קוד: מידע אנושי 23 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (23)
אם כן, בעיקרון הזה, כל-הארץ היתה שפה אחת; כולם היו שותפים לעיקרון הזה ולהגיון שבו.
והלכה למעשה : הם הביאו את העיקרון הזה מהכוח אל הפועל : הפכו את כל הדברים – אחדים: איחדו את הכוחות... ו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.
ב ויהי בנסעם מקדם; וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. – המתעד חוזר איתנו קצת אחורה, ומנסה לעדכן את "התמונה הגדולה"... הוא מחבר את התמונה הנוכחית עם החלק הקדום... ואלה הם חלקי התמונה :
אדם הראשון נולד בגן עדן :
ויטע ה' אלקים גן-בעדן – מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר. (בראשית ב', ח).
ויטע ה' אלקים גן, והיכן? בעדן.
אם כן, הגן של השם יתברך נמצא בעדן, היינו במקום שנקרא " עדן "; והמידע הזה נכון הוא ומדוייק, אולם ניתן לטעות בו... ניתן לחשוב שיש מקום על כדור הארץ שנקרא עדן, שם נטע השם יתברך את גנו ושם בו את האדם, וזהו מידע מוטעה שעלול להתקבל... השם יתברך "צפה" את הטעות הזו שהאדם עלול ליפול בה במרוצת הזמן, ולכן הוא הוסיף לכתובת המדוייקת של גנו את המילה "מקדם" לאמר : זה כל מה שהיה מקדם: גן של עדן.
אכן; עדן היא מילת תואר, ולא שם מקום; ועד עכשיו אנו מכירים את המילה הזאת כהווייתה, היינו כמילת תואר : עדין, עדינות, מעודן, עדן, ציור עדין, טעם מעודן, אדם עדין... ואכן מקור המילה הזאת הוא אותה התודעה האנושית שביקש השם יתברך להטמיע בה : כל מה שהיה מקדם – היה עדן; כל האדמה היתה גן... כל כדור הארץ... אמור מעתה : כל מה שהיה מקדם – היה עדן. אין זה שם המקום כי-אם תיאור המקום של כל כדור הארץ ושל כל האדמה : הכל היה גן-עדן.
ויטע ה' אלקים גן-בעדן – מקדם; וישם שם את-האדם אשר יצר.
כחלוף הזמן, יתאר המתעד את מעידת קין והידרדרותו על גב הפרק הרביעי שלו, ויתאר את הרמה הירודה אליה הגיע... הוא יתאר לנו את המקום הנחות שצלל אליו קין; את המקום הירוד אליו הגיע :
טז ויצא קין מלפני ה'; וישב בארץ-נוד, קדמת -עדן. (בראשית, ד)
ויצא קין מלפני ה' – הוא יצא מהשטח הידוע והמוכר של השם יתברך... קין יצא מהתלם... קין יצא מלפני השם יתברך : הוא התרחק משטח חוק ההתאמה הסימטרית; יצא בתודעתו מהשטח הזה והרחיק לכת...
ויצא קין מלפני ה' – זו הפעם הראשונה בה מופיע הפועל "יצא", וכמו שלמדנו – כאן זה המקום היכן ניתן למצוא "טיפ" מיוחד להבנת מהות הפועל הזה... והאמת היא, אין זו אלא ההופעה המשנית של הפועל הזה... הוא הופיע לראשונה בפרק הראשון של בראשית, בשיעור השלישי...
יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן. יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב. (בראשית, א)
לא נצלול כאן אל מצולות הדברים... ונתמקד אך בפועל שלנו.
ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא... ותוצא הארץ דשא... וירא אלקים כי- טוב. – מכאן אנו לומדים כי לכל פועל שתי צורות וניתן לשימוש בשני אופנים :
א. ניתן לשימוש באופן המקורי, היינו בצורה המקורית; וישנה רק צורה מקורית אחת.
ב. כל יתר הצורות – נועדו לשימוש האחר; וישנם אין-סוף שימושים ואופנים וצורות.
ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא – זה היה הרצון הגולמי, הראשוני, ע"פ נוהל הבעת הרצון... נא לזכור, אנו עדיין בשיעור השלישי, והאדם עוד לא הגיע...
השם יתברך רצה, לקראת הגעת האדם אל האדמה, להכין עבורו את המידע, שיהיה מידע מוכן ולעוס; רק להושיט את היד ולקטוף, ללא הצורך אף בעיבודו... האדם רק צריך לבחור באמצעות המוח שלו, את הקף המידע שירצה, את גודלו, את מימדיו, וכאמור את מהותו...
אם נחזור לפיתה החמה שלנו מימות אבולעאפיה... הכוונה אזי למהות הפיתה ולגודלה : אדם שירצה פיתה – אינו צריך לעבד את המידע שבידו בשביל להגיע לפיתה, היינו, אינו זקוק למצוא את המתכון של הפיתה ולהשיג את החומרים ולעבדם : קמח, מים, שמרים, לאפות בדרגת חום מסויימת... אלא די לו לרצות בפיתה, כי הפיתה המעובדת והאפויה נמצאת כבר בטבע, היא נמצאת בהשג ידו, ויותר מזאת : נמצאת היא מוכנה וחמה על כל גדליה טעמיה וצורותיה, ובכל נוסח אפשרי, מרוקאי, סורי, וכורדי, כולל פיתה עיראקית!
לא נותר בפני האדם, איפוא, אלא להפעיל את מוחו – הכלי המאוד מתוחכם הזה, בשביל שיעזור לו לבחור באיזו פיתה הוא רוצה בעצם, איזה נוסח, איזה גודל, איזה טעם... להדגיש שוב : הפיתה בפני עצמה שהינה תוצר של מידע מעובד, נמצאת כבר בטבע מוכנה ומעובדת; זוהי "היבשה" ואנו נעמוד בהקדם על המונח הזה.
השאלה היא, ומה ההבדל אם כן, בין הפיתה של אדם הראשון, לבין הפיתה שלנו? הרי גם אנחנו הישגנו פיתה, במימדים בטעם ובנוסח שרצינו, ואנו אוכלים אותה בכיף ונהנים... אנו נהנים גם מעצם ייצורה! מה ההבדל איפוא בן שתי הפיתות?
- ההבדל הוא קטן וממזר : אכן הפיתות הן אותן הפיתות, אבל אנחנו עובדים ומזיעים בשביל להשיג אותן, בעוד אדם הראשון יכל פשוט להושיט ולקטוף אותן בלי לעבוד ובלי להזיע ואף בלי לבזבז גרוש אחד.
- אנחנו יכולים למצוא הנאה בעצם ההזעה והעבודה והייצור...
- וגם אדם הראשון יכל לבחור בנתיב זה של ההנאה, היינו לקפל את השרוולים, לשים ג'ינז קרוע ויאללה לעבודה... אכן גם בנתיב הזה ניתן להפיק הנאה וסיפוק... אולם, ובנוסף לנתיב הזה, היו פתוחים בפני אדם הראשון עוד נתיבים של הנאה; כל נתיבי ההנאה... למשל, פשוט להושיט את היד ולקחת לפה פיתה עיראקית. לקחת שתי פיתות, עשר, אלף, מליון... מה לעשות עם מליון פיתות שאלת? ארמון מפיתות! הר תוניסאי מפיתות עיראקיות! לדמיון אין גבול ומעצורים... האפשרות של הוצאת הדמיון מהכוח אל הפועל היתה פתוחה בפני אדם הראשון, וישנה באפשרות הזו הנאה בלתי מבוטלת – תסכים איתי...
תדשא הארץ דשא – שהמידע יניב עוד מידע; שהמידע הגשמי הדחוס ביציקה הנקראת "ארץ" – (להלן ביאור המונח "ארץ") יניב עוד ועוד מידע. ומהי מהות המידע הנדרש?
אני נזכר בגירסת הפופקורן... השקפתם פעם מבעד לחלון הזכוכית שבקולנוע – על המכונה המפתה שמזרימה בנדיבות פופקורן חם וריחני וטעים, והסרט הולך להתחיל והתור לפופקורן עוד ארוך...
זוהי בעינה מהות המידע הנדרש : גירסת הפופקורן או אם תרצה "אפקט הפופקורן" : גרגירי תירס שהופכים בתהליך מיוחד לגושים פריכים לבנים בשם "פופקורן".
המתעד ביקש למעשה לאמר את זאת : תדשה הארץ דשה; תעשיב הארץ עשב; תעציץ הארץ עצים – אם נכון הביטוי... תזריע הארץ זרע; תפרה הארץ פרי... וכך ניסח את המסר הזה :
ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא – שהמידע המוצק ביציקת "הארץ", יפיק עוד מידע מתוכו. ומה היא הכוונה :
עשב – העשב גודל עם הדשה, הוא נמצא היכן נמצא הדשה – הגם והוא בעצמו אינו דשה, אולם הוא מנוי ולכל הדעות על משפחת הדשה ושייך לה; הוא בן בנו או בן דודו של הדשה...
הבה נחתור אל תוך הכוונה הזאת ונגלוש בנתיבותיה...
מזריע זרע – או לחילופין זרע מזריע... אתה זורה את הזרע במטרה שיזריע ויצמח ממנו אותו הזרע... במילים אחרות, לשכפל את המידע, שיולד ילדים ונכדים ונינים.
- מדוע בעצם הצורך בילדים ונכדים של המידע... מדוע הצורך בעוד מידע?! ומה אעשה במידע משוכפל, בווראציות השונות שלו, בכל המימדים והצורות והגדלים של אותו המידע עצמו?! או בשפה החביבה עלינו : מדוע הצורך בפיתה מוכנה וחמה על כל גדליה טעמיה וצורותיה בטבע, ובכל נוסח אפשרי, מרוקאי, סורי, כורדי, כולל פיתה עיראקית!!
- שלא יטרח האדם אף בשביל לעבד את המידע. רצון השם יתברך הוא, שינחת האדם היכן נמצא מידע מוכן מעובד ולעוס, ויהיה עליו רק לבחור במימדים בגודל ובכמות; מכאן הצורך בשיכפול המידע, שמניב את הווראציות השונות שלו.
הבה נמשיך וניכנס אל עוד רובד מרובדי הרצון הזה ...
עץ פרי ע ו שה פרי למינו – עץ למשל, הוא בעצמו פרי, פרי ש עושה עוד פרי למינו, מאותו המין... ואיך דינמיקה כזו תתנהל ותתקיים הלכה למעשה?
שאלת ותיענה : העץ יכול לשכפל את עצמו, היינו יכול לתת את אותו הפרי של מינו, כ אשר זרעוֹ בו –זהו הפטנט האלוקי; זהו הרצון האלוקי. כלומר לא צריך ללכת רחוק בשביל להגיע אל מכונת השיכפול, ואף לא לקירבת מקום, מכונת השיכפול נמצאת בתוכו הוא, בתוך העץ בתוך הפרי; הזרע נוצר ונשמר בפועל בתוך הפרי. במילים אחרות, המשוכפל משכפל את עצמו.
אם כן, עץ פרי עושה פרי, כאשר זרעו בו.
ובשביל להשלים את התמונה, איך פועלת הדינמיקה הזו בפועל?
וגם כאן שאלת ותיענה : כ אשר זרעוּ בו על הארץ. כלומר, כאשר הזרע הזה שנמצא בתוכו נזרע ונשזר מעל פני הארץ. נא לשים לב לשורוק באמצע האות ו' – זרעוּ / זרעוּ בו, בעוד יש לשים לב לחולם שעל האות ו' בווראציה הראשונה של התשובה הראשונה : זרעוֹ / כ אשר זרעוֹ בו.
הרושם הוא וכאילו הועבר לנו כאן שיעור בחקלאות... מה זה עץ, פרי, היכן צומח, איך מופק הזרע, ואיך זורעים אותו... אולם ולמעשה אין כאן אלא ניסוי להבארת אפקט הפופקורן באופן מושלם : תדשא הארץ דשא: שהמידע המוצק ביציקת "הארץ", יפיק עוד מידע מתוכו, כך שיבוא האדם, וימצא מידע מוכן מעובד ולעוס, ורק נותר לבחור במימדיו, גדליו, צורותיו – בכל וראציה שתעלה על רוחו.
ויהי-כן. – זהו חוק ההתאמה הסימטרית : ויאמר... ויהי כן. וירצה... ויהי-כן.
נא לא לשכוח שאנו נמצאים במרחב השיעור השלישי, והתחלנו דוקא מהאמצע... כי מטרתינו היתה להתחקות אחר מוצא הפועל "להוציא" אשר כאן בשיעור הזה מופיע לראשונה. כוונתי, היינו, לא להתבלבל ולבהות בתיעוד הזה של היום השלישי... אין זה תיעוד כי-אם שיעור ושיעור מיוחד במינו, כי עתידים אנו להחשף כאן לראשונה לשיעור מעשי, בפועל! איך לקטוף מידע בפועל; איך להביא את הדמיון שלנו מהכוח אל הפועל, בפועל!
לסיכומו של דבר נגיע, כאשר נעבור על כל חלקי השיעור, היינו כאשר "נחזור" אל התחלתו ונחבר את הקצוות... בנתיים נמשיך מהאמצע, מהמקום אליו היגענו :
יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב. (בראשית, א) – רצון השם יתברך התקיים; על פי חוק ההתאמה הסימטרית שהנהיג ביקום. אולם משהו השתבש לי כאן... הוא חזר בהמשך על מלוא נוסח הרצון, מילה במילה, מונח תחת מונח, ורק פועל אחד השתנה לו פיתאום, ודווקא הפועל המתחיל ברצון השם יתברך; היינו המתעד את התחלת הרצון :
יא ויאמר אלקים: תדשא הארץ דשא...
יב ותוצא הארץ דשא. – " ותוצא " ? היה צריך לכתוב "ותדשא"!!
תדשא הארץ דשא / ותדשא הארץ דשא... זהו סדר הדברים וזה הפועל שהיה צריך להיות בשימוש, לתיעוד ביצוע רצון השם. מה הביא את הפועל " ותוצא " לכאן?
למעשה, נקלענו אל השיעור השלישי וכל ביקורינו כאן – בא לכבוד הפועל הזה שבפעם הראשונה מופיע בתורה, וביקשנו לעמוד עליו; לגבות את הטיפ המיוחד ...
מהו מקור הפועל "להוציא"? מה היא משמעותו?
ויאמר אלקים: תדשא הארץ... ותוצא הארץ... – עשתה את שלה; עשתה את המבוקש ממנה :
הוציאה את רצונו של השם יתברך מהכוח אל הפועל.
- יכל לציין איפוא : ותעש הארץ... או ותמלא הארץ את רצון השם. מדוע השתמש דווקא בפועל הזה?" ותוציא הארץ את רצון השם..."?
- כי הרצון הזה נמצא כבר בתוך הארץ, אין צורך בלעשות אותו... הרצון הזה או כל רצון אחר, נמצא מוכן ומזומן ולעוס בכל הווראציות שלו, ויש רק להוציאו מתוך הערימה... לכן הוא השתמש בפועל "להוציא", היינו להוציא דבר שנמצא. אחרת, היינו במקרה שהדבר לא היה בנמצא, או אז אכן היה כותב, ותעש הארץ, או ותכין הארץ...
המעניין הוא, שכולנו, ואף בדור שלנו, אנו משתמשים באופן תקין בפועל הזה, בדיוק כפי שהושרש במקור : "הוצאתי היום רשיון נהיגה חדש" / "צריך להוציא את המסמך ממשרד הפנים" / "להוציא דרכון חדש"...
אנו משתמשים באופן תקני בפועל הזה – ללא ידיעתינו... לא באשמתינו... אקח לדוגמה את זאת :
"הוצאתי היום רשיון נהיגה חדש" – אני אזרח ישראלי, ומגיע לי לנהוג ברשיון בארץ, אולם ישנם תקנות וחוקים חברתיים שהותקנו מטעם החברה, המחייבים כל אזרח לעבור מבחן בשביל לקבל את הרשיון שלו... כלומר, הרשיון שלו מוכן ומזומן בתוך הקופה של החברה, כי שוב – הוא אזרח ואדם בעל אינטלקט שיכול ללא כל ספק לנהוג במכונית ולשלוט במכונה האנושית הזו, אולם יש לעמוד בתנאים מסויימים בשביל להוציא את הרשיון שלו המוכן והמזומן מהערימה החברתית, הנמצאת במשרד התחבורה במקרה הזה. על אותו המישור ניתן להבין את הפועל "להוציא" בדוגמה של המסמך או הדרכון...
רוצה להגיד בזאת, שהשימוש בפועל "להוציא" שהופיע בדוגמאות התקניות, נופל על אוזניים מוכנות... אני מצפה לרשיון שבערימה, הוא אמור להיות שם, ולכן הצלחתי להוציא אותו... הארץ הוציאה את הדשא כי הדשא היה מוכן שם מראש; היא הוציאה מערימת הכוחות של הרצון את אחת הווראציות שלו אל הפועל. זוהי איפוא הצורה המקורית של הפועל "לצאת", וישנה רק צורה מקורית אחת, הניתנת לשימוש באופן המקורי הזה. כל יתר הצורות נועדו לשימוש האחר, והמשמעות שלהם, לא במקרה, היא ההפך הצרוף של הפועל המקורי :
בפועל המקורי, השימוש בפועל "לצאת" משרה תחושה של ציפיה חיובית לדבר... אתה יודע מה ייצא, אתה מצפה למה שעתיד לצאת...
וביתר הצורות, השימוש בפועל לצאת משרה תחושה של ניכור, של שלילה, של אי-ידיעה, של תימהון... אתה יוצא ואינך יודע לאן, כי אתה יוצא ממקום ידוע שהיכרת, אל הבלתי ידוע... והבלתי ידוע – אינו צפוי בדרך כלל. זהו המאפיין הראשון של ההבדל בין שתי הצורות של הפועל.
ההבדל השני, ובניגוד לראשון שמאופיין במישור התחושות, המאפיין השני פועל במישור המציאות :
בפועל המקורי, אתה מתחבר מחדש עם נשוא יציאתך... ציפית בפועל לרשיון כי הוא ממתין לך שמה בערימה, ואכן הוצאת הרשיון חיברה אותך עם נשוא רצונך. הדשא שהוציאה הארץ חיברה אותנו עם רצון השם... הארץ הוציאה את הדשא, רצון השם התחבר עם המציאות; הוא יצא אל הפועל.
וביתר הצורות, אתה מתנתק מהמציאות. אתה מתנתק באחת ויוצא... יוצא מפתח הדלת החוצה, מתנתק ממציאות החדר, הבית, העיר, האומה...
התנתקות זו, לציין, יכולה להיות חיובית, שלילית, ואף סתמית ללא כל סיבה מוגדרת – סיבה נפוצה עד מאוד בדורינו... אתה יכול אם כן להתנתק ממצב שלילי, כמו יציאת מצרים למשל, או מחבורת פשע שחברת אליה מילדות... ובמקביל אתה יכול להתנתק ממצב חיובי, כמו בריחה מהבית, ממשפחה, מהאומה, מאחריות, ממוסר...
טז ויצא קין מלפני ה'; וישב בארץ-נוד, קדמת-עדן. (בראשית, ד)
ויצא קין – לא במקרה השתמש המתעד כאן בפועל ויצא... לאחר שכבר נעשה שימוש באותו הפעל בפרק הראשון; וזאת ללמדך כי לכל פועל שתי צורות וניתן לשימוש בשני אופנים :
א. ניתן לשימוש באופן המקורי, וישנה רק צורה מקורית אחת שהופיעה בפרק הראשון.
ב. ובנוסף, ישנם אין-סוף שימושים ואופנים וצורות לאותו הפועל, שנועדו לשימוש האחר... דוגמה מייצגת לאחת הצורות הללו היא הדוגמה זו שלפנינו של קין, והיציאה האופיינית שלו...
ויצא קין – התנתק כל כולו מהמציאות הקודמת; הוא עזב אותה, נטש, יצא משם. ובאיזו מציאות היה לפני כן? היינו, מאיזו מציאות התנתק? מהיכן יצא? איזו מציאות היתה מאחורי הדלת?
מלפני ה' – מציאות חוק ההתאמה הסימטרית היתה מאחורי הדלת... וקין התנתק ממנה, נטש אותה... זהו התיאור הכללי של "יציאת" קין, ולהלן פרטי היציאה זו בחדרי חדרים. הוא ממשיך איפוא להלן ונכנס לעומק המונח. מה הכוונה " ויצא קין מלפני ה' " :
וישב בארץ-נוד, קדמת-עדן – הוא הרחיק לכת עד שהגיע אל ארץ נוד והתיישב שם... קין קרא שם למקום שהגיע אליו, לנקודת הציון שהגיע אליה. הוא זכר עדיין משהו מהשיעור הראשון, ואת זאת אני מציין באירוניה...
בשיעור הראשון למדנו כי יש לקרוא בשם לכל נקודת ציון אליה מגיעים – אחרת, בלעדי ציון הנקודה, ומטבע הדברים – לא ניתן להתקדם הלאה, היינו "לכבוש" עוד נקודה ולשאוף לעוד הישג... אני מגיע לנקודה X, משם קופץ ל- Y, ומ- Y אני שואף ל- Z וכובש אותה בפועל; משיג אותה. מכאן עיקרון " הקריאה בשם " שלמדנו אותו בשיעור הראשון; אולם לאדם הראשון ולילדיו, עיקרון זה היה טמוע בהם; הוא היה מובן מאליו, ואף בנו, בתת המודע שלנו, אנו נוהגים לקרוא שמות לדברים, לרחובות, לתגים, לערים... הסיבה הרשמית שלנו היא : שימור ההווה או העבר... אולם, הסיבה המקורית הינה וכאמור : הבטחת העתיד, או אם תרצה – השמירה על העתיד... על ה- נ.צ. שבאופק שעינינו נשואות אליה... שעתידים לכבוש...
אם כן, קין יצא משטח חוק ההתאמה הסימטרית, הוא יצא מגן העדן; הוא היתגלגל והידרדר עד לארץ נוד הנמצאת בקדמת עדן.
בניסוח אחר, הוא היה מקדם בגן עדן – היכן נולד הוא והוריו, ועכשיו התיישב בקדמת עדן, והרחיק עד ארץ נוד; עד נקודת הציון שקרא לה בעצמו "ארץ נוד".
כוונת הכתוב איפוא לתאר לנו עד היכן הרחיק לכת קין... ולמרות שידענו שקין יצא כבר מתחום גן עדן – היינו נמצא ב-" קדמת עדן" (היפוכו של הביטוי " גן-עדן מקדם "), אולם למרחק מגן עדן – משמעות משלו. אני יכול לצאת משער גן-עדן ולעמוד ממש על השער; ניתן להתרחק מהשער מטרים ספורים, או לנטוש את כל האזור ולהתרחק עד לעיר אחרת; וניתן גם לנסוע לגלקסיה אחרת ולהתרחק שנות אור מתחום גן-עדן... השאלה – עד לאן התרחק קין? עד לאן הידרדר...
וישב בארץ-נוד – זו התשובה. הוא הידרדר עד לכדי ישיבה בארץ-נוד.
את שם התואר " נוד " כבר הפנמתי והבנתי : זוהי נקודת הציון שבחר בה קין; הוא הגיע לנקודת ציון מסויימת וקרא לה בשם " נוד " וטעמו עימו; כל הזכויות שמורות לקין.
אולם עדיין אינני מבין את התשובה; מה הכוונה הידרדר עד ארץ-נוד? מה הכוונה במונח " ארץ "? ומדוע השתמש בפועל "ישב" בשביל לתאר את התרחקותו? הפועל "הלך" למשל יושב לו טוב יותר... או עבר... על כל פנים, לי נראה כי יש להתחקות ראשונה אחר המונח " ארץ ", ודרכו לפתור את התעלומה של המשפט " וישב בארץ-נוד "...
אומרים ישנה ארץ... מה זו ארץ?
ובאופן הזה אנו חוזרים אל היום השלישי חברים; אל השיעור השלישי שנגענו בו לפני כן דווקא מהאמצע, והתחלתו נדרשת לנו עכשיו... שם נמצאים שורשי הארץ.
ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה; ויהי-כן. י ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים; וירא אלקים כי-טוב. יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן. יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב. יג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שלישי. (בראשית, א)
במסגרת השיעור של היום השלישי, אנו עתידים לפגוש מספר מונחים חדשים שיש לעמוד עליהם, בראשם שני המונחים האלו : שמים, ומים. לא במקרה – הופיעו שני המונחים האלה ביום השני, היינו בשיעור השני; מכאן, יש ללכת לפי הסדר ולעמוד על השיעור השני – לפני העליה אל רובד השיעור השלישי; מסקנה הגיונית- לא?
והודעה לי אליכם : עמדתי כבר על השיעור השני! יייששש! אנו נמצאים (עדיין) במסגרת הפירצה שלא רוצה להינעל, ובחומה שמאחורי הפירצה כבר נקלעתי (במקרה) אל אזור היום השני ועמדתי עליו במלואו. אשר על כן, אביא את השיעור כהוא זה כאן, רק אפסח על ההקדמה שדרכה פילסתי את דרכי אליו... הקדמה זו ומטבעה – ארוכה יותר מהשיעור עצמו, אולם יש להשאיר טיפת חומר גם מאחורי החומה, אחרת תישאר שוממה ובודדה, ולא יהיה עניין לחזור אליה...
הינה כי כן החומר המלא של היום השני, אחריו נחזור וניפגש עם היום השלישי, הממתין בסבלנות לתורו :
לפני בריאת העולם ולפני הכל, חשב השם יתברך על בריאת האדם. הוא ביקש ליצור יישות שניתן להעניק לה את הטוב שבו; ומכאן התחיל הרעיון להתגלגל : ברא עולם – היינו יקום, ובתוכו ברא את כדור הארץ המיוחד שנמצא בו כל הנדרש לקליטה הראשונית של האדם. מדוע אני אומר ראשונית? – כי לאחר היווצרות האדם, ניתנה לו האפשרות לרבות ולפרות ואף לפרוץ את מעגל האדמה שנוצר אל תוכה – אל מחוצה לה. אם הוא ירצה לעבור אל הירח או לגלקסיה אחרת – הדרך פתוחה בפניו; רק הוא יחליט על כתובתו ומאוויי-חייו ביקום.
אולם, ולפני שברא את היקום, היה צורך בנקיטת עוד צעד חשוב והכרחי, והוא לרצות במה שהוא חשב עליו; החשיבה בפני עצמה, מהווה את הבסיס למסגרת, שממנה יבקע הרצון ויצא אל הפועל, וכידוע, הרצון הוא הכוח שמוציא אל הפועל; כלומר יש על ידינו כאן ארבעה גורמים שאמורים להופיע בארבעה שלבים, על פי סדרם וטבעם, על מנת שבסופו של דבר יצא האובייקט שחשבנו עליו אל הפועל; והאובייקט במקרה הזה למשל הוא "האדם".
ואלה הם ארבעת הגורמים, שחייבים להתקיים לפני הבעת כל רצון ורצון; ובעצם מהווים הם ארבעה שלבים בדרך לאובייקט – תוצר כוח הרצון שלי... ואלו הם :
1- החשיבה, או עיבוד "המידע". השם המקצועי של "המידע" במקרא : "מים".
2- המסגרת, או בשמה המקצועי "רקיע".
3- כוח – ושמו המקצועי הוא "רצון".
4- האובייקט – כל אובייקט שחשבנו עליו, מיסגרנו אותו, ורצינו בו. הוא ייצא אל הפועל באופן טבעי, אם קדמו לו באופן תקין וסדיר שלושת השלבים שלפניו.
"המים" מהווים כאן מעין החומר הגולמי, הקודם בהתגלמותו אפילו את האור...
הזכרתי לעיל במהלך שרידת השיעור הראשון, שהאור מהווה את הגרעין של רצון השם יתברך, ולכן קראתי לאור הזה "כרצון גולמי"; אולם ועל פי עיקרון "נוהל הבעת הרצון" שהתהלוכה מהבלתי מוגדר אל המוגדר מתחייבת ממנו – קיים "חומר ראשוני" המקדים אף את הרצון הגולמי ביותר כמו "האור"... חומר זה מהווה מעין מידע סלקטיבי מגובש, הוא המעיין שממנו ייצא האור לאחר מכאן...
אני קורא לו "מידע סלקטיבי מגובש", כי שוב ומתוך עיקרון "נוהל הבעת הרצון" שמחייב תמיד הימצאות שלב מקדים "בלתי מוגדר" לכל שלב "מוגדר", גם מעיין המידע הגולמי שלנו שממנו בקע האור – נשאב בעצמו ממעיין יותר גולמי ממנו; וכן עד לאין סוף...
המידע כמונח – נקרא כאמור "מים", כי הוא משמש כפונדוקאי שחובק את המסגרת שתרקע בתוכו; על כן יש לו את תכונות המים המוכרות לנו : עדינות, רכות, צלילות, שקיפות, קלות, גמישות... נוח לעבוד עם המים ואף לשחק איתם; זה החומר שמאפשר לך לעשות איתם ומהם את הכל, אינך חש איתם בהתנגדות לשמה... הם גמישים, ולכן מתאימים הם להיות סביב כל מסגרת, כי הם מאפשרים למסגרת חופש פעולה... תאר לך מסגרת שקובעה בקיר מביטון או מעץ או מאבן... תאר לך את הקיבעון של מסגרת כזו... קיבעון, אגב, הוא מושג פסיכולוגי, המתאר מצב בו האדם אינו יכול לסלק מדעתו תמונת-מצב לא נכונה של המציאות, והוא מאמין בנכונותה. מכאן, "מסגרת" של רעיון מסוים, חייבת להעניק לעצמה את הביטחון לתנודה מסויימת לכאן או לכאן, במטרה מוצהרת שלא תיפול בחטא הקיבעון – שנדבק מטבעו למסגרות ומשבית אותן.
תכונת הגמישות, איפוא, היא האוייב המוצהר של הקיבעון, ואין מייצג נאמן לגמישות ממים...
במקביל יש למים גם את תכונת הנחישות, הקשיחות, העיקשות... הלחץ שנוצר בתוך עומק מסוים במקווה מים – אינו מאפשר לאדם לחיות... שמעתי אף על צוללות שאינם עמידים בעומק מסויים. עצם הרעיון האנושי לבנות צוללת גדולה ועמידה – תעיד על תכונות המים הקשות שהאדם מנסה להתמודד איתן... קיימת התחושה וכאילו למים גבולות אנושיים : אני עדינה ורכה וגמישה עד לגבול מסויים... אולם אבוי לך אם תעבור את הגבול הזה... או אז אשנה ממנהגי ותכונותי יהפכו את עורם ואת מנהגם ב-360 מעלות... הרכות תהפוך לקשיחות, העדינות לנחישות, והגמישות לעיקשות... זה בעינו מה שזקוקה לו כל מסגרת הנוטה לשמור על אופיה ועל יעודה בקנאות... ההיצמדות לעיקרון המנחה; העקשנות; הנחישות; הקשיחות...
על כן, ותהא המסגרת אשר תהיה, המים, הם החומר הטוב ביותר המתאימים לעטוף אותה. תכונות המים הגמישות הן אידאליות להעניק ערבות מפני קיבעון המסגרת מחד, ומאידך – "בעומק מסויים", תכונת המים הקשוחה והבלתי מתפשרת, מעניקה לאותה מסגרת את הביטחון לשמור על אופיה שלמותה ויעודה.
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. תהא מסגרת בתוך מעיין המידע, בתוך המים, אשר באמצעותה ניתן יהיה להבדיל בין מעיין למעיין. או במילים אחרות, הוא קבע באמצעות רצונו זה את העיקרון הזה, ונתן לו תוקף :
"נוהל הבעת הרצון מתחיל מהרצון הגולמי הבלתי מוגדר אל הרצון המוגדר והמדוייק; לא ניתן לאנוס את הנוהל הזה ולקפץ על מדרגותיו." – זהו הניסוח שלי; ובניסוח של השם יתברך :
"ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים." – בלעדי העיקרון הזה שניתן לו תוקף ע"י רצון השם יתברך, לא היה ניתן להגדיר את האדם ולא את האדמה ולא את היקום... זאת, כי ניתן להגיע לדבר מוגדר רק אם גוזרים אותו מתוך מסה יותר גדולה ממנו... עיקרון זה נראה פשוט על פניו, אולם באמצעות התיעוד הזה ביקש השם יתברך לאמר לנו, כי באותה מידה שהיקום האין-סופי נגזר מרצון האור האין-סופי, כך גם האור האין-סופי נגזר ממעיין הנתינה האין-סופי; וגם הנתינה האין-סופית נגזרה ממעיין אחר, וכן הלאה עד לאין-סוף...
במילים אחרות, וכמו שתכונת "המקשה אחת" פועלת על כל היקום, והראיה לזאת היא קיום הרצון האנושי הפועל מכוח חוק ההתאמה הסימטרית בכל נקודה ביקום, כך גם תכונת "מקשה אחת" פועלת על מערך מעייני המידע (המים) האין-סופיים.
מכאן, היקום האין-סופי אינו מייצג את חבילת המידע האין-סופית כי-אם נגזר ממנה, ועל "חבילה" אין-סופית זו – פועלת תכונת "מיקשה האחת"; הראיה לזאת היא אמירת השם יתברך, שהביעה את רצונו לעשיית "רקיע" בתוך המים ולא " ה רקיע" בתוך המים...
ניסוח הראיה במלואה יתועד בפסוק הבא אחריו :
ויעש אלקים, את- הרקיע, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע; ויהי-כן. – כאן הוא השתמש כבר ב-"הרקיע" בשביל להפנות את תשומת ליבנו ל-ה' הידיעה והזיהוי : דיברתי בפסוק הקודם על העיקרון (נוהל הבעת הרצון המוגדר, הנגזר מרצון בלתי מוגדר), לכן השתמשתי במונח "רקיע"; אולם כאן אני כבר משתמש "בעיקרון" עצמו שכבר נכנס לתוקף, כי הרי היגעתי באמצעותו הלום, להבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע לבין המים אשר מעל לרקיע. כלומר, חבילת המידע האין-סופית הינה חבילה בת מיקשה אחת, לכן "יכל" השם יתברך לסמן בה את הרקיע הראשון – היינו את המסגרת הראשונה, ובאמצעות סימון דרך זה – להבדיל בין המידע אשר מתחת לרקיע ואשר הניב את חבילת הנתינה- האור- היקום- האדמה- והאדם, לבין חבילת המידע האין-סופית אשר מעל לסימון הרקיע הזה, ואשר מטבע הדברים אין לנו שום נגיעה אליה.
ויקרא אלקים לרקיע, שמים; – לאחר שהוסבר לנו על איזו מסגרת מערכתית אנו מנויים, חזר כאן אל המסגרת הנוכחית, שקרא לה "שמים" – היינו "יקום". מסגרת זו כאמור רקע בתוך מעיין "המים" של האור, והאור נרקע מתוך המעיין של הנתינה.
ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שני. – זוהי נקודת הציון השניה שבלעדיה לא ניתן להוציא את רצונכם מהכוח אל הפועל, וסיכומה הוא :
"רצון" חייב להיות נגזר מתוך רצון אחר גולמי ממנו. זהו עיקרון נוהל הבעת הרצון.
"רצון" חייב להיות ממוסגר בתוך מסגרת מתאימה, שתשמור על מאפייניו ועל ייעודו המקורי, ובו בזמן תעניק לו גמישות ורכות – כך שלא ייפול בפח הקיבעון... ה היצמדות העיקשת הקנאית לתוכן המסגרת והנחישות לבל יסור ממאפיינים אלו – אינה נוגדת את תכונות הגמישות והרכות שחייבות לאפיין כל מסגרת באשר היא, על מנת להעניק לתוכנה מרווח מחיה וערבות מפני הקיבעון.
כל התכונות הללו המנוגדות לכאורה – נמצאות במים; ולכן "החומר" האידאלי לכל המסגרות הוא : מים – (מידע שצרובות בו תכונות המים).
עד כאן השיעור השני, ומכאן אנו חוזרים לפגישתינו עם היום השלישי :
ט ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה; ויהי-כן. י ויקרא אלקים ליבשה ארץ, ולמקוה המים קרא ימים; וירא אלקים כי-טוב. יא ויאמר אלקים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו, אשר זרעו-בו על-הארץ; ויהי-כן. יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו; וירא אלקים כי-טוב. יג ויהי-ערב ויהי-בקר, יום שלישי. (בראשית, א)
ויאמר אלקים, יקוו המים מתחת השמים אל-מקום אחד, ותראה היבשה – לאחר שהובא לידיעתינו – באמצעות השיעור הקודם – על איזו מערכת מידע מסגרתית אנו מנויים, ולאחר שירדנו לעומק העיקרון של נוהל הבעת הרצון, הגיע הזמן איפוא לקטוף מהמידע הזה שאנו מנויים עליו – כאן ועכשיו והלכה למעשה.
וכן הדבר : כך קוטפים מידע... זה השיעור השלישי.
יקוו המים – עלינו לאסוף את המידע המפוזר
מתחת השמים – ממסת המידע הנמצאת "מתחת לרקיע", היינו מהמידע הנגזר ממסה אחרת אשר נמצאת "מעל לרקיע"; וכבר עמדנו בשיעור הקודם על המונחים האלה...
מתחת השמים – המידע אשר אנו מנויים עליו, היינו כל היקום...
אל-מקום אחד – להלן פרטים...
ותראה היבשה – סבלנות, להלן...
אבל לפני הכל, לפני שאני נכנס לעומק הדברים, יש לי שאלה : מה הכוונה "לקטוף מידע"? אני יכול להרהר במידע מסויים, כלומר המידע הזה יכול להתגלגל במוחי כשאני חושב... אבל מה הכוונה שאני יכול לקטוף את המידע הזה? בוא נגיד שחשבתי על חולצה יפה עם שרוול קצר – יען אני נמצא בפנמה החמה, ואם כן, איך אני קוטף את המידע הזה אודות החולצה שכרגע חשבתי עליה? איך קוטפים מידע?!
זו היא השאלה שהיום השלישי בא לענות עליה. במילים אחרות, השיעור הזה נועד ללמד אותנו איך הופכים את המידע המימי הווירטואלי, למידע מעשי גשמי שניתן לחוש בו בחושינו החמישה. במילים יותר ברורות, איך אני מגיע לחולצה עם שרוול קצר, שהמידע המושלם והתקני אודותיה – התגלגל זה עתה בראשי.
אם כן זו התשובה; כך עושים :
יקוו המים – עלינו לאסוף את המידע המפוזר בתודעתינו...
מתחת השמים – כלומר, עלינו לאסוף את המידע הנמצא מתחת השמים, היינו המידע המפוזר במרחב השייך לנו ושאנו מנויים עליו.
אל-מקום אחד – ולהתמקד במידע ספציפי; היינו להתמקד אך ורק במידע על החולצה, מימדיה, מודל, שרוול...
במילים אחרות, לא ניתן להגיע אל החולצה, כאשר אתה חושב, בד בבד, על מכונית ובית ואישה ומסעדה... למשל : אתה רואה את עצמך, בדמיונך, לבוש בחולצה הזו, כאשר יושב עם חברתך או עם אישתך היפה במכונית מרצדס ספורטיבית מודל 2007 עם גג פתוח, מפנטז על האוכל שתזמין במסעדה שפניכם אליה, ובאופק על חוף הים – רואה את הבית שאוטוטו הולכים לחלוק אותו ביחד...
באופן הזה, מזהיר אותך המתעד, לא תגיע לשום דבר... לא לחולצה, לא למרצדס, לא לבית, וגם לא לבחירת ליבך...
מאידך, האופן הנכון שניתן לאמץ – הוא זה :
אל-מקום אחד – אתה יכול לדחוס במחשבותיך – בית, וחולצה, ובחירת לב, ומרצדס... אולם הבאתם מהכוח אל הפועל ניתן לעשות אך בשלבים. ניתן איפוא להגשים את חלום הבית לחוד, החולצה לחוד, ובחירת הלב לחוד; זהו המסר של "אל-מקום אחד".
אני נמצא באזור הזה של היום השלישי כבר חודש ימים – ואולי יותר, ולא זז הברקס... אל ה מקום הזה היגעתי; אל השורה הזאת, אך משהו לא מסתדר לי; פשוט אינני מסוגל להתקדם...
חוק קבעתי לעצמי, מאז שהתחלתי עם המאמר הזה – ובכלל : לא לאנוס את הטקסט, לא להתקדם איתו בכוח, לא בכוח הזרוע ולא בכוח העט... הטקסט חייב לזרום כפי שהמים אוהבים לזרום, באותה הקלות, אותה הפשטות, בלי עכבות או מחסומים... המים לא אוהבים מחסומים ולא שסתומים, הגם ובסופו של דבר – פורצים אותם ועוברים על אפם ועל חמתם דרך המחסומים או בלעדיהם, אולם "יציאת" המים בדרך מאולצת כזו או אחרת – לא תהיה סדירה ולבטח רחוקה מלהקרא "זרימה"... וכאילו זוהי תגובת המים הנזעמים על האילוץ המיותר הזה שהגיע עד לכדי אינוס של ממש... "ביקשתם לחסום את זרימתי הסדירה והשקטה, קבלו איפוא את פריצתי הקשה והברוטלית, מחורים שלא ציפיתם ובדרכים שלא חשבתם עליהם..." – סוף תגובת המים הזועמים.
אהבתי תמיד את טעם המים, אך בד בבד – היכרתי את טבעם ולמדתי להיזהר מהם ומתגובתם הבלתי מתפשרת... אם ברצונך לחיות – יש לחיות בקירבתם ולהתחכך בהם, אך לא כדאי להרגיז אותם... כן, לעיתים יש להתרחק מהם ולקחת פסק זמן – כשאינך בטוח באיכות הצינור שלך, או כשאינך בטוח בעצמך – במערכת הקיבולת שלך; המים חייבים לזרום אל תוך כלי מתאים כלשהו שיקבל אותם; ולפעמים הכלי הזה אינו מוכן דיו לקבלם, דבר שיוצר עכבה בצינור הזרימה – מה שנקרא בלשון הדור "דליפה" במערכת... או אז המים הכעוסים נדחקים אל הפינה ומגיבים בהתאם... דולפים מכל חור ללא שום סדר, ומענישים את כל מי שנקלע בדרכם.
הוא אשר אמרתי, לא כדאי להתעסק עם מים זועמים, ולעיתים טוב להתרחק אפילו ממים חיים – עד אשר יחזור כלי הקיבולת שלך אל מקומו הנכון.
פעמים אין ספור לקחתי, במאמר הזה, פסק זמן לא מן השורה; פשוט הפסקתי ביוזמתי את "זרימת" הכתיבה – וכאילו החלטתי מרצוני הטוב על פסק זמן להתמתחות ולריענון; והאמת היא – נכפה עלי פסק הזמן הזה, לא מרצוני ולמגינת ליבי; זאת כי הרגשתי בעכבה פיתאומית וטיפטוף בלתי צפוי בצינור הקיבולת שלי, והעדפתי להתרחק בנתיים מהבמה ומהצינור, וכאילו אינני מנוי על כלי הקיבולת הזה; איני אלא אורח שנקלע לבמה בלתי תקינה זו...
אל הבמה הזו חזרתי – רק כאשר בדקתי את כלי הקיבולת שלי מחדש, ועמדתי על תקינותו המוחלטת והחד משמעית; רק אז חזרתי אל עטי ומאמרי.
זה הזמן להגדיר את "העכבה הפיתאומית" בצינור הקיבולת, שתוקפת ללא רחמים וללא הודעה מוקדמת...
על פניה – התשובה קטנת מימדים היא מהשאלה...
ובכן, משהו פשוט לא מסתדר לי; זוהי העכבה... אני מרגיש שהטקסט לא זורם, אינני מסוגל להתקדם איתו; זו האות לעכבה, וכאן נכפית עלי ההפסקה – מרצוני התם והטוב לכאורה...
"אני נמצא באזור הזה של היום השלישי כבר חודש ימים – ואולי יותר, ולא זז הברקס..." – כך תיארתי את "העכבה" האחרונה, וכך המשכתי את התיאור : אל ה מקום הזה היגעתי, אל השורה הזאת, אך משהו לא הסתדר לי; פשוט אינני מסוגל להתקדם...
- מה לא הסתדר לי?
- הטקסט לא זרם... עניינית : חשתי אי-התאמה בין המקום שהיגעתי אליו, לבין המקום שאני עומד עליו.
יש לעמוד איפוא על המונח "מקום"; מה זה "מקום"?
חייב אני להיות באותו ראש עם השותף שלי, באותו המקום, בשביל שהעסק ישגשג וידפוק כראוי... חייבים לנגן שנינו על אותו המיתר...
אישתי ואני... שנינו צריכים לשדר על אותו הגל, שנינו צריכים לעמוד באותו המקום בשביל שהנישואין יצליחו ויפרו... זו הערובה לנישואין מוצלחים.