קוד: מידע אנושי 35 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (35)
קשה לעמוד על מידת קירבתינו (המקורית - החיובית) לחוק ההתאמה הסימטרית, כפי שקשה לנו להבין את פעולת החוק לאשורה. אולם ובכל זאת, אני רוצה לשרטט באופן ציורי את הצינור הזה שבמסגרתו "פועל" חוק ההתאמה הסימטרית.
החוק הזה פועל במקור מכוח (רצון) הנתינה של השם יתברך; ומכוח הנתינה הזה – נוצר "צינור האור" שמכיל את כל היקום ואת כל הרצונות ואת כל הכוחות, כולל אלו שלנו – השליליים והחיוביים כאחד.
אם כן, בתוך צינור האור שבמסגרתו מתחוללים ומתפעלים כל הכוחות, מתוכו נפרד עוד צינור קטן – וכאילו הכניסו צינור קטן בתוך אחד גדול ממנו.
הצינור הגדול הוא "צינור האור", והצינור הקטן הנפרד ממנו – מכיל את חוק ההתאמה הסימטרית. נוח לי יותר לצייר את הצינור הקטן הזה כגל; חוק התאמה הסימטרית הוא גל רציף שנמצא האדם בסביבתו, או בקירבת מקום ממנו. וזה הזמן לנסות ולהבין את מידת קירבתינו לגל הזה. שמעתם פעם תקיעת שופר?
פשוט נזכרתי בשופר, ונזכרתי בזמן... כי הקול הבוקע מהשופר – מהווה גל קולי; האדם זיהה כבר מזמן את הקול כגל, ומבחינה פיזיקלית הקול הוא תופעה גלית.
בשפה יותר טכנית, קול הוא התפשטות של הפרעה מכנית (שינוי בלחץ) בחומר, בצורה של גל; והגל הזה עובר דרך סביבת העברת המידע. הגל עצמו, היינו, מעביר מידע בתוך הסביבה של העברת המידע.
מייצר הקול במקרה שלנו הוא השופר, והוא נקרא גם מקור הגל. זה המקום לתאר את קירבתינו לגל... את קירבתינו (כפיפתינו המקורית) לחוק ההתאמה הסימטרית.
תאר לך שבאולם בית הכנסת ישנה תיבה, ועליה עומד חזן ותוקע בשופר. מי ששומע את קול השופר הזה – הוא זה שיוצר קשר עם הגל של השופר; או אם תרצה – מתמזג עם הגל הזה. לשנן שוב : הגל הוא חוק ההתאמה הסימטרית, ואנחנו נמצאים בקירבת מקום.
קירבת-מקום לגל – תיתן את ביטויה במקרה שלנו בשמיעה הממשית לקול השופר, ואלה הם רמות הקירבה לגל :
1- יש מי שעומד ממש על יד החזן, כמעט דבוק בו, ושומע באופן ישיר את קול השופר. האיש הזה מתחבר ממש עם הגל הבוקע מהשופר. זה אדם הראשון כאשר זיהה את חוק ההתאמה הסימטרית והשתמש בו, בתקופת טרום חטאו.
2- המעגל השני הוא של האנשים הנמצאים סביב התיבה, במרחק מטרים ספורים מהחזן. גם האנשים האלה מתחברים עם הגל הבוקע מהשופר, "כמעט" באותה חדות ואיכות. על ההבדל בין רמת החדות שלהם לבין האיש הדבוק בחזן – קשה לעמוד.
3- אולם בית הכנסת גדול! גדול עד אין-סוף... במילים אחרות, אני יכול לזהות מעגלי אנשים הנמצאים בקירבת מקום מהתיבה, מעגל שלישי, רביעי, חמישי... השלישי יותר קרוב מהרביעי, והרביעי יותר קרוב מהחמישי... עם זאת קשה לי לעמוד על מספר המעגלים הנמצאים באולם, כי מימדי אולם בית הכנסת אינם-סופיים... הראיה לזאת – כל מי שירצה לשהצטרף למניין ולשמוע את תקיעת השופר, מוזמן בכבוד, אין הגבלה למספר המתפללים, גם אין סימון למקומות במעגלים; אתה יכול לבחור בכל מעגל ואף במעגל הקרוב ביותר לחזן – ואני מתכוון למס' (1), הנהלת בית הכנסת מתחייבת לספק מקום לכל דורש – חינם אין כסף! מכאן, רוחב אולם התפילה ואורכו – הינם בעלי מימדים אין-סופיים.
ניתן כמובן לסווג רמות "השמיעה" של כל מעגל ומעגל, אולם ובגלל מגבלת האין-סוף של מימדי האולם, נסתפק בלתת שיעור שמיעה אחיד של כל המתפללים באולם, והוא מס' (3) – מלבד השניים הראשונים הניתנים לזיהוי והשמורים לבעליהם.
קיים עוד מימד "אחיד" של כל באי המניין הזה : האולם הזה סגור, בעל ארבע קירות וגג אחד, לכן כל מי שנכנס בפועל לאולם – יוכל לשמוע את קול השופר, וגם הרחוק ביותר מהתיבה... כי תכונת הגל – מאפשרת לו אומנם להתפשט ואף לברוח עד שלא מוצאים לו זכר של ממש... אך אם המקום סגור – לאן הוא יברח... מה עוד ובנוסף קיימת תכונת ההד...
במילים אחרות, מובטח – גם מתוך חוקי הפיזיקה המודרניים, שכל מי שטרח ובא למניין – ישמע את קול השופר, ויתחבר ברמה זו או אחרת עם הגל שלו.
4- לא רק המניין יכול לשמוע את קול השופר, כי-אם גם מי שגר בקירבת מקום מבית הכנסת... (אם הוא רק יטרח לפתוח את החלון של דירתו)
הגל המקורי אומנם נשאר בתוך האולם הסגור של בית הכנסת, ונקלט באופן ישיר באוזן האנושית ללא שום אמצעי (מיכשור טכני), אולם ידועה לנו עוד תכונה פיזיקאלית של הגל : ניתן לקלוט אותו על ידי מכשיר חדיש שנקרא סלולר... ועדיין איני זקוק למכשיר סלולרי, כי אני גר בקירבת בית הכנסת, ויכול לשמוע עדיין באוזן שלי את קול השופר הבוקע מבית הכנסת – מה עוד ופתחתי את החלון ועמדתי עליו...
5- מהמעגל של השכנים הקרובים לבית הכנסת, שפתחו ועומדו על החלון במטרה לשמוע באוזנם את קול השופר, אנו עוברים אל המעגל האחרון השונה בתכלית מכל שאר המעגלים שלפניו, כי באי המעגל הזה אינם יכולים לקלוט במו אוזנם את קול השופר, הם זקוקים לאמצעי עזר טכנולוגי, כמו מכשיר סלולרי...
קיים הבדל מהותי בין השמיעה באוזן אנושית מזויינת (על משקל עין מזויינת) באופן ישיר, לבין השמיעה באמצעות מיכשור טכנולוגי חיצוני, כי מדובר כאן בגל טעון ברצון האנושי; מי ירצה להפעיל את הרצון שלו ע"י אמצעי? רובינו נוטים לאמץ את תכונת העצמאות, את האחריות הישירה לעצמינו, לרצונותינו, לכל הקשור בנו...
מאידך, ישנם אנשים שלא איכפת להם לחיות תחת כנפי האחרים ובאחריותם... לא איכפת להם לאכול באמצעותם, כי בסופו של דבר, לדידם, האוכל מגיע אל קיבתם; אלה אינם אנשים עצמאיים – ובלשון המעטה... אנשים כאלה סמוכים בדרך כלל על שולחן האחרים, ושאלת צורכיהם, פרנסתם, ביטחונם האישי... – נקבעות בד"כ ע"י זרים. אלה הם מייצגי המעגל החמישי.
הם קונים אומנם מכשיר סלולרי להתחבר ולו מרחוק עם הגל של השופר ולשמוע אותו... אולם אינם מוכנים לנקוף אצבע מעבר לזאת.
האנשים האלה מודעים לפחות לערך החיים, ועושים את המקסימום מבחינתם למען להתחבר עם הגל הזה.
- קיים בוודאי עוד מעגל אנושי יותר רחוק... אולם אינני מוצא לנכון למַספֶר אותו, כי הוא שייך לאנשים שאינם מודעים עדיין לקיום השופר ולא לגל שלו, היינו אינם מודעים, לא עלינו, לקיום חוק ההתאמה הסימטרית! ראיתם דבר כזה...?! אם נוותר על הפסיקים הקטנים ונעגל את המספר – כל המין האנושי שייך למעגל המכובד האחרון הזה, נטול המספר. כל המין האנושי, מאז בריאת העולם ועד לרגע קריאת שורות אלו.
וכמו שהזכרנו, כל מי שזכה להימצא על אחד מחמשת המעגלים הללו – זכה לטעום את טעם החיים... אולם איכות "החיים" כמובן שונה מאחד לשני. "כל מי שזכה" – הוא "כל מי שרצה"; לא היה צריך יותר מלרצות – פשוטו כמשמעו.
אדם הראשון, כאמור, זכה לחיות כברת זמן במרחב המעגל הראשון; ומאז שפיקפק בזכותו לחיות, היינו מאז חטאו הראשון, הוא התדרדר ונע ונד בין המעגל השני לבין החמישי; על המעגל הבלתי ממוספר לא זכה לעמוד, כי הוא הכיר את חוק ההתאמה הסימטרית, לא יכל להתכחש לקיומו.
כמוהו ככל הדור שלו. וגם בנו "הרוצח" קין – הכיר ואף השתמש בחוק ההתאמה הסימטרית, וגם עמד על מעגל מאוד קרוב ומכובד. גם הדורות שבאו אחריו, הכירו את החוק והשתמשו בו - ברמה זו או אחרת, במעגל זה או אחר...
וגם אבותינו כמובן הכירו את החוק הזה ועמדו על מעגליו מקרוב. הבאתי לעיל ראיה מימות משה רבינו; אולם לא רק "הרובד" של אבותינו הצליח לעמוד על התכונה המקורית של מנגנון רצונותיו... אף אנשים מהשורה עמדו מקרוב על תכונת החיים המקורית שיוצגה ע"י החוק, ובחנו אותה על מעגל זה או אחר; גם אנשים מהשורה ולא משלנו... וגם פרעה המצרי בזמן יוסף. עד אליו אני מגיע עם הראיה הזאת, ואין לי מעבר לתקופה שלו ראיה אחרת. הינה כי כן הראיה, כפי שתועדה ע"י המתעד :
ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה; ויברך יעקב את-פרעה. ח ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך. ט ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. י ויברך יעקב את-פרעה; ויצא מלפני פרעה. (בראשית, מז')
שאלת פרעה תמוהה על פניה – בגלל שתי סיבות עקריות : ניסוח השאלה ותיעודה.
ניסוח השאלה : כמה ימי שני חייך – אפשר לשאול פשוט כמו שאנחנו שואלים : "מהו גילך" או "בן כמה אתה"; אפשר במקביל לשאול "כמה ימי חייך", או "כמה שנות חייך", – מדוע דווקא "כמה ימי שני חייך"? מדוע הניסוח המסורבל הזה – גם ימים ושנים...
"תיעוד השאלה" – וזאת התמיהה העקרונית : מה ראתה התורה בשאלה הזאת של פרעה – שתיעדה אותה והיקצתה לה שני פסוקים ושלושים ושלוש מילים...? מה חשיבות השאלה הזאת? מהו המסר הטמון בה?
ביקשתי שלשום, ביום שבת, לעשות מחקר קטן בקרב יהודים טובים, ולהתחקות אחר התמיהה הזאת. שיתפתי איש זקן בימים ובחכמה בתמיהה הזאת : מדוע התורה תיעדה את שאלת פרעה... מה כל כך חשוב בשאלה הזאת? מה כל כך חכם בה... מה המיוחד בשאלה עד כדי להקציב עבורה שני פסוקים שלמים! ואם חשוב היה לתורה לתעד את גיל יעקב אבינו, ניתן היה במילים פשוטות וקצרות לתעד את זאת, מעין "ויעקב היה בן שלושים ומאת שנה כאשר בא למצרים"...
הוא ענה לי : התורה מדברת בלשון האדם, ומתנסחת בלשונו... כשאדם פוגש מישהו, מברך אותו ומחליף איתו מספר מילות נימוס... וגם כאן, יעקב נפגש עם פרעה המלך, בירך אותו, ופרעה שאל אותו לגילו... פשוט זו שפת האדם, והתורה דיברה בשפה הזאת.
שאלתי אותו בחזרה : מקובלת עלי עקרונית הגישה שלך; אבל מדוע יעקב לא התייחס עניינית לשאלת המלך? האם יעקב "אהב" לדבר להאריך ולהכניס את מוטיב חיי אבותיו עם התשובה? בשביל מה לתעד את התשובה הארוכה והמסורבלת של יעקב? האם תיעוד תשובות ארוכות בלתי ממוקדות כהווייתן – נקרא גם "שפתו של האדם"...? – על תמיהתי האחרונה לא קיבלתי התייחסות עניינית.
לאיש הזקן הזה, בן נשוי שהוא תלמיד חכם מן המניין. פניתי גם אליו. הוא בא לנשק את יד אביו בליל שבת ולאחל לו שבת שלום, ואני תפסתי אותו על חם והטחתי בו את השאלה החמה שזה עתה הפניתי לאביו. יצא לי להכיר את בנו לא מזמן – תלמיד חכם ברמח אבריו ולא רק בתואר... גם תלמיד וגם חכם... פניתי בנוסף לעוד שני יהודים, מתוכם רב מוסמך אחד, ואלה הן התשובות בתימצות – לא לפי הסדר :
- יעקב פשוט סיפר לפרעה אודות קורות חייו, ואגב זאת סיפר גם על אבותיו וטיב חייהם... הוא הציג את עצמו לפרעה, כמתבקש מכל מי שמתייצב לפני מלך... מה עוד והתבקש לספר על חייו. כמה ימי שני חייך – ספר לי אודות חייך...
- יעקב נראה לפרעה איש קשה-יום שהחיים לא האירו לו פנים... הוא נראה לו מבוגר מכפי גילו הכרונולוגי המשוער... מכאן והלכה למעשה מקור התמיהה של פרעה: מדוע אתה נראה איש זקן ובא בימים – יותר מגילך הביולוגי? מה הביא אותך "לגיל הקשה" הזה? מדוע החיים התאכזרו אליך כל כך...? כמה ימי שני חייך...
ואכן יעקב התייחס לשאלה ספציפית זו וענה עליה. אולם מהיכן לפרעה – גילו המשוער של יעקב? שאלה זו נותרה בסל המשוער שלה...
- התורה פשוט ביקשה לתעד פליטת פה מיותרת של יעקב, אודות הטרוניה שלו על החיים שהיו " מעט ורעים"... חיים שהקשו עליו ולא מצא בהם כמעט מנוחה, למעט שנים ספורות... יעקב אבינו הפנה את תלונתו, באופן עקיף לכאורה, אל השם יתברך... ובזאת נעוץ הכישלון שלו שהתורה ביקשה לתעד, ואגב זאת להעביר לנו את המסר הבא : גם אנשים בעלי קומה כיעקב – עלולים להכשל בפיהם ולתעות... אשר על כן, המשיך המסביר בהסברו, קיבל יעקב אבינו את עונשו על נוסח פליטת הפה שלו : על כל מילה מיותרת בתשובתו – החסירו לו שנה משנותיו.
180 (גיל אביו) – 147 (שנות יעקב) = 33 שנה (כנגד 33 מילים מיותרות); ואלה הן המילים המיותרות של יעקב :
ח ויאמר פרעה, אל-יעקב: כמה, ימי שני חייך. ט ויאמר יעקב, אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. (סה"כ – 33 מילים)
למיותר לציין כי בנוסף, יעקב נענש על שגרם לפרעה להפנות לו את השאלה הזאת... היינו על זאת שיעקב אכן נראה רע ועייף עם משא כבד מנשוא על הכתף, שלא הגיע לו לכאורה... ולכן גם ניסוח שאלת פרעה נלקח בחשבון הכללי...
ומדוע יעקב אמור לחיות כמו יצחק אביו ולהשלים את אותן מספר שנים? – כי חזקה עלינו זאת; אלא אם כן האב נפטר לפני זמנו... מכאן, גם הילדים של יעקב – אמורים היו להשלים 180 שנה כשנות סבם...
לקשר בין חיי אב לבנו – התייחסתי בפברואר השנה, בחיבורי שכר ועונשו.
את המשוואה לעיל כולל ההערות הנלוות אליה – הביא גם המשיב הקודם, ולמעשה אני מדבר על תשובה אחידה, בניסוח שונה במקצת...
עד כאן עיקר התייחסותם של ארבעה יהודים חכמים לתמיהה : "מדוע התורה תיעדה את שאלת פרעה...".
את ארבע התשובות, שרדתי לעיל, מתוך סיבה אחת : כי כל ארבעת התשובות כאחת – עשויות מסיבים של אמת. ולמרות זאת, ניתן להרגיש בחיסרון צובט בלב ובעין... כל תשובה והחיסרון הזועק מבטנה הרכה... אני מרגיש וכאילו אני קורא חצאי דברים, חצאי אמיתות; שאריות-אמת המפוזרים כאן וכאן...
ואני למדתי ומנסה ללמד את ילדי שאין חצאי אמת; אין מושג כזה בנמצא; אין למושג הזה זכות קיום בעולמינו, כי הוא מושג מבלבל. ברגע שאתה פולט "אמת חלקית" כלשהי, ובאותו הרגע אתה גוזר על הספק שימלא את החלק השני הנותר ממנה; והספק יכול להיות כל דבר... יכול להיות גם שקר; יכול להיות הערכה כבדת-משקל או קלת-משקל...
ברגע פליטת האמת החלקית הבלתי מושלמת, ואפילו שיש לה בסיס טוב כלשהו – אך חסר ובלתי ערוך, ברגע הזה הפתח של השקר נפתח והרשות ניתנה לו... ביולי 2005 עמד ארז שלי על הבמה במסיבת הבר מיצווה שלו והכריז : אין באמצע. כך אני משתדל להפיח בו ובאחיו : אין באמצע. אין אמת חלקית, אין הכרה חלקית, אין ולא יכולה להיות שום אמת באמצע.
הוא אשר אמרתי : המושגים של "חצאי אמת", "אמת חלקית", "כמעט אמת", "האמת העדיפה", "האמת האמצעית"... כל אלה הם מושגים מבלבלים; הם מביאים לידי בילבול ושוב – כי הם מזמינים את הספק למלא את החסר, ואותו הספק יבוא בעקבותם גם ללא הזמנה רשמית; אשר על כן – יש למחוק את קיום המושגים החלקיים האלה מספר החיים ולוותר עליהם מראש; זוהי עצת אמת לכל מי שרוצה להמנע ולהתרחק מבילבול.
מהו מקור הבילבול?
את התשובה לזאת מצאתי, כאשר ביקשתי להתחקות אחר סוגי " הכוחות הפועלים ביקום "; ומקור הבילבול הוא הספק, ללא קשר לגודלו. נושא זה אנו עתידים לפגוש בפרק הרביעי במספר. בנתיים די לי לעשות בעצתי : להקיא כל מידע חלקי מסביבתי, שמתיימר להציג חלק מהאמת; יהא מוצאו אשר יהא... שם אורב הספק ושם טמון הבילבול!
ז ויבא יוסף את-יעקב אביו, ויעמדהו לפני פרעה; ויברך יעקב את-פרעה. ח ויאמר פרעה אל-יעקב: כמה ימי שני חייך. ט ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. י ויברך יעקב את-פרעה; ויצא מלפני פרעה. (בראשית, מז')
פרעה שאל את יעקב אבינו : כמה ימי שני חייך? – היינו כמה ימים חיית מתוך השנים שעברת?
יום הוא יחידת זמן, וגם שנה היא יחידת זמן; וכידוע, יחידת הזמן של "יום" – היא הרבה יותר מצומצמת מהיחידה שנקראת "שנה". היחס בין יום לשנה הוא 365 / 1 – היחס הזה הוא כיחס בין גמד לענק, וכאילו אתה מעמיד נמלה על יד אדם... כלומר, ידע פרעה מראש שהחיים האמיתיים – קטנים הם ומצומצמים לעומת יחידת הזמן עליה נפרשים; ולכן ניסח את שאלתו מראש לאור ההנחה הזאת : כמה ימים חיית מתוך השנים?
מכאן ניתן להסיק שפרעה (של תקופת יוסף) ידע חיים מה הם! הוא ידע "שהתקופה" בה לב האדם פועם, ואוכל ונושם ויושן... תקופה זו אינה אלא יחידת זמן – עליה נפרשים החיים. הוא ידע שהחיים הם הרבה יותר קטנים מיחידת הזמן שבמהלכה מתפתחים. מכאן, פרעה זיהה את חוק ההתאמה הסימטרית מתוך מעגל זה או אחר. הוא הכיר את הרגע הבודד ההוא, בו האדם מתחבר עם רצונותיו האמיתיים, מוציא אותם מהכוח אל הפועל, ומגיע לידי הסיפוק האמיתי, לידי ההנאה האמיתית המושלמת; זהו רגע החיים, ואת הרגע הזה פרעה הכיר מקרוב.
מכאן, פרעה הצליח להגיע לרגע הכנות הצרופה עם עצמו... עד כדי להתחבר עם הגל של השופר; כן, אני קורא את זאת בפרוש. התשובה של יעקב מסמנת את רמת האדם – לו השיב, ורמה זו היא מעל להתחברות בעלמא עם קול השופר – מה שנקרא בעגה שלנו "התחברות עם השכינה"...
ההתחברות עם השכינה הנגזרת מרמה גבוהה ביותר של כנות עצמית, התחברות זו בפני עצמה – הינה שלב מקדים והכרחי שמוביל בתורו אל שלב הכרת חוק ההתאמה הסימטרית.
פרעה הכיר את חוק ההתאמה הסימטרית, הוא הגיע לרמה בה יכל להוציא את רצונותיו הגולמיים מהכוח אל הפועל; הוא הגיע אל מעגל קרוב ביותר לתיבה של החזן... הוא הכיר את "רגעי" החיים; הוא ידע שאלה הם החיים.
הבה נראה אם יש קבלות לדברי; הבה נראה את תשובת יעקב אבינו לפרעה; וכאמור, תשובת המשיב תזהה בדיוק את רמת השואל ותסמן אותה – זו הנחה לוגית ומחייבת...
להלן תשובת המשיב :
ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם.
אם ראובן מבקש משמעון "תביא לי בבקשה כוס מים כי אני צמא" – סימן מובהק הוא שראובן מאשר את העובדות האלה הקשורות בשמעון:
- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון יודע כוס מה היא.
- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון יודע מים מה הם.
- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון שתה, ולו פעם אחת, מים.
- ראובן מאשר את העובדה, ששמעון יודע לזהות את הצימאון, והקשר שלו למים.
- מניסוח הבקשה "תביא לי בבקשה..." משתמע ששמעון הוא איש מתורבת; וראובן מאשר את העובדה הזאת.
- מעצם הבקשה משתמע ששמעון מבין את שפת ראובן; אותו ראובן מאשר את העובדה הזאת.
ויאמר יעקב אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה: – יעקב אבינו הבין את השאלה של פרעה, וביקש לענות עליה באופן מדויק, מפורט, וענייני. הוא ביקש אומנם להשתמש באותם המינוחים שהשתמש בהם השואל, אך באותה ההזדמנות הוא ביקש לשכלל את המינוחים האלה, ובזאת, לאשר באופן עקיף לשואל, כי הבין וירד אל עומק שאלתו...
הוא השיב לפרעה : אני מבין שאתה מדבר על שתי יחידות זמן נפרדות : יחידת הזמן של החיים האמיתיים שמטבעה היא קטנה וקצרה, ויחידת הזמן הגדולה שעליה נפרשים החיים. אולם, המשיך ופנה אל פרעה, הבה ואציע באופן קצת יותר מוגדר את שתי היחידות האלה, ולו למען הבנת נוסח התשובה והפשטתה... דבר זה גם יקל עלי בניסוח התשובה.
ובכן, המשיך יעקב, אלה הן שתי יחידות הזמן הקשורים בחיי, ואלה הן פרטיהן : אפרט היכן שניתן, ואשער היכן שניתן...
ובכן, הנח לי להגדיר את יחידת הזמן "הגדולה" שעליה נפרשו "החיים" שלי; מה דעתך שנגדיר אותה כ- "ימי שני מגורי"... מגורי – מלשון לגור, כי הרי אני גר באיזשהו מקום כל הזמן הזה... אומנם לא בהכרח אני חי כל הזמן – אולם אני נושם, אוכל, יושן, גר תחת קורת גג ביתי...
אם כן, ימי שני מגורי: שלשים ומאת שנה – זוהי אורך יחידת הזמן הראשונה, הגדולה מטבעה...
ועכשיו, ממשיך יעקב בשרידת תשובתו, נעבור לחלק החשוב בתשובתי, לחלק של ימי שני חיי:
מעט ורעים, היו ימי שני חיי – לא אוכל לאמוד את יחידת הזמן השניה של החיים האמיתיים שלי, מצהיר יעקב, אוכל רק לשער את אורכה, ולתאר לך אותה באופן כללי ביותר... משער אני שתקופת החיים שלי היתה קצרה... מעט מאוד זמן חייתי; רגעים מועטים ובודדים...
ואשר לאיכות הרגעים האלה : משער אני שלא היה מהסוג המשובח ביותר... אומנם נכנסתי לאולם בית הכנסת ושמעתי את קול השופר, התחברתי עם הגל שלו... אולם אני משער שלא עמדתי על אחד המעגלים הקרובים לתיבה... הייתי רחוק מהמעגלים "הטובים" האלו... אני מעריך שאיכות המעגל שהייתי מנוי עליו – אם נדרג את המעגלים מטוב ועד רע, הינני מנוי על הקבוצה הרעה...
תשובת יעקב אבינו עד עכשיו, כפי שראינו, התחלקה לשניים: חלק ראשון עם נתון מדויק, וחלק שני משוער. יעקב אבינו יצא מנקודת הנחה – כי פרעה הבין את הצורך להשתמש במד ההשערה – בחלק השני של תשובתו... אולם יעקב אבינו היה מודע לעוד רובד ב טכניקת ההשערה : כאשר אתה משתמש בטכניקה הזאת, היינו כאשר אתה משער נתון מסויים, עליך לסמוך את הנתון הזה על נתון אחר – אף אם השני גם משוער; בשביל לבנות להשערתך ייחוס ולהעניק לה בזאת תוקף.
אכלתי בישול מלוח. זו השערה שאין לה תוקף, כי אכן לא ניתן לדרג את רמת המליחות; אולם ניתן להסמיך את ההשערה הזאת על השערה אחרת – ולהעניק לה בזאת אחיזה כלשהי ותוקף, או אם תרצה – גושפנקה... אכלתי אוכל מלוח בבית שהוא הרבה יותר מלוח מבישול אחותי! אומנם גם דרגת המליחות של בישול אחותי – אינה ידועה, אולם נוצר כאן ייחוס כלשהו להשערה הראשונה שניתן להאחז בו... אתה רוצה לדעת איזה אוכל מלוח אכלתי? לך אצל אחותי ותבדוק... אולי האוכל של אחותי מוכר יותר...
מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם. – ואם לייחס את הערכתי לשנות חיי "המעטים והרעים" – הינה לך חיי-אבותי שהיו "רבים וטובים" ממני, להערכתי.
יש לציין שיעקב חזר על אותן המונחים שהשתמש בהם ברישא : ימי שני חיי אבותי, ימי מגורי אבותי... ודווקא בספרו על אבותיו – פסח על הנתון המדויק שיכל לספק אודות "ימי שני מגוריהם" – זאת כי אין לנתון כזה משמעות בקונטקסט של ייחוס השערתו; בניגוד לרישא שצורף הנתון הזה לחלק הראשון שבתשובה, במטרה לבנות את המסר המדויק : קלטתי את משמעות שאלתך; והפרדת שני חלקי תשובתי באופן מפורט – תעיד על זאת.
יעקב אבינו אם כן "דיבר" עם השם יתברך, ואף פרעה מלך מצרים בזמן יוסף "דיבר" עם השם יתברך, ואולי גם ידע אודות חוק ההתאמה הסימטרית והשתמש בו... שניהם, גם פרעה גם יעקב אבינו – הגיעו לרמה מסויימת של התכנסות עצמית כנה, ודרך ההתכנסות הזו נוצרו התנאים "לשיחה" ואולי גם "לשיחה בפועל".
.. השם יתברך מעביר את המסר שלו לאדם – כאשר אותו אדם נמצא במצב הנכון ומוכן לקבל את תוכן המסר ולהבינו, לפענחו...
.. המסר, על כל פנים, נכנס אל קונטקסט "השיחה הכנה של האדם עם עצמו" ומשתלב בה באופן טבעי, וכאילו האדם ממשיך "לחשוב" עם עצמו...
.. פיענוח המסר – הוא אשר יוצר את אווירת הסלון "והשיחה" הערה שהתקיימה בין כתליו.
.. אי-פענוח המסר – הוא סימן מובהק שלא היה מסר ולא שיחה ולא כלום... זה סימן מובהק ביותר שהאדם "שלא פיענח" שום מסר – לא הצליח להגיע לשום סף של התכנסות עצמית כנה, ומד הכנות שלו עומד מתחת לאפס...
- מדוע מדבר השם יתברך עם האדם?
- זהו עוד מימד של הוויסות : הוא מבקש לשתף את האדם במלאכת הויסות; היינו ובמילים מפורשות, לתת לאדם את העתק מפתח הויסות שבידו, שגם האדם ישלוט בו וישנה את נתוני הטבע, לטובתו בפרט ולטובת כל האנושות בכלל. על פי הערכת השם יתברך, האדם וברמת כנות עצמית מסויימת – יכול לתרום למפעל האנושי הזה. ניתן בוודאי לקרוא לפרוייקט הזה "הפרטת הויסות"... זהו בכל אופן, השלב הראשון בפרוייקט האב המקורי, שעיקרו – החזרת האדם אל נתוניו הקודמים הטבעיים, שיאפשרו לו לחיות בחיק גן-עדן.
הינני מוכן בזאת לחזור אל הרישא שלי, ואל המסר הראשון שהפרק השלישי של בראשית נועד להביאו :
ההתכנסות הכנה של האדם עם עצמו, היא הצינור דרכו עוברת "שיחה דו-כיוונית" בין השם יתברך לאדם.
כאשר אתה צולל אל תוך תוכך, היינו כאשר אתה יוצר קשר כן ואמיתי עם עצמך, וכאשר אתה יוצר אינטימיות אמיתית עם עצמך; ובמילים פשוטות : כאשר אתה חושב עם עצמך באופן כנה צלול ורציני, בו ברגע נפתח קו טלפון דו-סטרי שמיש לשרותך החופשי.
השם יתברך " דיבר " לראשונה עם אדם וחוה באופן ישיר לכאורה, וניהל איתם "שיחת ועידה" וגם תיעד את השיחה הזאת לפרטיה – כפי שהנחש " דיבר " באופן ישיר לכאורה עם חוה, "ושיחה" זו תועדה לפרטי פרטיה בראשית הפרק. המכנה המשותף של שתי השיחות אינו טמון במהות שתי השיחות – כי-אם "באופן בו התנהלו"...
מי שהצליח להתרומם ולהגיע אל רמת פיענוח שיחת חוה עם הנחש ולקלוט את פרטיה – הצליח לקלוט את המסר הראשון, שפרק ג' של בראשית נועד למסור לנו אותו . כולנו לדעתי קלטנו את שיחת חוה והתרוממנו עד לרמה המתאימה. ובמקביל כולנו יודעים איך השם יתברך דיבר עם אדם, עם חוה, קין, אברהם, יצחק, יעקב, משה, עם דוד ירמיהו ויחזקאל...
כולנו מוכנים ומזומנים לקליטת המסר השני שפרק ג' נועד למסור אותה :
פרק ג' של בראשית, נועד להביא לאדם את המסר החד משמעי הזה : אין עונש ואין מעניש, אין קללה ואין מקלל; אין מושג שנקרא "עונש"; אין זכות קיום למושג הזה – כי אין לו נוכחות ביקום... אין לו משמעות...
ואם אין את המושג "עונש" – טבעי הוא שלא יהיה מעניש; גם לא מקלל. אלה הם טבעם של הדברים; זהו המסר השני העיקרי של פרק ג של בראשית. ושוב, הפרק הזה לא נועד, כמקובל לחשוב, לתיעוד חטא אדם הראשון, אלא בא להשתמש בתיעוד הזה, ככלי משני וכאמצעי להעביר דרכו את שני המסרים העיקריים האלה; את המסר הראשון שביארנו לעיל, ואת המסר השני הזה : אין עונש ואין מעניש; אין קללה ואין מקלל; יש רק "גורם" דומיננטי אחד ביקום : רצון האדם.
כל הכוחות הפועלים ביקום, מקורם ברצון האדם.
כל המופעים הנצפים ביקום, מקורם ברצון האדם.
כל התופעות הנרשמות ביקום, מקורם ברצון האדם.
כל אירוע המתרחש ביקום, מקטן ועד גדול, מקורו ברצון האדם.
כל מה שקורה איתנו, כולל במישור האישי, מהדבר הקטן ביותר ועד לדבר הבומבסטי המרשים או לחילופין המפחיד הקשה והאכזר, מקור הכל הוא : רצוננו החופשי האישי.
מכאן, גם המונח הזה "עונש" שמופעל עלי לכאורה באופן סלקטיבי – מקורו הוא בי וברצוני : אני הכסיל מעניש את עצמי וגורם צער לעצמי. במילים אחרות, "עונש" אינו פועל נגזר מרצונותי... כי-אם פועל ישיר של רצונותי.
אני רוצה לגעת בלהבה, ולכן היד שלי נכווית. הבעיה של אדם הראשון (ושל כל האנושות עד עצם היום הזה) היתה בשלב של הכוויה, כאשר חש את הכאב העז בידו והתלונן על מר גורלו : מדוע מגיע לי העונש הזה! וגם אם מגיע לי – מדוע העונש הקשה הזה מנשוא? מה בסך הכל עשיתי...
בעצם השלב הזה נכנס השם יתברך לתמונה והבהיר לאדם : אין זה עונש, גם אין מושג כזה בנמצא... אתה חשת את הכאב כי רצית להכניס את ידך ללהבה ורצית לגרום לעצמך כוויה ואף רצית להרגיש את הכאב הזה. אשר על כן, הינני לשנן לך את הידוע לך : כאשר נוגעים בלהבה, היד נכווית וכואבת.
עד כדי כך הגיע בילבולו של האדם, עד כדי שלא השיג בכוחות עצמו את המסקנה הפשוטה הזו, והיה על השם יתברך להסביר לו אותה; ואת ההסבר המופשט הזה תיעד בתורתו לדורות הבאים, כדי שלא ימשיכו גם הם בבילבולם; פשוטו כמשמעו.
הדורות הבאים חלפו על המסר המופשט הזה כחלוף הרוח על האדמה, והעדיפו להתרכז בחטא אדם וחוה; זהו אם תרצה – חטא הדורות.
לציין, המתעד השתמש כאן, באותה הטכניקה שהשתמש בה בתיעוד המסר הראשון של הפרק; ואף בחר באותו האובייקט – הנחש :
השם יתברך תיעד בפרק הזה את "שיחתו" עם אדם וחוה – כפי שתיעד בראשית הפרק את "שיחת" הנחש עם חוה לכאורה. מי שהצליח להגיע אל רמת פיענוח שיחת חוה עם הנחש ולקלוט את פרטיה – הצליח לקלוט את המסר הראשון, שפרק ג' של בראשית נועד להביאו.
כולנו לדעתי קלטנו את המסר הזה, וכולנו יודעים איך השם יתברך דיבר עם אדם, עם חוה, עם אברהם ומשה...
כך הגענו להבין איך השם יתברך "מדבר" עם האדם; וכך, באותה הטכניקה, נגיע להבנת מושג העונש וכתובתו . הוא "יעניש" קודם את הנחש "ויקלל" אותו (לכאורה) :
ויאמר ה' אלקים אל-הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל-הבהמה, ומכל חית השדה; על-גחנך תלך, ועפר תאכל כל-ימי חייך. ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה: הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב.
אנחנו נעמוד כמובן בהמשך על משמעות הפסוקים האלה ונרד אל פרטיהם; אולם וגם בהעדר הפרטים – ניתן להבין שהמתעד פונה למעשה אל האדם ומסביר לו אודות הנחש שבו, אודות "הניחוש" שבו – היינו הספק, החשד, החשש, הפחד, ההגבלה... מה כל אלה עשויים לעולל לו, או במילים אחרות, מהו הוא עשוי לעולל לעצמו.
אם תרצה – זהו הפרוש האולטימטיבי לפסוקים האלה : דע לך שהספק יכניס אותך לספקות; הפחד יפחיד אותך; החשד יכניס בך את החשד! והחשש יכניס בך את החשש! ההגבלה תגביל אותך; והצימאון יצמיא אותך! וכאשר תיגע בלהבה תחוש כאב עז ביד.
אתה מקבל עכשיו את הכאב, וכאילו הגיע לך עונש על שעשית מעשה בלתי ראוי ונגעת בלהבה – והינה אתה מקבל הלכה למעשה את העונש שמגיע לך וחש אותו... היד כואבת!
אולם כאן מתגלמת הטעות ההסטורית שלך – של האדם :
אתה חש בכאב כי נגעת בלהבה – לא כי הגיע לך עונש על נגיעת בלהבה. אתה פחדת כי בחרת בפחד. אתה נכנסת לספקות קשים ומכבידים כי העדפת משיקולים תמהוניים ללכת בצל הספק ולאמץ אותו.
מדוע ויתרת על כל סממני המציאות ובחרת במודע בערוץ החלופי המגביל – שאלתי אותך; וענית לי : כי כך רציתי!
מדוע הטלת ספק ביכולתך – שאלתי אותך; וענית לי : כי כך רציתי; הפקתי מעצם הטלת הספק – הנאה מתוקה.
עד כדי כך הרחקת לכת ברצונותיך התמהוניים האלה... עד כדי שגם אתה בעצמך תמהת על רצונותיך שלך, ונבצר ממך להבין אותם... נוצר אצלך הדחף למלא את משבצת אי-ההבנה הזו באופן בהול; נכנסת לסיחרור הבנתי ולא ידעת איך לצאת ממנו – מהדרך ללא מוצא מהבועה החונקת הזו. בתנאים המחניקים האלה הפעלת בפעם האחרונה את היצירתיות שלך ומצאת את מושג העונש! איזה יופי! יש היכן לחסות; אפשר לנוח ולנשום... יש גורם ויש כתובת ויש סיבה ויש נימוק ויש כבר תשובה לכל המתרחש : זה העונש! כל מה שקורה איתי – מקורו בגורם אחר שמטיל עלי עונש!
המונח היצירתי הזה נעם לחיכו של האדם משתי סיבות עקרוניות : המונח "עונש" והגורם שעומד מאחוריו – הורידו מעליו באחת את האחריות לנמק את הדברים המוזרים שקורים איתו... היינו את הדברים האבסורדים שהוא אחראי להם... יש סיבה ומסיב, יש עונש ומעניש, יש שם תואר בעל משקל ומשמעות עמוקה – הוא העונש; ואף קיימת ישות כבדת משקל ששולטת במה שקורה איתי – הוא אלוהים המעניש. לאדם לא נותר אלא לשבת ולבכות על מר גורלו : מדוע מגיע לי העונש הכבד הזה! אומנם טעיתי – אך מה בסך הכל עשיתי... על זה מגיע לי כל העונש הזה?! למה להחמיר כל כך; מדוע לא להמתיק או לסלוח... – כאן בנקודה הזאת נפתח פתח למשא ומתן ולספקולציות מרנינות ומהנות... לא רק הזיז מעליו טונות של אחריות להסברים ולנימוקים – אלא פתח לו גם חלון רשמי לתלונות ובכייות ורחמים עצמיים; וזה הצ'יק השני שפרע האדם מהיצירה האחרונה שלו.
פה ברגע הזה ראה השם יתברך להתערב, ולעצור את האדם עם יצירותיו המוזרות שלא ירחיק איתם יתר על המידה ויאבד את הדרך חזרה... הוא קרא לו בפרק השלישי של בראשית במילים האלה : חכה חכה חכה, רק רגע! אתה חש בכאב עז בידך כי אתה נוגע בלהבה – לא כי הגיע לך עונש על הנגיעה הזאת.
אתה מבולבל ולכן מצאת את הצורך בהמצאת העונש, ואף מצאת בו מזור.
קשה לך וצר לך ומחניק לך, לא כי אתה נענש, ואף לא כי אתה נוגע בלהבה, אלא כי אתה מבולבל; אתה נדחק לפינה, ואינך משלים עם התמונה המבזה הזאת.
אתה מבולבל.
בילבול... כאן נעוצה נקודת המפתח. הבילבול נוצר כאשר מאבדים את הדרך, או אז נכנסים לסימטאות פנימיות ומסתבכים... משם מגיעים לעוד סימטה ולעוד דרך צדדית, המובילה אל מערכת כבישים אחרת ומסועפת; ומתרחקים... מתרחקים מהדרך הראשית, עד שמאבדים כל קשר עימה.
אנו מגיעים איפא להגדרה הזו : כל הטעויות האפשרויות שאדם יכול לעבור – אחראית להן תכונת הבילבול שמחלחלת בנפשו; והתכונה הזו מתפתחת כאשר מאבדים קשר עין עם הדרך הראשית.