קוד: מידע אנושי 32 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (32)
אדם הראשון נולד אל תוך חוק ההתאמה הסימטרית, ואולי בגלל זאת הוא לא שם לב אליו; הוא לא "גילה" אותו... האדם גילה לראשונה את חוק ההתאמה הסימטרית בפעולה – עקב חטאו הראשון. הוא ראה איך הוא עובד בפועל, ואיך עובד לצידו הוויסות האלוקי. אנחנו נעמוד על זה כאמור כאשר נגיע אל הפרק הזה; אולם ובינתיים הייתי רוצה לעבור באופן כללי על הנושא של סריקת התורה לחוק ההתאמה הסימטרית ולפעולת הוויסות שתועדה בצמוד לו; אם נשתמש בלשון התנכית – אני עומד לרחף מעל הסריקה הכללית זו; היינו לנגוע – לא לנגוע... להתקרב לעומק אך לא לרדת ממש אליו, כי בכל עומק מסתתר פרק הדרכתי, ובכל פרק מסתתר עולם ומלואו...
מה הכוונה "מסתתר עולם ומלואו"...?
לא מזמן חשבתי, שאת נושא "ההתאמה הסימטרית" אכסה עם סיקור שלושת הפסוקים מפרק ב' של בראשית (כא, כב,כג) – ואכן שלושת הפסוקים האלה מציגים ישירות את חוק ההתאמה הסימטרית... אל נא לשכוח שאנו עדיין נמצאים במסגרת פסק זמן שלקחתי מנושא ההתאמה הסימטרית ולא אחר – הוא הנושא השני במספר... ביקשתי – אם זכור לכם, פסק זמן מהנושא, לטובת הערה שנגזרה מתוך מאורע אישי מאוד שעברתי...
לאחר שננגלה לעיני נושא ההתאמה הסימטרית – דרך שלושת פסוקיו... ולא בדרך אגב, סרקתי באופן כללי את הפרק הבא בתור אחריו – הוא הפרק של חטא אדם הראשון; או אז ראיתי מולי ובתלת מימדים את החוק עצמו בפעולה – שרק סיימתי לכאורה לכסות אותו...
עברתי מתוך סקרנות אל הפרק הבא אחריו – פרק הפשע של קין רוצח הבל, וגם כאן ראיתי מולי את החוק עצמו אך במישור שונה שעוד לא היכרתי... ראיתי בצמוד לו גם את ערך הוויסות בפעולה...
וכך ריחפתי מעל מספר פרקים קדימה, היגעתי אל מבול נוח, מגדל בבל, פרשת סדום ועמורה, יצחק אבינו, יעקב, אפילו היגעתי עד השואה בת ימינו... כל התורה ובאופן עקבי סוקרת את זהות חוק ההתאמה הסימטרית על פני מישורים שונים.
בפרשת קין והבל למשל, נסקר אחד המימדים העמוקים ביותר הקשור בחוק הזה, שכל בן-אנוש עלול לרדת אליו ולהתקל בו... למען ההדגמה אתעכב קמעה על המימד הזה כאן, עם זהירות משנה לבל אטבע בעומק הזה – כי שוב זה עולם אדיר ומלואו...
מי זה קין? ומי זה הבל. מי זה אדם הראשון ומי זו חווה אישתו? האם אכן קין הוא אדם חמום מוח שעלה לו הדם לראש ורצח את אחיו הבל ברגע של איבוד עשתונות? האם חווה אימנו היא אישה חפפיפניקית, שטוחה, שבא לה פשוט לטעום מעץ הדעת ולהתעלם מעצת היצרן? האם אדם הראשון היה כה שטוח ובלתי מעמיק שנפל לפיתויי חווה אישתו וטעם גם הוא מעץ הדעת?
תשובה : כן. קין היה אדם חמום מוח שעלה לו הדם לראש ורצח את אחיו הבל ברגע של איבוד עשתונות. הבל במקביל היה אדם תמים שכמעט לא התנגד לאלימות אחיו, ונפל כשה תמים לפניו. אכן; חווהאימנו היתה אישה חפפיפניקית ושטוחה, שבא לה פשוט לטעום מעץ הדעת ולהתעלם מעצת היצרן; תיאור אדם בעלה – נכון הוא ומדוייק : אדם הראשון היה "אדם" כה שטוח ובלתי מעמיק שנפל לפיתויי חווה אישתו וטעם כמוה מעץ הדעת.
אבל שוב – לא ארפה מעצם השאלה : מי זה היה קין? איזו אישיות זו היתה? על איזו רמה שיכלית היה מנוי?
תשובה : קשה לאדם בדורינו לעמוד על הרמה השיכלית של קין ולדרג אותה; כי הרמה השיכלית של אדם בדורינו, אינה מגיעה ואף אינה מתקרבת לרמה השיכלית של קין ושל כל חבריו בדור ההוא. ושלא תטעו : השכל שלנו כמבנה פיזי וכמרכיב פוטנציאלי – הוא אותו המבנה השיכלי הפיזי שהיה לאדם הראשון ושל חווה וקין; שום מרכיב ושום מבנה לא השתנו מאז ועד עצם הרגע הזה; השינוי היחיד שנרשם הוא הספק המוח או אחוז המוח שנוצל על ידם. למסקנה הזו אני מגיע, מתוך השכל הישר העומד עדיין לרשותינו : אם עיקר התורה הוא להחזיר את האדם באשר הוא אל מקורו ואל רצונותיו, כך שיבין את חוק ההתאמה הסימטרית ויינצלו כלשונו וכהלכתו, ואם כן הדבר – האינני בן-אדם?
מכאן אני מסיק שאני כאדם, מסוגל להבין ולהפעיל את חוק ההתאמה הסימטרית עד תומו, ועומד לרשותי, כאדם, הפוטנציאל השיכלי לעשות זאת. השאלה האמיתית איפוא היא שאלת ניצול הפוטנציאל – לא שאלת הימצאותו. אינני יודע איזה אחוז ניצל אדם הראשון ממוחו האנושי, כי שוב אינני נמצא בעמדה המתאימה... כל ידיעותי בסוגיה יורדים אל נחל הקביעה הפורמלית הזו : אדם הראשון היה חכם ממני עד אין ערוך; עד לכדי הערך שאינני מסוגל אף לעמוד עליו או לתאר אותו...
לקביעה הזו היגעתי לאחר עמל רב... לאחר שהצלחתי לגייס את מלוא כוחותי ולאמץ אותם – על מנת להבין את השיח של אדם הראשון, של חווה, של קין, ושל יצחק אבינו... במילים אחרות, אדם הראשון שנפל לפיתויי חווה אישתו וטעם בעצתה מעץ הדעת והוכיח בזאת שהיה איש שטוח ובלתי מעמיק, וכאשר עשה את מה שעשה, היה ברמה שיכלית גבוהה – שלא ניתנת אף לשיעור על ידי. אם אנחנו, ברמתינו השיכלית העכשווית, היינו עושים את מה שעשה, היינו נפטרים בנזיפה קלה – אם בכלל, מפאת שיכלנו המוגבל; כפי שפוטרים מוגבלי השכל בדורינו מכל עונש, מפאת מגבלתם הטבעית...
לקביעה הזאת היגעתי לאחר עיון בסיפור מקראי אקראי, על אליעזר עבד אברהם כאשר נשלח ע"י אברהם לחפש אישה ליצחק... הוא פגש על שפת הבאר עלמה ושמה רבקה; היא באה לבדה לשאוב מים למשפחתה. וכידוע, העלמה משכה את תשומת ליבו של אליעזר, והתפתחה שיחה ערה ביניהם...
יז וירץ העבד לקראתה; ויאמר, הגמיאיני נא מעט-מים מכדך. יח ותאמר, שתה אדני; ותמהר ותרד כדה על-ידה – ותשקהו. יט ותכל להשקתו; ותאמר, גם לגמליך אשאב, עד אם-כלו לשתת. כ ותמהר, ותער כדה אל-השקת, ותרץ עוד אל-הבאר לשאב; ותשאב לכל-גמליו. כא והאיש משתאה לה; מחריש – לדעת ההצליח ה' דרכו, אם-לא. כב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות, ויקח האיש נזם זהב, בקע משקלו – ושני צמידים על-ידיה, עשרה זהב משקלם. כג ויאמר בת-מי את, הגידי נא לי; היש בית-אביך מקום לנו ללין. כד ותאמר אליו, בת-בתואל אנכי – בן-מלכה, אשר ילדה לנחור. כה ותאמר אליו, גם-תבן גם-מספוא רב עמנו – גם-מקום ללון. כו ויקד האיש וישתחו לה'. כז ויאמר, ברוך ה' אלהי אדני אברהם, אשר לא-עזב חסדו ואמתו, מעם אדני; אנכי בדרך נחני ה', בית אחי אדני. כח ותרץ הנער (ה) ותגד לבית אמה – כדברים האלה. (בראשית, כד)
אותה העלמה וכידוע עזבה את הוריה והלכה בחברת אליעזר להתחתן עם יצחק; אולם הם התחתנו רק כעבור שנתיים, מפאת גילה הצעיר...
העלמה הצעירה הזאת, רבקה, היתה בת שנה כאשר פגשה את אליעזר על שפת הבאר, והתחתנה עם יצחק בגיל שלוש. השאלה היא, איך עברו כל הידענים והמפרשים על הנתון הזה בדרך המלך?!
אישית, הנתון הזה לימד אותי על רמתו השיכלית של הדור של רבקה. תינוקת בת שנה היתה לעלמה שיכלה לשאוב מים מבאר, לנהל שיחה עם איש מבוגר, להשקות את גמליו, ולהזמין אותו אליהם הביתה.
תינוקת בת שנה בדורינו לא מסוגלת לשאוב מים מבאר...
נדמה לי שחז"לינו תיארו את התופעה הזו (הפרשי האינטלגנציה ו/או הקיבולת השיכלית בין הדורות) במינוח – "התמעטות הדורות", וזאת כי הבחינו בקשיים המתגלעים מדור לדור בהבנת כתבי הראשונים המתומצת והגיונם הצרוף...
ומעבר לזאת... להפרשי היכולות השיכליות נלווים עוד יכולות המתפתחות בדרך כלל בצמוד להתפתחות השיכלית, כמו הסיבולת האנושית, הסבלנות האנושית, הפתיחות האנושית... "ההתמעטות" במחוזות הללו ניכרת היא – אף באותו הדור...
אני בן 45, ואני רואה שהסיבולת האישית שלי כאשר הייתי בגילו של בני – עולה עליו לאין ערוך...
אימי ז"ל גידלה 7 ילדים בתנאים דלים עד מאוד – בלשון המעטה, לבדה ללא שום עזרה משום גורם... היא בישלה כיבסה וגיהצה למשפחה בת 9 נפשות, כולנו גדלנו בבית עד שנהיינו לגברים והתחתננו, ושוב כל זאת ללא שום עזרה חיצונית – לא פיזית ולא כלכלית, ועם זאת היה לה זמן לשיר ולפתח את הקול הנעים שלה; נותר לה עוד זמן לחייך, לספר, להזמין חברים לארוחה...
אינני בטוח אם קיימת היום יכולת כזו בנמצא...
ואינני מדבר דווקא על אימי, לכולנו אימהות טובות ויפות וחתיכות ומסורות... קח כל אישה מהדור הקדום ההוא, ושים אותה על יד חברתה מהדור הטרי של היום, וספור את ההבדלים... אני מדבר על "הדור הקדום ההוא" – ואינני מבחין כי אימי ואימך עדיין נמנות על הדור שלנו... אולם ההבדל הניכר שצובר תאוצה מיום ליום – צורב בתודעתינו את מרחק הזמן הדמיוני...
ואינני מדבר רק על הקיבולת השיכלית, ואינני מדבר רק על הנלווים לה... ישנם גם נלווים לנלווים : שימחת החיים הצטמקה – אם נכון הביטוי; היכולת לחיות האחד על יד השני, היכולת להבין האחד את השני, היכולת להשתתף בשימחתו ובכאבו – השתתפות כנה לבבית, או במילים מעוברתות – הדו-קיום האנושי הצטמק אף הוא ונהיה לגמד בממלכת הגמדים; הכל הולך ומצטמק ומתגמד ונהיה ליותר קטן ויותר קטן... עד שנעלם. שימחת החיים המקורית שמורה היום רק לילדים עד לגיל חמש שש; מכאן ואילך מתחילה הנסיגה. אני מסתכל היום על ביתי בת השתיים ובוחן את חיוכה הרחב, הכובש השופע... בו ברגע אני בוחן את ביתי השנייה בת הבת-מצווה שכמעט ואזל לה החיוך הרחב ההוא שעד לא מזמן התמחתה בו, ואומר לעצמי : כמה מהר גדלה הילדה הזאת...
אחזור איפוא אל פרשת קין והבל, היכן נסקר אחד המימדים העמוקים ביותר – הקשור בחוק ההתאמה הסמטרית, שכל בן-אנוש עלול לרדת אליו ולהתקל בו... וכפי שאמרתי, אתעכב קמעה על המימד הזה, ואזהר לבל אטבע בעומק שלו, כ אני עומד להכנס לעולם אדיר ומלואו...
קין היה אדם חמום מוח "שעלה לו הדם לראש" ורצח את אחיו הבל ברגע של איבוד עשתונות. ולאור תכונת "התמעטות הדורות" ניתן לעדכן את הסיפור בנוסח זה : קין החכם והאינטלקטואל באדם, רצח את אחיו הבל ברגע של איבוד עשתונות. בזהירות משנה אני שואל : מה הביא אדם רם מעלה כזה בעל מנת משכל גבוהה ביותר שלא ניתן בדורינו אף להעריך אותה – לאבד את עשתונותיו?
יש לציין כי רק כאשר החכמתי ונפקחו עיני – השכלתי לנסח את השאלה הזאת במתכונתה זו; כי לפני כן, "איבוד עשתונותיו" של קין ובכלל לא עמד לפני על הפרק... פעולת איבוד העשתונות היתה צפויה ומובנת מאליה... וכי מה מצפים מאיש פרא-הסטורי שעוד לא גילה את הגלגל... רישומו בתודעתינו עליו הוא "פרא אדם" – ואידך זיל גמור...
... עד שגיליתי את מנת משכלו היחסית, ובאותה הזדמנות עמדתי על מנת פיגורי לעומתו; או אז ניסחתי בעט זוהר את השאלה הזאת : מה גרם לאדם כזה, בעל קומה כזו, לאיבוד עשתונותיו?
א והאדם ידע את-חוה אשתו; ותהר ותלד את-קין, ותאמר קניתי איש את-ה'. ב ותסף ללדת את-אחיו את-הבל; ויהי-הבל רעה צאן, וקין היה עבד אדמה. (בראשית, ד)
כפי "שהבטחתי", לא אתעכב על כל אות ומונח, כי עדיין אינם נהירים לי ולא ירדתי לעומקם... במקום זאת אסתפק בכותרות שהצלחתי להפיק מהנקרא והקשורים ישירות בנושאינו.
חטא אדם הראשון קדם לאירוע הזה, ולמען הסדר הטוב היה עלי לפתוח בשרידת פרק חטא אדם הראשון ע"פ סדר התיעוד המקורי, ולאחר מכאן להתעכב על פרשת קין ועשתונותיו...
ובכל זאת, מילה אחת להגנתי : אינני מתעד רשמי ולא פרשן רשמי; אני שוחה עם הזרם... והזרם הנחית אותי ברגע זה כאן בפרשת קין; מי אני להתנגד לו...
ובכל זאת, הסדר המינימלי דורש את שלו... מילה או שתיים על חטא אדם הראשון והפרק שעוד לא היגענו אליו.
אדם הראשון נצטווה לא לאכול מעץ הדעת, וכבר יודעים אנחנו שאין המדובר בעץ ולא בדומה לו כי-אם בעצה והפצרה באדם שלא יגביל את עצמו, שלא יצעד אל ההגבלה העצמית (המוות) במו רגליו, שלא יצור אופציות ווירטואליות דמיוניות של טוב ורע... של רצון טוב ורצון רע.. של קיום הטוב וקיום הרע... המדובר איפוא ב עץ הדעת טוב ורע – לא בעץ בעלמא... כבר בהתחלת דרכינו נדרשנו אל מהות העץ הזה ואל הציווי/ העצה/ ההפצרה – לא לאכול ממנו...
זאת ועוד; לא הנחש השיא את חווה לאכול מעץ הדעת, כי-אם "הניחוש" העצמי... היא ניהלה שיחה "ישירה" כנה ומאוד אישית עם עצמה; לא עם הנחש – כי-אם עם "הניחוש" שקרם לו עור וגידים בתודעתה ובמהותה; הניחוש שכבר הפך חלק בלתי נפרד מקיומה, מהגיונה, מאישיותה... אגיע – לא אגיע; זה טוב או רע...? קל או קשה! רחוק או קרוב; נעים או מחריד, כזב או אמת, יפה או מכוער; נכון או מסולף, חי או מת... זהו בעצמו "הנחש" שקנה לו חלקה בלב האישה הזאת, חווה אימנו.
א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים (בראשית, ג) – ותכונת הניחוש הזו שנדבקה באדם היתה ערומה – ריקה, מלשון ריקנות (ערום: ריק; אין עליו כלום), תכונה זו היתה ריקה, פחותה, דלה מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוקים בצד האדם. הכוונה היא שהתכונה הזו בהדבקותה באדם, מרוקנת אותו מכל... אפילו יותר מחית השדה.
למדנו לעיל בפרק ב' של בראשית אודות ההבדל בין החיה לאדם, ובו בזמן שורטטו הקווים המשותפים בין שניהם :
ז וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה. (בראשית, ב') – מכאן למדנו, שגם לאחר שנפח באף האדם את נשמת החיים – האדם נותר על כנו ולא השתנה; הוא נותר נפש חיה!
ניתן לטפס למעלה עד להתחלת המסע ולעמוד על ההסבר המפורט, היכן התעכבנו על השאלה הזו : הכיצד! הרי האדם נוצר מאותו "החומר" ממנו נוצרה החיה, המתעד דאג להודיע לנו על זאת ביותר מהזדמנות אחת : הכל נוצר מעפר הארץ; ההבדל היחיד בין האדם והחיה מסתכם בנשמה החיים שנופחה באפיו... ואם כן, הכיצד " ויהי האדם, לנפש חיה " אף לאחר שננפחה באפיו הנשמה הזו!
את השאלה הזו בדיוק ביקשה התורה שנשאל, ובאותה ההזדמנות ענתה עליה : אנחנו נמצאים באותו הרגע בו ננפחה הנשמה... עוד לא הספיק האדם להשתמש בה, לנצל אותה, לנצל את האפשרויות הטמונות בה, לכן ובאותו הרגע נותר האדם כגוף עם נפש חיה לא יותר... לא פחות ולא יותר מהחיה...
במילים אחרות, עצם הימצאות הנשמה בגוף האדם – אינה משנה בסטטוס שלו ולא במאומה ממהותו; השימוש בפועל בנשמה ובאפשרויות האנושיות שהביאה עימה – שימוש כזה הוא אשר עושה את ההבדל, והוא אשר משנה את סטטוס "גוף האדם" מחיה בעלת נפש חיה שנוצרה מעפר, לאדם בעל נשמת חיים שנוצר גם כן מעפר.
סקירה קצרה זו אודות ההבדלים בין החיה לאדם, מערימה עלינו עוד קשיים... ופורשת על השולחן עוד שאלה : וכי מדוע התכונה הזו, "הניחוש", מרוקנת את האדם אפילו יותר מהחיה? ובכלל מהו הדבר הזה שהאדם "מתרוקן" ממנו?
החיים. הוא מתרוקן מתכונת החיים.
גם החיה חייה ומנצלת את תכונת החיים; היא נושמת, אוכלת... ההנאה שלה מהחיים הינה מוגבלת ומוגדרת, כי היא קבועה מראש : כולנו יודעים כמה זמן חי פיל, כמה אוכל הוא צורך, כמה שנים חייה תרנגולת, וכמה גרגירים היא צורכת, כמה שנים חי ציפור, אווז, אריה, דג או כריש או צפרדע. כל החיות צורכות לפי מה שנקבע להם מראש, כולל התקופה המוגדרת והמוגבלת של זמן הופעתם והסתלקותם.
מלבד "חיית" האדם : הוא נוצר עם אפשרויות בלתי מוגדרות ובלתי מוגבלות. הוא למעשה קובע את מה שרוצה לקטוף... לא לפי טבלה קבועה מראש – אלא הוא בעצמו מגדיר את הטבלה שלו ומעדכן אותה על פי שאיפותיו ומאוויו... או בלשון תקנית, על פי רצונותיו.
הוא קוטף איפוא את הנראה לו, ללא הגבלה ללא סוף, עד אין-סוף, זוהי הגדרת החיים של האדם; והגדרה זו שונה בתכלית מזו של החיה... תכונת החיים של החיה מוגבלת ומוגדרת. זהו מקור התחושה המוזרה – אם זכורה לכם, שמלווה אותנו בכל אירוע משמח – תחושה בלתי מוסברת של מועקה... מועקה של סיום... הינה אוטוטו הכל מסתיים, וגם "ההנאה הטבעית" הזו שאני נמצא בה עכשיו – תגיע אל קיצה... לריענון הזיכרון, כאן פגשנו את הנושא הזה, בשלושת הפסוקים האלו :
יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו. יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל, חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. (בראשית, ב') – שוב, אם זכור לכם, המסר הזה תעה בכתובת ולא נקלט... הוא לא הגיע אל יעדו.
א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים (בראשית, ג) – תכונת הניחוש כאשר נדבקת באדם, מרוקנת אותו אף מתכונת החיים של החיה. מורידה אותו אף מטבלת ההגדרות הקבועות של החיה. הוא לא יספיק לקטוף אף את מה שהחיה קוטפת. תכונת הניחוש זו תדרדר את האדם אל המצולות. תכונה זו תוריד את האדם מהמעמד הנמצא בו אל מתחת למעמד החיה. החיים האין-סופיים יוחלפו במוגדרים, והמוגדרים ירדו עד ל-120, וגם את הגדרה הזו אין ידינו כבר משגת. מזמן שכחנו מה זה לקטוף ולעבד ולהנות... ואגב זאת פיתחנו את תכונת השרידות; זהו המשכו הטבעי של הנתיב.
זוהי הגדרת המתעד לתכונת "הניחוש"; ובהגדרה זו פתח את פרק חטא אדם הראשון. והנחש היה ערום מכל חית השדה – קליעה להגדרה... חדות; לשון ציורית קולעת ומתאימה, ואיזו לשון... אכן, גם אני רואה את התכונה הזו כנחש מפחיד מגעיל, מאיים, שפל וערמומי. זוהי האומנות המקורית של הלשון הציורית : לקלוע למטרה בתרתי משמע. האדם והפרשן והידען והלמדן והחכם והטיפש והבינוני והמשכיל גם הכסיל, כולם כאחד קלטו את "הנחש" כנחש... במשמעות אחת ויחידה, לאורך כל הדורות; זו הטרגדיה האנושית.
אם כבר ונחתתי כאן, אמשיך כאן לא כמתוכנן... ובתום הפרק אחזור אל התיכנון המקורי, היינו אל הפרק הבא אחריו – אל פרשת קין והבל, היכן נסקר אחד המימדים העמוקים ביותר – הקשור בחוק ההתאמה הסמטרית, שכל בן-אנוש עלול לצלול אליו ולהתקל בו...
א והנחש, היה ערום, מכל חית השדה, אשר עשה ה' אלקים; ויאמר אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן. (בראשית, ב')
וזהו תיעוד השיחה האישית שניהלה עם עצמה; אנו עומדים בזאת לצלול למעמקי תודעתה...
אנו עומדים להחשף ללשון ציורית מיוחדת במינה... יפה, עשירה, ומעל לכל – קולעת; אנו עתידים להחשף לשיטת הבעה ציורית שלא הורגלנו אליה...
ויאמר אל-האשה, – ותאמר האישה אל עצמה... הדחף התמוה הזה לנחש, להטיל ספק, לחשוד בכל... הדחף התמוה הזה שהתמסרה אליו וקרם לו עור וגידים בתודעתה – הוא הצד הראשון בדו-שיח האישי הזה שאנו עומדים לשמוע. זהו הצד השכלתני – לכאורה; מה שנקרא בדורינו – הראליסטי, המציאותי, זה שבוחן ומדקדק ומפשפש ומחטט ואם צריך – קורא תיגר על המוסכמות ומשנה אותן בהרף עין מקצה אל קצה – תלוי במסקנות שהגיע אליהן בהרף עין... זה הצד המהפכן – לכאורה...
הצד השני בדו-שיח הזה ייצגה אותו חווה התמימה והמיתממת... נתקלתם פעם במישהו שרוצה מאוד להשתכנע? נתקלתם פעם בחוקר משטרה נמרץ שרוצה מאוד לפענח את התיק שבידו – גם על חשבון סידור הסדר, צידוק הצדק, ויישור היושר? ראיתם פעם חוקר מדעי שאצה לו הדרך לפרסם את מחקרו שהוזמן ע"י חברה פרטית? נתקלתם פעם בתמים ומיתמם ומצטדק ומתיישר...? זהו הצד השני השותף לשיחה המאוד אישית זו : חווה המיתממת והמצטדקת, עם הנחש שקנה לו חלקה טובה בליבה.
ויאמר אל-האשה, אף כי-אמר אלקים, לא תאכלו מכל עץ הגן. – הצד הראשון הראליסטי פנה אל חווה התמימה והמתלבטת : ומדוע שלא נטיל ספק? ומדוע שלא נשאל ונברר? ומדוע שלא נחקור ונרד אל עומקם של הדברים? ומדוע שלא ננחש אם דרך הניחוש – נצליח להגיע לאיזושהי מסקנה או הבחנה? איני חושב, טען הצד הראליסטי בתוקף, שעצם הניחוש והטלת הספק יש בו משום פסול; נהפוך : לדעתי זהו פן אנושי הטעון פיתוח ותשומת לב מצידינו. כך פתח הנחש את טיעונו; כך אמרה חווה לעצמה.
ב ותאמר האשה, אל-הנחש: מפרי עץ-הגן, נאכל. ג ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו: פן-תמתון. – ותען חווה המיתממת והתמימה, ותאמר לעצמה : אבל מצד שני, אנחנו נמצאים בגן-עדן פורח של מידע מוכן ומעובד, שעלינו רק לקטוף אותו ולהגיע דרכו אל כל נקודה בה חפץ ליבנו ורצוננו... לכן אמר האלוקים שלא נעמיק יתר על המידה אל תוך הגן, אל תוך המידע, היינו שלא נחווה את דעתינו על המידע המעובד והפרוש בפנינו ממילא, שלא נשאל שאלות מיותרות, שלא נטיל ספק, שלא נברר ונעמיק במחקרינו אל תוך תוכו של המידע... הרי אנו יכולים להשתמש במידע הפרוש לפנינו באופן מספק ומיידי – למה לנו לחקור ולהתעמק...? למה לנו להכנס אל תוך הגן, אל עומק הגן? – היא שאלה את עצמה בתמימות לכאורה, אך בו בזמן אני מבחין בקריצה נסתרת ובלתי תמימה שקרצה לעצמה... אני מבחין בנימה צינית ברורה ומכוונת; כך גילה האדם את הציניות והשתמש בה בפעם הראשונה בהסטוריה; זה היה תיעוד "התגלית" הזו.
הטיעון האישי שלי, מאידך, נתמך בעובדה ברורה כשמש ופשוטה, שחווה אימנו בחרה לסלף : השם יתברך לא אמר – כפי שטענה חווה : " ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו: פן-תמתון"; – כי אומנם מאימרה כזו עולה "הגבלה סמויה" לשימוש במידע, שהשם יתברך מנסה להסתירה לכאורה בין השורות : אומנם כל המידע פרוש לפניכם, אך אינכם רשאים לבחוש ולנבוש ולהתעמק ולרדת אל עומקו – מסיבה השמורה עימי; ואם לא תעשו זאת – תמותו... דבר מעין זה ולכל הדעות, סותר את כוונת השם יתברך שהכריז עליה ותיעד אותה מבעוד מועד בבראשית ב', – כאן :
ויצמח ה' אלקים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן – השם יתברך, כך בתיעוד הכוונה, הצמיח כל-עץ – היינו כל מידע; ויש להבחין כאן בין כל-עץ שמשמעותו – כל מידע באשר הוא, לבין כל העץ שמשמעותו כל המידע הסלקטיבי אשר אני מוצא לנכון לחשוף בפניך... אולם וכאמור,הוא הכריז על כוונתו לחשוף את האדם ל- "כל-עץ" , ללא שום הגבלה עד אין סוף, קח מה שאתה רוצה, עבד את המידע שתרצה, קטוף את המידע אשר תרצה... את כל סל המידע שם בפני האדם, מידע אין-סופי בלתי מוגבל, ואף יתר על זאת; הוא פנה אל האדם במילים הברורות ביותר : לא רק שהינך רשאי לבחוש ולנבור ואף להתעמק ולרדת אל עומק המידע, אלא התנאי להמשך החיים האין-סופיים שלך הוא – התעמקותך במידע וצלילתך אל תוך סל המידע : ועץ החיים בתוך הגן – במילים פשוטות : את עץ החיים האין-סופיים תמצא בתוך הגן, לאו דווקא בסביבתו... כנס איפוא פנימה פנימה, צלול אל תוך המידע, התעמק בו, בחש בו, רק באופן זה תקנה את החיים האין-סופיים; בתוך הגן...
זוהי אם כן הכרזת השם יתברך – מה שנקרא בימינו "הצהרת כוונות"; והצהרה מעין זו סותרת בתכלית הסתירה את טענת חווה אימנו " ומפרי העץ, אשר בתוך-הגן – אמר אלקים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו: פן-תמתון"! זוהי איפוא הסתירה שביקשה חווה להציג לראווה, ואכן המדובר בסתירה קבילה ותקנית!
אולם, הטיעון האישי שלי כאמור, נתמך בעובדה ברורה כשמש ופשוטה, שחווה אימנו בחרה לסלף : השם יתברך לא אמר את זאת, כי-אם את זאת :
" ומעץ הדעת טוב ורע – לא תאכל ממנו: כי ביום אכלך ממנו – מות תמות." (בראשית, ב') אין טוב ורע, יש רק טוב; אל תיצור את האופציה הווירטואלית של קיום הרע, כי אופציה כזו רק תבלבל אותך ותגביל את מספר הכניסות שלך לעולם המידע הבלתי מוגבל. אל תבלבל את עצמך, אל תגביל את עצמך, אל תמות! הוא הפציר בנו שלא נגביל את עצמינו, שלא נגביל את החיים שלנו, שלא נמות.
לא יאומן כי יסופר! יש כאן משחק מילים! זוהי תמצית כל הטענה של חווה.
ובל נשכח עוד עובדה : היא סילפה את העובדות הפשוטות הצלולות והברורות, לטובת דחף סמוי ותמוה לנחש, להטיל ספק, לחשוד בכל... הדחף התמוה הזה שהתמסרה אליו וקרם לו עור וגידים בתודעתה...
ד ויאמר הנחש אל-האשה: לא-מות תמתון. ה כי ידע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם; והייתם כאלקים, ידעי טוב ורע. – חווה כידוע לא שמעה את "חוות דעתי" והמשיכה בשלה... היא ניסתה להשתכנע מעצמה – והשתכנעה; הצליחה! הוא אשר אמרתי : נתקלתם פעם במישהו שמבקש מאוד להשתכנע...?
לאחר סיבוב שיכנוע עצמי זה, חזרה אל הצד השכלתני שבה, זה הצד הראליסטי המציאותי, הסמכותי אם תרצה, וניתנה לו כבר סמכות מלאה ופתחון פה בלתי מרוסן... הרי כוחו הוכפל לאחר הטענה "הראויה" שסתרה באמצעותה את הצהרת הכוונות של השם יתברך!
היא השתכנעה עד מאוד... עד כדי שלא נותר לה כבר ספק במקוריות טענתה... הוא שאומרים בימינו על מישהו ששיקר שקר טוב ומשכנע – עד שכבר "האמין לעצמו"... גם חווה האמינה לעצמה וזרמה יפה עם האמונה הזו; אין כבר שאלה של קיום הסתירה (בהצהרת הכוונות של השם), יש כבר שאלה אחרת : מה עומד מאחורי הסתירה הזו? מדוע השם יתברך סתר את עצמו? ממה חשש? מה עומד מאחורי חששו? מדוע אין הוא רוצה שנעמיק אל "תוך" המידע? מה המידע הזה שהוא מסתיר מהאדם ומנסה להרחיקו ממנו? על השולחן הצטברו הרבה מאוד שאלות מציאותיות וחריפות הדורשות מענה מיידי, ויש להתחיל במלאכה. הצד המהפכני שבה קיבל את המיקרופון ליד ואת שרביט הסמכות אחז ביד השניה; יש להחליט! לחתוך עניין! לאזור אומץ אינטלקטואלי ולפסוק :
לאור השתלשלות הדברים, עיבודם והבנתם לעומק, הינני לשלול מכל וכל את "דאגת השם יתברך" להמשך קיומנו... אינני חושב שהוא הרחיק אותנו ממצולות המידע כי "חשש" לשלומינו – פן תמותון... וכי מדוע שנמות? הינה אנו מעבדים מידע ומגיעים באמצעותו לכל נקודה במרחב – ואין אנו מתים...
מאחרי "חששו" מסתתר דבר הרבה יותר רציני ומהותי – פסק הצד הראליסטי של חוה, ואין דבר רציני ומהותי ממהות השם יתברך בעצמו! השם יתברך חושש לעצם קיומו ולהמשך שרידותו; זו היא המסקנה האחת והיחידה הנגזרת מהמידע המצטבר השרוע לפנינו.
"הסתירה" שאין עוררין על קיומה, הביאה את חוה למסקנה חד משמעית זו : לא מוות ולא ירקות, השם יתברך חושש ודואג לעצם קיומו, ומי יכול לאיים על קיום אלוקים? שאל הצד המהפכני בחוה וענה : אנחנו! האדם! רק אנחנו נמצאים עימו במרחב; מכאן, רק אנחנו "מסוגלים" לאיים עליו. ועדיין נותרה שאלה; שאלת המליון : ואיך נאיים עליו?
ידע אלקים, כי ביום אכלנו ממנו, ונפקחו עינינו, והיינו כמוהו, יודעי טוב ורע; זאת התשובה.
אם נדע לעמוד על מהות הטוב ועל מהות הרע, היינו אם נדע להבדיל בין הטוב ובין הרע ולהצביע עליהם, או אז עינינו יפתחו ונדע היכן אנו עומדים... ואז נדע ונגלה מה מסתתר במעמקי המידע שאלוקים מנסה להרחיקנו משם...
אם כן, משימה חשובה עומדת כבר על הפרק : לגלות מה מסתיר אלוקים מהאדם; ובשביל להגיע לפענוח התגלית הזו, יש לפתח תחילה את קווי המתאר של הטוב ושל הרע, יש לזהות את הטוב ואת הרע, יש לעמוד על הנקודה המפרידה בין שני הגורמים, בין הטוב לבין הרע, בין הרצוי לבין הדחוי, בין האפשרי לבלתי אפשרי, בין הקל לקשה,בין הרך לארור, בין הרחוק לקרוב, בין הגמיש לקשוח, בין המפותל לישר, בין היפה למכוער, בין הזכות לחוב, בין הצלול למעומעם, בין הקל לכבד, בין העשיר לדל, בין המותר לאסור... ובכל המישורים; עד אשר נרכיב את התמונה המלאה והמושלמת שנוכל לקרוא דרכה את מפת הטוב והרע... ואז נגלה את הדרך לאלוקים, נעלה עליו ונשקול אם להוציא את איומינו עליו אל הפועל... אם הדבר, היינו, יתרום לשרידותינו ולהתפתחותינו...
כאן בנקודה הזו, הספק שהיה לחווה אודות קיום הרע – הפך לוודאי! ולא רק זאת : אלוקים הוא מקור הרע; זוהי המסקנה הבאה בתור, כי אחרת, מדוע האלוקים מסתיר את עובדת קיום הטוב והרע מאיתנו? מדוע מרחיק אותנו מהתגלית הזו? – שאלה וענתה :
כי המתוק מסתתר בטעם החטא; ואלוקים רוצה את כל "המתוק" לעצמו. זוהי עוד מסקנה "הגיונית" – תולדה הכרחית וטבעית מדו-שיח הפתוח שקיימה חווה בינתיים עם עצמה. מסקנה זו ואחרות מלוות אותנו עד עצם היום הזה.
ו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל. – מי בכלל חושב על הסתירה שהביאה אל הקביעה שהביאה אל המשימה שהביאה אל המסקנה שהביאה אל עוד מסקנה ועוד מסקנה...? כוונתי, שנוצר הרושם וכאילו הגיעה חווה לאן שהגיעה באופן מסודר דרך שלבים מסודרים ועקביים; היא ניהלה שיחה ערה עם עצמה והסיקה את מסקנותיה ההגיוניות באופן מסודר ועקבי לכאורה...
אולם ואף במבט חטוף בהתנהלות הדברים, ניתן להבחין באי-הסדר ששלט בתודעתה והצועק בגרון חנוק : חזרי רק לרגע אל הסדר... תני את דעתך רק לרגע עליו, התרחקת כה התרחקת מהסדר הנכון, מהעקביות הנדרשת, מההגיון הבסיסי... את מסיקה מסקנות מרחיקות לכת – ואין פסול בדבר, אך תהליך של קבלת מסקנות מעין אלה מחייב בדיקה חוזרת ונשנית לשרשרת המידע המעובד, ולמסלול שעובד דרכו – שמא נפלה טעות, שגיאה, אי-דיוק, טעות אנושית... הרי המסקנות חשובות ומרחיקות לכת, והדבר מחייב משנה זהירות בנוהל קבלתן... הרי הסטיה הקטנה ביותר – ביכולתה לשנות ולהפוך את כל תכולת הקערה על פיה... כל סטיה מועמדת לשנות את כל שרשרת המידע...
אבל, על מה אתה מדבר – ועם מי...? הרי המדובר במישהי שרוצה מאוד להשתכנע, מאוד מאוד, מהר מאוד.
נחזור איפוא אל חווה אימנו, שחוותה את דעתה על המרחב שלה באופן זריז ולא הכי שקול, בלשון המעטה... והיתה לה סיבה וסיבות צרופות לעשות כן. היא מצאה בעצם "חוות הדעת" ובעצם "הטלת הספק" ובעצם גילוי "הדרך האחרת" של הטוב – והרע המסתתר בצידו... מצאה בכל העניינים האלה ביחד ובכל אחד לחוד – הנאה מתוקה ומיוחדת במינה. היא גילתה לראשונה את הטעםהמתוק של החטא והתמכרה לו.
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה-הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל – הוא אשר אמרתי : עצם הטלת הספק, עצם הסטיה, עצם הבחישה ברע בדחוי בקשוח במפותל במכוער במעומעם באסור... עצם יצירת האפשרויות הווירטואליות החדשות הללו, בעצם הבחישה באפשרויות הללו – ישנה הנאה! הנאה ממכרת. זהו רגע תגלית מתיקות החטא. ההתמכרות הזו מלווה אותנו עד היום.
ואם מורגשת הנאה – סימן שהרע קיים! והספק קיים גם יש לו חשיבות ונוכחות. גם הדחוי והבלוי והכיעור קיימים ויש להם נוכחות במרחב! והאסור, לא תמיד אסור... לפעמים פחות ולפעמים יותר – תלוי בתרומתו למופע ההנאה. הספק והאסור ואף הרע – יכולים להיות גם נחמדים לעתים... מהנים; טעמם יכול להיות טוב בהחלט . כאן באבחנה הזו ובנקודה הזו התערבבו והתבלבלו להם המושגים והמונחים עד שקשה כבר להבחין ביניהם. הטוב הוא כבר מושג ייחסי, גם הרע הוא כן.
נוצר מושג ווירטואלי חדש וטרי מהתנור : נוצר צורך חדש שלא היה לו קיום בעבר : נוצר הצורך בהטלת הספק, הצורך בבחינת נתון אפשרי, או בחינת מצב בלתי אפשרי, נוצר הצורך בסימון קווים מקבילים ויחסיים לטוב, לרע, לבינוני, למקסימלי, למינימלי, ושוב המדובר בקווים יחסיים – כי המושגים האלה נולדו בצל הווירטואל ונותרו בצילו, לכן לא יכול להיות להם הגדרה ברת קיימא ולא ניתן לשרטט עבורם קווים קבועים במרחב. נוצר הצורך למשל בחוקה ובחוקים ובמשפטים ורעיונות ועמדות... כל אלו משתנים מחברה לחברה וממקום למקום ואף מזמן לזמן, כי הם נגזרים מהעיקרון היחסי; אין "להגדרה" חלקה ונחלה בתוכם, הספק אופף אותם ומרחף סביבם.
שוב אל מחוז ההנאה החדש, שזה עתה נגלה לעיני חווה אימנו השאפתנית, שרצה רצה קדימה ואצה לה הדרך. היא רוצה להספיק ולטעום מהמתוק המתוק הזה, עד כמה שאפשר... להנות עד כמה שאפשר.היא גילתה זה עתה הנאה חדשה – תאוה היא לעניים ונחמדה וטובה ומשגעת. היא הגיעה לעוד ועוד מסקנות חדשות ומרעננות: ניתן להשכיל מעיבוד אוצר הנתונים החדש – לא רק להנות... במילים אחרות, וכאשר אני מצביע על הטוב ועל הרע ומנפה את הטוב מהרע או להפך, הרי בעצם הפעולה אני רוכש יידע חדש ואוגר נתונים חדשים באוצר המידע שלי. האין זה תהליך של השכלה? האין זה נקרא השכלה? האין התיק הזה במיכלולו נחמד? ויפה? וטעים ויאה ורצוי וטוב?
אכן הוא טעים ונחמד ויפה ויאה ורצוי וטוב – קבעה באותה נשימה ולקחה לפה...
ותקח מפריו ותאכל; ותתן גם-לאישה עמה, ויאכל. – הוא אכן טעים הפרי הזה; עד עכשיו אנו נהנים מהספק, נהנים מעצם התהליך של עיבוד נתוני הספק; כל אחד ואחד קובע לו את ההגדרות ואת האמונות ואת העקרונות, ונהנה מהגדרותיו ומאמונותיו ומעקרונותיו; אנו מקריבים את עצמינו על מזבחות ההגדרות הייחסיים האלו, עד עצם היום הזה; ואם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין – היינו ממשיכים בו?
לא! ענתה חווה; אם לא היינו מוצאים בתהליך הזה הנאה ועניין – לא היינו ממשיכים בו; מכאן היא הגיעה למסקנה חד-משמעית זו : יש לשמר כל תהליך שמפיקים ממנו הנאה. וגם אדם, בעלה, הסכים עם המסקנה וחתם על המצע החדש; ולזכותו ייאמר – הוא לא חתם על בליינט... הוא לא קנה דג במים... כי לפני כן היא פרשה לפניו את מערך הנתונים החדשים הטריים, והציעה לו לנסות את עיבודם... רק לנסות, רק לטעום...
הוא ניסה, טעם, והתמכר; ורק לאחר מכאן חתם ואישרר את המצע. הוא ראה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים, ונחמד העץ להשכיל; הגיע לאותה המסקנה; הוא הלך באותו הנתיב של חווה אישתו, והגיע אל אותה השכונה. (גם אני יודע להשתמש בלשון הציורית).
יש לנו כבר בשעה טובה ומבורכת שניים לא אחד. שני אנשים שעברו את אותו התהליך והגיעו דרכו אל אותן המסקנות, מרת חווה ובחיר ליבה אדם. כן יש כאן נימה של היתול; וכן של זילזול. יש בליבי עליהם. הבעיה שלי היא שאינני נמצא מעליהם, אינני טוב מהם – ובלשון המעטה עד מאוד... אני אישית אדם ספקן וחשדן ומוצא עניין רב והנאה בלתי נסתרת בתהליך המתוק הספציפי הזה... אני מסמן קווים מקבילים ויחסיים לטוב, לרע, לבינוני... אני ספקן גדול מטבעי ויש בי צורך של ממש להטיל ספק בכל דבר זז חי דומם או צומח. ובכל זאת, אינני חי בתחושת אשמה עצמית ואינני חושב שבהטלת ספק או בסימון הרע – אני תורם לתהליך פסול... ויש לי סיבה טובה לסתירה שצפה בין ההודאה בהתנהגותי ל-"יש בליבי עליהם"... אני נולדתי אל תוך העולם הזה; אל עולם הספקות והחשדות והסלקציה בין טוב לרע, ובין ענק ונמוך, ובין המותר והאסור...
מאידך, הם, חוה ואדם, יצרו את העולם שלהם, ובאותו המובן – יצרו את העולם שלי, הם יצרו לי את הספק – שלא היה, את הרע – שלא היה, את הבלתי-אפשרי – שלא היה, את האסור והדחוי והמכוער והמפותל והפתלתל והמעומעם והדל והזיגזג... לא היה לאף גורם מאלו קיום! הם בראו אותם ופיתחו אותם ותיחזקו אותם... הם המציאו אותם.
מהטרוניה שלי האחרונה משתמע וכאילו אני, היום, מנסה להוריד מעלי כל אחריות, ולהדביקה במקור... מה שנקרא להחזיר את הכדור למגרש שלהם – ושלום עלי... ואכן לאחר קריאה חוזרת – גם אני מבחין בנימה הזו... אולם אין זו כי-אם חצי מהתמונה, כי אין בכוונתי להתנער מאחריותי ובמלוא מובנה של המילה. ברגע שגיליתי את המשמעות הווירטואלית של הספק והחשד והרע... הרי השימוש בהם מרגע זה והלאה הינו על אחריותי הבלעדית. איך אעשה? איך אוותר עליהם בבת אחת וכאילו אינם קיימים?
אני עובד על התשובה הזאת עכשיו יחד איתכם. אני לומד את המצב החדש ואנסה לתרגל אותו... אין לי ספק שלאט לאט אוכל לוותר על כל מונח ומושג דמיוני, שאין לו קשר לעולם המציאות החדש שלי. את זאת ניתן לעשות בעזרת פטנט של ממש מבית היוצר של היוצר עצמו... אנו נגיע וניחשף אליו בהמשך, כאשר נגיע אל הנקודה הרביעית על המפה – אל "הכוחות הפועלים ביקום": ונהר יצא מעדן, להשקות את-הגן; ומשם, יפרד...
לקחתי איפוא את האחריות לידי, ואם כן מה לי להלין על אבותי...? מדוע יש בליבי עליהם?
- ילד רואה את אביו שיכור עד עייפה... שרוע על הריצפה, חסר אונים וחסר כל... התחושה הראשונה שנתקל בה – היא תחושה של רחמים ואף של הזדהות... הוא ירצה לעזור לאביו, לתמוך בו, להושיט לו יד... אולם התחושה הבאה בתור הינה תחושה של כעס! כעס אדיר.
לפתע תחושת הרחמנות מפנה את מקומה לתחושה של כעס בלתי מוגדר ובלתי נשלט... כעס על אבא שדירדר את מצבו במו ידיו... שנתן לעצמו לרדת אל השפלה שבמדרגות... הילד הזה יגיד לעצמו בכעס: למה הוא עשה לי את זה! זוהי בעינה התחושה שאופפת אותי.
- לך הוא עשה? מה הכניס אותך לעניין? הוא עשה לעצמו!
- אכן; הוא עשה וגרם לעצמו, אבל אני מרגיש וכאילו הוא השפיל אותי, הוא דירדר אותי, הרי הוא אבי... אכן אני מרגיש מושפל.
יש בליבי עליו – כי האבא הזה היה מיוחד במינו; הוא היה אבא חזק חכם אדיר ובכל המובנים בכל המימדים; איך יכל אבא כזה להתמסר לכוח הסתמיות? איך הוא יכל ליפול בחטא הטיפשות? איך הוא יכל לוותר על ההליך העקבי המחייב? איך העז והרשה לעצמו להתעלם מהמציאות וללכת ברגלים בטוחות אל עולם הווירטואל...
איך הוא וויתר על ההנאה הטבעית המציאותית לטובת ההנאה הווירטואלית שבאה מעולם הדמיון? ועוד ליצור למען ההנאה המפוקפקת הזו – עולם ומלואו שכולו עשוי מחומר דמיוני ווירטואלי לא אמיתי... עולם של ספק דמיוני, של רוע דמיוני, של כיעור ועימעום וסטיה – דמיוניים ללא שום אחיזה במציאות.
אכן! עצם הטלת הספק, עצם הסטיה, עצם הבחישה ברע במעומעם באסור... עצם יצירת האפשרויות הווירטואליות הללו ובעצם הבחישה בהן – ישנה הנאה! והנאה ממכרת! אולם ללא יצירת הרע והמעומעם והספק – לא היינו מגיעים אל סוג ההנאה הזו ולא היינו מתמכרים למתיקות המזוייפת הזו... לולא העולם הדמיוני הזה שיצר, לא היה לאף מאיתנו חלק ונחלה באשליה האופטית ובעולם ההנאות האופטי.
את האשליה האופטית ברא אבינו הראשון יחד עם אימנו חוה, ולמענה בנו עולם שלם של דמיון עם מושגים ומונחים משלו.
ז ותפקחנה עיני שניהם, וידעו, כי עירמם הם; ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגרת. – ברוכים הבאים אל העולם החדש; בזה הרגע הם נכנסו אליו, מהדלת הראשית. זה העולם שלנו למעשה, שאנו היום חיים בו, על כלמגבלותיו הגדרותיו ומאפייניו...
גם בעולם החדש ישנם כוחות הנוצרים והנגזרים מהרצונות והמתחדשים ללא הפסק – כי רצונות האדם בלתי פוסקים. ההבדל היחיד הוא, שבעולם החדש נוצרו כוחות (שליליים) שלא היה להם קיום בעולם הישן; כמו כוח הספק, כוח הסבל, כוח הרשע, כוח השינאה, הפחד, החשש, הנקמה...
דווקא בנקודה הזו אני מוצא לנכון להרחיב בשאלה זו : מדוע אני קורא לכוחות האלו – כוחות, ומדוע מדביק להם את התואר השלילי? ניקח משל את "החשש", אנו רגילים לראות בחשש כתחושה אנושית תקנית ואף חיובית; מדוע אני קורא לחשש "כוח שלילי"?