוא עדיין אסור לדעת ר' אליעזר).

לפי הדעה השניה , "שלא לשם אישות" הכוונה "שלא במסגרת הנישואין", כי אסור לקיים כל קשר גופני מחוץ לנישואין.

 

דעות נוספות בדברי האחרונים (שולחן ערוך, אבן העזר, כ"ו) .

 

"ולא תזנה הארץ, ומלאה הארץ זימה" (ויקרא יט 29)

לפי איזו דעה ראוי לנהוג בימינו?

ללא ספק, הדעה המושכת ביותר היא הדעה האחת . הרצון להקל הוא כל כך גדול, שקשה לחשוב בהגיון איזו דעה באמת נכונה יותר.

אך כדי להכריע בשאלה זו יש לקחת בחשבון מצוה נוספת - המצוה " אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ, ומלאה הארץ זימה ". למצוה זו יש כמה פירושים שונים , אך לפי כל הפירושים, התורה מטילה עלינו אחריות למנוע הפקרות מינית בארץ.

אין זה מספיק לקבוע מה מותר ומה אסור לכל אדם באופן פרטי - צריך גם לחשוב על ההשלכות של קביעה זו לטווח ארוך.

מסיבה זו, רוב חכמי ישראל התנגדו לפילגשוּת (= קשר גופני קבוע ללא נישואין), וקבעו שאין לקיים כל קשר גופני מחוץ לנישואין .

אפילו הרמב"ן, שתמך בדעה האחת וקבע שלפי התורה מותר לקחת פילגש, סיים את דבריו בהוראה להזהיר את האנשים מלקיחת פילגש, כי אם הדבר יהיה מותר - זה יגרום לזנות ולפריצות, והאנשים יבואו על פילגשיהן בימי נידתן . הרמב"ן חשב באופן תיאורטי שהדעה האחת היא הנכונה, אך למעשה הורה לנהוג לפי הדעה השניה, כדי למנוע פגיעה בדיני הנידה .

היו רק פוסקים בודדים שחשבו להיפך, שפילגשות יכולה למנוע הפקרות, למשל הרב יעקב עמדין ( שאילת יעב"ץ ב:טו ) , וגם הוא לא התיר בעצמו, אלא השאיר את הדבר להחלטת "גדולי הדור" (וכדבריו נכתב ב"צדה לדרך" - מאמר שלישי כלל ראשון פרק ב; "תעלומות לב" ג:לב:א; "משפטים ישרים" ב:קט; "נופת צופים" יג) .

בימינו, דעתו של הרב יעב"ץ כנראה אינה תואמת את המציאות, כפי שניתן ללמוד מהחברה החילונית. עד לפני 10-20 שנה, היה מקובל לנהוג לפי הדעה האחת , כלומר - לקיים יחסי-מין לאחר כמה שנים של חברות קבועה והיכרות מעמיקה. משך ההיכרות התקצר לחודשים, אחר-כך לשבועות, אחר-כך לימים, וכיום יש מקומות שבהם דנים בשאלה "כמה שעות צריך להכיר לפני שמתחילים...". כמובן בכל מקום המצב שונה, ולא כולם נוהגים כך, אך יש מקומות שבהם מתקיים הפסוק " ומלאה הארץ זימה " על כל המשמעויות האפשריות שלו.

לכן, למעשה, הדעה האחת היא בלתי-אפשרית בימינו : חֶבְרָה שתנסה לנהוג לפי הדעה האחת , תתדרדר מהר מאד להפקרות גמורה, ותעבור על האיסור " ומלאה הארץ זימה ".

זו הסיבה, שרבני דורנו פוסקים לפי הדעה השניה .

 

מדוע אני מפרסם מאמר זה?

מכיוון שהדעה האחת היא כל-כך מסוכנת, היה אפשר לחשוב שצריך להסתיר אותה, כי מי שיקרא מאמר זה עלול להסתמך על דעה זו ולהתיר לעצמו לעשות דברים שיביאו בסוף להפקרות.

למרות זאת, החלטתי לפרסם מאמר זה, כי כשלומדים תורה חייבים לפרסם את כל האמת, זו מצוה מהתורה, וכך נהגו חכמי ישראל הראשונים. ע"ע לא תוסיפו .

סיבה נוספת היא, שיש זוגות שמתפתים ומקיימים קשר גופני לפני החתונה, וחשוב שהם יידעו שלא הכל אבוד, הם לא יצאו מכלל ישראל, יש להם תקוה:

כל פנוי ופנויה צריכים לראות את עצמם כחיילים במלחמה - המלחמה נגד " ומלאה הארץ זימה ". המלחמה קשה מאד, ויש אנשים שמתקשים לעמוד בה. אך גם חיילים שנפלו נכשלו, לא צריכים להתייאש ו"לערוק" אל מחנה האויב, אלא להתחזק ולעשות כמיטב יכולתם כדי לתקן מה שאפשר.

בהצלחה!

 

לעיון נוסף:

פירושים מילוליים לפסוקים שנזכרו במאמר זה:

על הפילגש בעבר:

על הפילגש בחוק הישראלי בימינו:

ועוד:

תגובות