קוד: מידע אנושי 10 בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
חלק (10)
המונח "נפש חיה" מייצג איפוא את תכונת המוגבלות והתלות; הוא מייצג את ההתחלה והסיום המוגדרים מטבעם. אני יודע בדיוק כמה זמן יחיה פיל, איל, אני יודע לאמוד את תוחלת החיים של הנחש, הדג, הסוס... הם נולדים, מתפתחים עד לנקודה מוגדרת וקבועה מראש, ומסיימים את חייהם בנקודה מוגדרת וקבועה מראש. הסוף הוא חלק אינטגרלי ממהותם. אם הייתי מתבקש לבחור בסמל לסיום, סיום החיים, סיום הדרך, הסיום שבאופק, הסיום שבוא יבוא... הייתי לוקח אפרוח קטן שאין לאל ידו, מצייר אותו ומדביק את הציור על טופס השאלון. גם הפיל מהבחינה הזו – אין לאל ידו... כי גם הוא, כחיה, מסמל את התלות המוחלטת בטבע, ואת הסיום המוגדר שבאופק; אולם אני הייתי מעדיף לצייר אפרוח יפה ושובב...
- והאדם אינו תלוי בטבע? בחסדי הטבע?
- לא מוחלט. האדם החושב אינו תלוי בחסדי הטבע; או אם תרצה – אינו תלוי בהכרח בחסדי הטבע; נהפוך, הטבע וחוקי הטבע תלויים ברצון האדם.
- האדם אם כן מייצג מהות אין-סופית ובלתי מוגדרת; ואם כן, מדוע הוא נעשה דווקא ביום השישי ותחת אותה הכותרת של הרצון הגולמי "נפש חיה" – רצון המייצג את המהות המוגדרת והסופנית דווקא! מה פשר האבסורד הזה?
- התשובה על השאלה שלך, סוללת את הדרך לנושא הראשון שלנו – "נושא ההנאה הטבעית" ולשלושת הפסוקים יח, יט, כ בפרק ב' של בראשית המייצגים אותו.
פשר האבסורד המהותי זה נמצא כאן :
ז וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה. (בראשית, פרק ב)
נדרשתי באחת הפינות של המאמר לפסוק הזה; זאת כאשר נקלעתי לסדר יצירת האדם : קודם יצר את האדם, ללא נשמה, עם מוח ואינטלגנציה, ורק לאחר מכאן הפיח בו את הנשמה שכבר היתה קיימת, מוכנה ומזומנת לקליטת הגוף.
מניסוח המקרא הסקתי לעיל, שגוף האדם נברא בשביל ולמען הנשמה : "וייצר ה' אלקים את-האדם" – אך הוא לא אמר שייצר את הנשמה, אלא נפח בגוף האדם מיד לאחר שייצר אותו – את הנשמה המוכנה מראש : וייצר... ויפח באפיו נשמת חיים, דבר המעיד שהנשמה היתה כבר שרירה וקיימת, והגוף נוצר בשביל לפתור בעיה טכנית שעמדתי עליה במאמרי "גוף ונשמה". עד כאן היגעתי לעיל בהבנתי אודות "נשמת חיים" של האדם. לעומק הזה ירדתי, בפסוק ז שבפרק ב של בראשית, ועכשיו אני עולה כיתה איתכם, ומגיע אל רובד אחר של הפסוק :
ז וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה. (בראשית, פרק ב)
אומנם הוא; האדם מייצג מהות אין-סופית ובלתי מוגבלת; רצונו הבלתי מוגבל הוא האחראי לתכונה הזאת; רצונו הוא "נשמת החיים" שנפחה בו השם יתברך, והיא אשר עשתה ממנו אדם בעל חופש בחירה ורצון בלתי מוגבל... כל היקום עומד לרשותו; הוא יכול להגיע לשחקים ולכל נקודה ביקום האין-סופי; הגבול שלו אכן השמים...
האדם בעל "נשמת חיים", הינו ההפך הגמור של הבהמה בעלת "נפש חיה". הוא חופשי והיא מוגבלת, הוא בלתי תלוי והיא מסמלת את התלות המוחלטת; הוא יכול לשאוף עד לאין-סוף הבלתי מוגדר, והיא תקועה בארבע אמות גבולותיה המוגדרות ביקום, עם קוד של סיום מוכן מראש עבורה. היא סיפור שיש לו התחלה וסוף, ולאדם יש רק סיפור התחלה, הוא יחליט איך ייכתב המשך הסיפור, והסיום יכול לשכוח ממנו – אם רק יחליט למחוק את המילה המעיקה זו (סיום) מהמילון שלו.
עם זאת, בא המתעד, והעמיד את האדם על טבע הדברים :
וייצר ה' אלקים את-האדם עפר מן-האדמה, באותו קו ייצור ממנו נוצרה החיה והבהמה וכל עוף השמים... ואפילו באותו יום ותחת אותה מטריה של רצון גולמי.
ויפח באפיו, נשמת חיים, להבדיל אותו מהחיה ומהבהמה ומכל הרמש הרומש על הארץ. אולם ההבדל הזה אינו פועל היוצא מנשמת החיים שהשם יתברך נפח באפו, כי-אם מרצון האדם החופשי שניתנה לו האפשרות להשתמש בו ולהפעילו. רצון האדם הוא אשר יקבע את ההבדל בינו לבין החיה, בינו לבין עוף השמים, בינו לבין הבהמה, ובינו לבין דגת הים.
במילים אחרות, וזוהי העובדה המצערת שנדרש השם יתברך להדגיש אותה באמצעות הפסוק הזה : אם לא ישכיל האדם להשתמש ברצונו החופשי כיאות, ייעלם כל הבדל, מהותי או לא, בינו לבין כל חיה בנמצא. הוא יהא מוגבל כמוה – בעל תלות מוחלטת בטבע ובכל הסובב אותו. הוא יתקע בתוך ארבע אמותיו ביקום, וקוד של סיום מעיק ומביך יירחף תמיד מעל ראשו וילווהו לכל מקום. הוא יהא סיפור שיש לו התחלה וסוף.
ויהי האדם לנפש חיה – למרות ועל אף נשמת החיים שזה עתה נפח באפו – כל עוד ולא השתמש עדיין ברצונו ועוד לא ניתב אותו כיאות. האדם עוד לא הספיק, ברגע נפיחת הנשמה באפו, להשתמש ברצונו ולהפעיל אותו, לכן הוא נותר בנתיים עם נפש חיה פעילה, ונשמת החיים הנמצאת כבר באפו – תישאר רדומה בסטנד ביי, עד שיואיל להפעילה ולשנות דרכה את הסטטוס שלו, מאדם בעל נפש חיה, לאדם בעל נשמת חיים.
אנא קראו איתי שוב ובזהירות את הפסוק הזה :
וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, ויפח באפיו, נשמת חיים; ויהי האדם, לנפש חיה.
אמור מעתה : המונח " נפש חיה " הוא מונח מעיק ומכביד... הוא מונח מביך. הוא מונח שמזכיר את " המועקה של סיום " – של החיה המוגבלת שאין לאל ידה... שבאה אל העולם עם תאריך קבוע מראש לסיום חייה. זהו מקור התחושה המעיקה שמלווה את האדם בכל תהליך של הנאה טבעית. השם יתברך הוא אשר נטע בנו את התחושה המוזרה הזאת על פניה, דווקא ברגעי ההנאה הטבעית. דווקא ברגעי השיא של ההנאה הטבעית, אתה נתקף בתחושת מועקה פנימית בלתי מוסברת המבשרת את תום תהליך ההנאה...
ברגע השיא זה, השם יתברך פונה אל האדם ואומר לו : אל תטעה לחשוב וכאילו זוהי הנאה מהנאת החיים וזה רגע השיא שלה... היעוד שלך ולמעשה – הוא להגיע אל ההנאה האמיתית הבלתי מוגבלת שאין לה סוף וגבולות, וגם לחיים שאין להם סוף; אולם אתה נמצא עכשיו במסגרת הנאה מאוד מוגבלת שיש לה התחלה וסוף, וגם חייך במסגרת הזו – הם בעלי מאפיינים מוגדרים ומוגבלים עם סוף קבוע מראש. אתה בעל "נפש חיה" מוגבלת – לא "נשמת חיים" בלתי סופית.
אתה יכול לחיות בגן-עדן ולהנות מפרותיו עד אין-סוף; חיי נצח! זוהי ההנאה הטבעית האמיתית שעליך לחתור אליה, ואני, אומר השם יתברך לאדם, לא אלאה מלהזכיר לך את זאת, בכל מקום כל זמן כל תקופה ובכל הזדמנות, עליך לחתור אל ההנאה הטבעית האמיתית הנצחית והבלתי מוגבלת, ולהפעיל כבר את רצונך האנושי ונשמת החיים שנפחתי באפך. אולם, כל עוד ולא תחתור אל עבר ייעודך האמיתי, אל עבר ההנאה האמיתית, אמשיך בתורי להזכיר לך דרך המועקה הזו שהינך חש בה כרגע : תחושה זו מסמלת אכן את המועקה של הסיום, את סיום הדרך, את נפש החיה "הפעילה" בתוכך על כל מרכיביה ורובדיה, במקום נשמת החיים הבלתי פעילה הממתינה לסיום שכפתה עליה צרתה "נפש חיה" – ואין לאל ידה. נשמת החיים האחראית על הפעלת הרצון הבלתי מוגבל במחוז האין-סופי בזמן האין-סופי, ממתינה לסיומה המוגבל והמביש והסופי; אם תרצה – זה תמצית האבסורד האנושי.
תחושת "מועקה של סיום" הנצמדת כטפיל לכל הנאה אנושית, הינה האזהרה מפני הסיום, שבוא יבוא על כל "נפש חיה" היכן שנמצאת, ובכל מקום היא פועלת. כך תיעד המתעד את האזהרה הזאת :
יח ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו; אעשה-לו עזר, כנגדו. יט ויצר ה' אלקים מן-האדמה, כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם, לראות מה-יּקרא-לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו. כ ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה; ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. (בראשית, פרק ב)
לאחר שברא השם יתברך את האדם בתוך גן של מידע אין-סופי עם חיים אין-סופיים עם אפשרות להנאה קוסמית אין-סופית…
לאחר שתיעד את שבע השיעורים, דרכם לימד את האדם והדריכו איך להפעיל את רצונו ואיך להשתמש בכלי הבלתי-מוגבל זה – הלכה למעשה…
לאחר שהראה לו מה הן האפשרויות העומדות לרשותו, ומה הן הפעולות שיכול להפיק מרצונו ועד לאן הוא יכול להגיע איתן…
לאחר שהזהירו אודות ההגבלה העצמית ומשמעות הגבלה מטופשת שכזו…
לאחר שהבהיר לו את הנגזר מפעולה תמוהה של הגבלה עצמית, ובאופן שלא משתמע לשני פנים : מות תמות! אם תגביל את עצמך בעצמך – תגביל את החיים האין-סופיים שלך ותהפכם לסופיים; במו ידיך, מתוך החלטתך אתה…
לאחר כל זאת; ולמרות כל זאת… ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו: האדם יכול להגיע למצב בו ישכח את עצם מהותו האין-סופית על כל הנגזר ממנה, מחיים אין-סופיים, אפשרויות בלתי מוגבלות, הנאה בלתי מוגבלת ואין-סופית… הוא פשוט עלול להיקלע למצב תמהוני שכזה, בו יעמוד חסר אונים ואין לאל ידו… כי אין מי שיזכיר לו את עצם מהותו האמיתית האין-סופית… ומצב מעין זה, קבע השם יתברך, הוא לא-טוב; לא-טוב היות האדם לבדו – ללא שום עזרה או כלי-עזר שיעמדו לרשות האדם ברגע תמהוני שכזה – על אף שהביאו הוא על עצמו…
אעשה-לו עזר כנגדו. לא אתן לו להיות לבד ברגע מצוקה שכזה – בו האין-אונות שלו מגיעה לשיאה… לא אתן לו להמשיך ולחשוב שהוא בא לעולם כשחקן בסיפור אומלל שיש לו התחלה וסוף; לא אתן לו להמשיך ולחשוב שהוא בא לעולם בשביל למות; לא אתן לו להמשיך ולהתרגל לנפש-חיה המוגבלת שנצמדה לו זה מכבר, וכאילו היא שייכת אליו מטבעה, והוא שייך אליה מטבעו… לא אתן לו להשלים עם מציאות בלתי טבעית שכזו; אעשה-לו עזר כנגדו.
אעשה-לו עזר כנגדו: אזכיר לו למי שייכת נפש-חיה, למי היא נועדה ומי הם בעליה המקוריים. אניח לו את העובדה הזאת לנגד עיניו, ואזכיר לו אותה בכל הזדמנות. אזכיר לו באותה ההזדמנות את עובדת קיום "נשמת-חיים" שנפחתי באפו והשייכת לו מטבעה; אולי יבחין בה סוף סוף, אולי יפעיל אותה.
אצרוב במוחו עובדה זו : נפש-חיה המוגבלת והסופנית המתארחת בקירבו – אינה שייכת לו במקור – היא עושה אצלו כאורחת לא יותר… נשמת החיים היא היא בת-הבית שלו; היא השייכת לו מטבעה במקור.
וכן עשה : ויצר ה' אלקים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם.
ומספר רגעים לפני כן, הראה לאדם את מקור מחצבתו ותיעד זאת באומרו : וייצר ה' אלקים את-האדם, עפר מן-האדמה, (בראשית, פרק ב, פסוק ז) - ללמדו ולצרוב בתודעתו את זאת : שניכם, גם אתה גם החיה, באתם מן האדמה; אם תרצה להתמקד רק בפן הזה – אין כל הבדל בינכם, על כל הנלווה והנגזר מזאת; על כל ההגבלות והמוגבלות הנלווים לזאת. זוהי עובדה מוגמרת; ואני מניח את העובדה הזו בתלת מימדיה בפניך וברגע זה : ויצר ה' אלקים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים, ויבא אל-האדם.
אולם, אם תרצה להתמקד בפן אחר, זכות ההתמקדות פתוחה בפניך – לא פחות מזכות הבחירה הפתוחה והבלתי מוגבלת…
הפן האחר ישנו! קיים הוא ורחב… ברור הוא כשמש וכאור; בולט הוא לכל עין; גדול הוא ורחב; גלוי הוא – לא נסתר; קיים הבדל מהותי בינך לבין חית השדה ובין כל עוף השמים וההבדל הזה הינו ממשי – לא סמלי; הפן הזה מייצג את ההבדל התכליתי בין קיומך האין-סופי לבין קיום החיה הסופי והמוחלט; בין גדרותיך האין-סופיים והבחירה החופשית הנגזרת מזו לבין התלות המוחלטת הנתונה לה החיה; בין ההנאה המוגבלת שיונקת אותה החיה מתכונת החיים שהוקצו לה, לבין ההנאה הבלתי מוגבלת שגדרותיה וגבולותיה תלויים אך ברצונך האישי.
הבה נעשה את הניסוי הזה… הבה נראה אם ישכיל האדם לנצל את הניסוי הזה… הבה נביא את החיה כהיא זו אל האדם – לראות אם יבחין בפן האחר המייצג את ההבדל הגדול בינו לבינה; הבה נראה מה יקרא האדם לפן האחר הזה – אם וכאשר יבחין בו…
הבה לראות מה-יּקרא-לו...; האם יבחין בו – אם בכלל? האם ישכיל להצביע על הפן המבדיל ולהפיק ממנו את הלקח המתאים? האם ישכיל לקרוא לפן המבדיל והמהותי זה בשמו?
ומהו שמו?
וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה,הוא שמו: כל הבדל אשר יבחין בו האדם ויזההו עם מונח "נפש חיה" השייך כל-כולו לחיה לבהמה ולעוף השמים, המסמלים את המהות התלותית המוגבלת ובעלת תוחלת החיים הקבועה מראש – הוא שמו; או אז ניתן לקבוע שקלע האדם למטרה, הבחין בהבדל והפנים את הלקח...
זיהוי המסר הטמוע ב "נפש חיה" – נועד למעשה בשבילי, אני המעיין ברגע זה בפסוק הזה וחותר להבנת המקרא. במסר הזה סיפר לי המתעד את השם הנכון של ההבדל המהותי בין החיה לאדם : "נפש חיה", המסמלת את התלות המוחלטת של החיה, את מיגבלותיה ואת תוחלת חייה הסופיים. ואכן, בלעדי המסר הספציפי הזה – לא היה ניתן לפענח את קוד הקטע הזה, לא את יעודו ולא את מהותו... אולם עולה כאן שאלה עקרונית מאליה : ומדוע סיפר לי, למעיין, את התשובה הנכונה ואת סוד ההבדל הנכון המתגלם בשם "נפש חיה" – ולא סיפר זאת ישירות לנבחן עצמו – היינו לאדם הראשון?! הרי הוא זקוק לתשובה הרבה יותר ממני... מדוע "ציפה" שהאדם יגיע לתשובה בעצמו?!
הוא אשר תמהתי ושאלתי את עצמי לפני מספר עמודים... מדוע לא נתן לי להציץ ולקרוא את הטקסט שלו – כולל פענוח הטקסט הזה שלפנינו – לפני שהיגעתי אל הנתונים בכוחות עצמי...
וגם לתשובה היגעתי בכוחות עצמי : כללי חוק "ההתאמה הסימטרית" – מחייבים הם ונוקשים.
הרצון האנושי הוא אשר יקבע את ערכי "פיסת המידע" הנקטפת מהמסה האין-סופית; ונתח הקיבולת השיכלית הנדרש – יותאם לקליטת פיסת-מידע זו ועיבודה, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק הזה.
הסיפא של החוק הזה אומרת בבירור : על המוח האנושי מוטלת המשימה להתמודד עם כל שרשרת של מידע, והקיבולת השיכלית הנדרשת לקליטת המידע ועיבודו – תידרש ותותאם בפועל, מכוח הסימטריה הנגזרת מהחוק.
קובע כללי המשחק גם כאן התעקש איפוא – ללכת לפי כללי החוק ולקיים אותו כלשונו וכהלכתו.
זאת ועוד : גם לאדם הראשון היה עסק עם שחקן טוב ועקשן.
וזאת וגם זאת : ב-מקרה שלי השתיל לי את "האזהרה", אם זכורה לכם, במרחב המילה ומחבי (ומח בי!) – בתקווה שאשים ליבי אליה ותשמש אותי לעת מצוא... ולאדם הראשון הביא עד אליו את האזהרה נפש חיה בכבודה ובעצמה ובכל צורותיה – בתקווה שישים ליבו אליה ושתשמשו לעת מצוא...
ובכל זאת... ויקרא האדם שמות, לכל-הבהמה ולעוף השמים, ולכל חית השדה; – לחמור קרא חמור לשור קרא שור ולבעלת הצוואר הארוך קרא ג'יראפה – ולא הבחין בשום "נפש חיה" בשום הבדל! הוא ראה לנגד עיניו את כל החיות בעלות הנפש החיה, בחן אותן, קרא להן שמות, אך לא הבחין בשום הבדל… לא פיענח את האזהרה "שהובאה" עד אליו ולא הבחין במסר...
רק נשאר עם מועקה תמוהה ובלתי מוסברת – כל אימת שחלק עם עצמו רגע מהנה...
אזהרת "נפש חיה" המייצגת את "מועקת הסיום" – נותרה איפוא יתומה, ללא כתובת ללא נמען וללא קורא. אילו רק הבחין אבינו הראשון באזהרה... אילו השכיל לפענח דרכה את מועקתו... אולי כל נתיבי המסלול האנושי היו משתנים עד ימינו זה.
ולאדם, לא-מצא עזר כנגדו. הניסוי נכשל; המכתב איבד את נמענו. יש לנסח מכתב אחר.
[כאן מתחילה פירצת המזבח; הסבר בהמשך...]
כעבור מספר מאות השנים, יבוא נוח לפענח את האזהרה ולהבחין במסר... קצת מאוחר; אך אף פעם לא מאוחר – כמו שאומרים בדורינו...
יג ויהי באחת ושש-מאות שנה, בראשון באחד לחדש, חרבו המים מעל הארץ; ויסר נח את-מכסה התבה, וירא והנה חרבו פני האדמה. יד ובחדש, השני, בשבעה ועשרים יום לחדש – יבשה הארץ. טו וידבר אלקים אל-נח לאמר. טז צא מן-התבה – אתה, ואשתך ובניך ונשי-בניך אתך. יז כל-החיה אשר-אתך מכל-בשר, בעוף ובבהמה ובכל-הרמש הרמש על-הארץ – הוצא אתך; ושרצו בארץ, ופרו ורבו על-הארץ. יח ויצא-נח; ובניו ואשתו ונשי-בניו, אתו. יט כל-החיה, כל-הרמש וכל-העוף, כל רומש על-הארץ – למשפחתיהם, יצאו מן-התבה.
כ ויבן נח מזבח לה'; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח. כא וירח ה' את-ריח הניחח, ויאמר ה' אל-לבו לא-אסף לקלל עוד את-האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו; ולא-אסף עוד להכות את-כל-חי, כאשר עשיתי. כב עד כל-ימי הארץ: זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף, ויום ולילה – לא ישבתו. (בראשית, ח)
פיצלתי את הקטע שלעיל לשני חלקים, כי בחלק השני נמצא פענוח המסר – המתבטא במזבח שבנה נוח, וביקשתי להביא את הרקע לבניית המזבח...
אנו עתידים להתקל בפרשת נוח על גב המאמר הזה בעתיד הרחוק, ולמעשה הַבְחַנַתי בפענוח המסר ע"י נוח – באה במפתיע לאחר שהיגעתי רחוק עם המאמר ונתקלתי בדרך בתיבת נוח... שם הבחנתי במזבח – מונח עליו המסר שלא נקלט ע"י אדם הראשון... או אז החלטתי לחזור אחורה ולפרוץ כאן את הפרצה הזאת לכבוד נוח ומזבחו.
אל המזבח...
אני חייב לעמוד על מספר מונחים חדשים ובלתי שגרתיים – לפני שאני מגיע אל תכונת המזבח... מונחים אלו, ואני מזהיר אותכם, יהפכו לנו עולמות ומושגים שכבר שגורים היו בפינו ובמוחינו דורות רבים מנשוא... מי לא שמע על מבול נוח? מי לא הכיר את תיבת נוח? מי לא יודע מה זו בהמה טהורה וטמאה?
אתחיל דווקא בבהמה הטהורה, ובמונח "טהור" : אנו מכירים את המונח הזה משדה הקרב : הציר הזה כבר טוהר; טהור – ממוקשים, ממחבלים, מהאוייב, מתחנות מודיעיניות... לא נשאר אויב אחד לאורך כל הקו, קו התפר טוהר, אפשר כבר להסתובב על הציר הזה באופן חופשי : הציר פתוח; הקו פתוח; השדה פתוח; המחנה פתוח... טהור – יש אור ירוק.
גם בתורה נתקלנו במונח הזה, בנושא המצורע : כאשר המצורע נרפה מכל פצעיו, הוא מורשה לחזור אל המחנה ואל חייו הרגילים בתוך החברה; או אז הכהן שנבדק על ידו מאשר : אין עליך כבר שום פצע, אתה טהור; מותר לך לחזור אל ביתך, יש לך אור ירוק...
ומנגד, אור אדום הוא לטמא... בית טמא הוא בית שיש בו נגע צרעת, הוא יהיה בהסגר עד שיטהר – אסור להכנס אליו; יש גם בגד עם נגע צרעת ואסור ללבוש אותו; אישה נידה היא טמאה – אסור להתקרב אליה, אור אדמדם! היא ובעלה ימתינו 12 יום עד לאור הירוק... עד שתהא טהורה.
ובמקביל, יש בהמות וחיות ועופות טהורים הכשרים לאכילה, וחיות ועופות טמאים ובלתי כשרים לנו; סימני אלה ואלה הוצגו בפירוט בויקרא יא ודברים יד; אולם הפעם הראשונה שנתקלנו במונח "טהור" היתה בפרשת נוח :
ב מכל הבהמה הטהורה, תקח-לך שבעה שבעה – איש ואשתו; ומן-הבהמה אשר לא טהרה הוא, שנים – איש ואשתו. (בראשית, ז)
בהמה "טהורה" היא הבהמה שניתן לאכול אותה, היינו שניתן להרוג אותה למטרת האכילה; במילים אחרות, אני, האדם, קובע את הרגע והזמן בו תסיים נפש חיה זו את חייה, ולמעשה, ההנאה המוגבלת שיונקת אותה החיה מתכונת החיים שהוקצו לה – נתונה להחלטתי הבלעדית.
מכאן, הבהמה שעומדת לרשותי מרגע שנולדה – היא הבהמה שהחלטתי שהיא מתאימה לאכילה עבורי, ולכן אני קובע את הגדרת החיים שלה. כלומר, אינני רואה את עצמי, בתור אדם חושב, הורג כל בהמה, גם זו שאין לי עניין באכילתה – רק בשביל השעשוע; כפי שאינני רואה את עצמי זורק לים שטר של מאה דולר שמצאתי בפינה ושאינני זקוק לו; וזאת מתוך שתי סיבות עיקריות :
1- האדם הוא חושב; וכזה איננו עושה דברים שאין להם גיבוי תכליתי...
2- עצם קיום שטר המאה דולר – מעיד על תכלית כלשהי... כלומר צריך להיות לשטר הזה שימוש; ואם לי אין בו שימוש – אין הדבר אומר שמישהו אחר לא ימצא בו שימוש, ישיר או עקיף...
וגם לבהמה שלא נועדה לאכילה – יש סיבה לקיומה... סיבה כלשהי שלא בהכרח אני מזהה..., מכאן, השטח המחייב הזה של האדם החושב – טוהר לגבי כל הבהמות שיש לו עניין באכילתם, והותקן על כל אחת מהן מיום שנולדה – אור ירוק... היא טהורה, האדם יכול להגביל אותה ולסיים את חייה בכל רגע שיצטרך לה.
לא כן לגבי הבהמות שאין לו עניין באכילתן, הן טמאות – היינו עם אור אדום; אין לאדם רשות להגביל אותן ולא לקבוע את מנת החיים שהוקצו להן, כי בהכרח הן, היינו חייהן, תלויות בתכלית אחרת כלשהי, והגבלת חייהן תיקבע בהתאם לתכלית הזו.
הביטוי של טהור וטמא איפוא, נועד למעשה עבור האדם – לא עבור החיה : האור ירוק הוא בשבילי לגבי החיה המסויימת הזאת... המרחב האנושי שלי טוהר מכל עכבה; אני יכול לקבוע את הגדרת החיים שלה. וממתי האישור הזה בתוקף? ממתי הבהמה הזאת טהורה בשבילי?
מרגע שנולדה. מאותו רגע, המרחב שלי כאדם חושב – טוהר לגבי החיה הזו, ואני יכול לחרוש בו בחופשיות.
כך אני רואה את התמונה הזו באופן כללי – אנסה לתארה בלשון ציורית...
השם יתברך אסף את כל החיות והבהמות והעופות והשרצים והדגים... כל אשר בו נפש חיה – לפינה אחת, הזמין את האדם ועמד איתו בפינה ממול : הינה לך כל החיות והעופות והבהמות אשר בראתי בעולם, וכולם כאחד הם בעלי נפש-חיה, היינו בעלי תלות מוחלטת וקיום סופי ומוגבל; ההנאה שלהם מתכלית החיים תוגבל ותוגדר, בהתאם לטבע התכונה התלויים בה ושנולדו עבורה; ברם אני מסמן בזאת את כל החיות הטובות לך לאכילה, וזו תהיה בעצם התכלית, שקבוצה זו תהיה תלויה בה מעכשיו : "אכילה לאדם"; אשר על כן, תכונת החיים שהוקצתה עבור החיות הללו – תוגבל ותוגדר מעכשיו על ידך; הם טהורים מעכשיו בשבילך.
ובמקביל, תכלית החיים התלויות בה כל שאר החיות – אינה תלויה בך כי-אם בגורם אחר ביקום הגדול אשר בראתי, ולכן אני מסמן את כל יתר החיות ממול – כטמאות עבורך מעכשיו; האור אדום עבורך להגדרת תכונת חייהם; או במילים אחרות, ההנאה המוגבלת שיונקת אותה החיה מתכונת החיים שהוקצו עבורה – תוגדר במקרה שלהם ע"י גורם אחר ולא על ידך; הן טמאות עבורך.
מכאן אני מגיע למסקנה הזאת : כל החיות והבהמות והעופות כאחד, בין הטהורים בין הטמאים, הן בעלי נפש-חיה מוגדרת ומוגבלת, שאת הגדרתן והגבלתן יונקים מעצם תכלית החיים שסומנה מראש עבורם. וגם נוח הגיע בדרכו שלו אל המסקנה הזו, לאחר שקיבל מהשם יתברך תזכורת נוספת שנייה למסר – שאדם הראשון פיספס...
להזכירכם...
נוסח המסר לאדם הראשון היה בנושא ההנאה הטבעית... : ויאמר ה' אלקים, לא-טוב היות האדם לבדו... (בראשית, ב)
נוסח התזכורת השניה של נוח :
ב מכל הבהמה הטהורה, תקח-לך שבעה שבעה – איש ואשתו; ומן-הבהמה אשר לא טהרה הוא, שנים – איש ואשתו. (בראשית, ז)
עקב תזכורת זו, נוח הגיע למסקנה שאת תולדותיה שרדנו לעיל... וזה נוסח המסקנה :
כל החיות והבהמות והעופות כאחד, בין הטהורים ובין הטמאים, הן בעלי נפש חיה מוגדרת ומוגבלת, שאת הגדרתן והגבלתן יונקים מעצם תכלית החיים שסומנה מראש עבורם.
מהמסקנה הזו ניתן להבין, כי נוח קיבל את המסר של השם יתברך במלואו; הבין אותו והפנים אותו... ואת אישרורו למסר הזה – עשה בדרך יחודית משלו... דרך, שיעתיקו אותה בני ישראל, לאורך כל הדורות...
כ ויבן נח מזבח, לה'; ויקח מכל הבהמה הטהרה, ומכל העוף הטהור, ויעל עלת במזבח. (בראשית, ח) – תרגום מילולי :
ויאמר נוח אל השם יתברך : כן הפנמתי והבנתי את המסר שלך : אני זוכר מי אני ומה טבעי. אני זוכר את נשמת החיים שנפחת באפי ואת מהותי האין-סופית הנגזרת ממנה. אני מזהה את ההבדל בין החיה המוגבלת בעלת "הנפש חיה" לבין האדם הבלתי מוגבל בעל "נשמת החיים". אני מזהה את ההבדל בין החיה בעלת הקיום הסופי והתלות המוחלטת הנגזרת מהתכלית שהוגדרה עבורה מראש, לבין האדם בעל הקיום האין-סופי שהגדרתו נגזרת מהתכונה הזו. אני מזהה את תכונת הבחירה החופשית שלי; ומנגד, מזהה אני את מוגבלותה ותלותה של החיה בתכונת הבחירה החופשית של האדם. לראיה על כל זאת, הינה החיה הטהורה הזו העומדת לפנינו כאן, אשר תכונת החיים שהוקצו עבורה, סומנה מראש ומיום היוולדה כטהורה עבור האדם, היינו כתלותית בבחירת האדם.
ויעל עולות במזבח – ויעל נוח : מלשון עלייה בדרגה; הוא סימן בזאת כי הוא מודע לסטטוס שלו הנוכחי – שבניגוד לנפש חיה, הוא, בעל נשמת חיים; זהו אקט העליה בדרגה; היינו הוא עולה דרך העולה (הבהמה) הזו שעל המזבח אל המדרגה הרמה שלו כאדם בעל נשמה; או בלשון אחרת – בעל אפשרויות אין-סוף. הבהמה נקראת עולה – כי האדם עולה דרכה אל המדרגה שלו; היא משמשת ברגע זה עבורו מדרגה / עולה... היא מסייגת עבור האדם את הסטטוס שלו, את ההגדרה האמיתית שלו – המנוגדת בתכלית הניגוד להגדרתה שלה.
קיים הביטוי התנכי "נאחז בקרנות המזבח" הנמצא בשימוש עד היום, ולאור ההסבר לעיל – ניתן כבר להבין את הביטוי הזה לאשורו : "סטטוס" מסמל את מיקומו של האדם במבנה מסויים, כמו במבנה חברתי – או אז נקרא "סטטוס החברתי" : מיקומו של האדם במבנה החברתי...
המזבח, מאידך, נועד לתעד את עליית האדם אל הסטטוס האמיתי שלו... זהו סיפורו של נתון משתנה בסטטוס, ועל המזבח מספרים את הסיפור הטוב דווקא, של השינוי האופטימלי בסטטוס, מהנמוך אל הגבוה...
ידידנו אם כן נאחז בקרנות המזבח : ישנה עדה שלימה שרצה אחריו ומבקשת לתפוס אותו ולהורידו מיד מהסטטוס שלו, אך הוא נאחז בקרנות המזבח... הוא מתעקש על הסטטוס הרם שלו... הוא מעל לכל – אדם בעל סטטוס של אדם... בעל נשמת חיים בלתי מוגבלים – לא של חיה... לכן לא ניתן לכאורה לקחת אדם מהמזבח אל הגרדום... לכן יואב בן-צרויה הרמטכ"ל הבלתי מרוסן של דוד – נאחז בקרנות המזבח כאשר שלח שלמה המלך אחריו להביאו לדין... (מלכים א' פרק ב) – מכאן שלמה המלך הבין לאשורו את מסר המזבח, שאותו העביר נוח לדורי דורות, ואותו המסר הזה הגיע עד יואב בן-צרויה, אולם רק באופן חלקי, כי יואב לא הבין את המסר עד תום... הפרק להלן במלכים א' יספר את הסיפור :
כח והשמעה באה עד-יואב, כי יואב נטה אחרי אדניה, ואחרי אבשלום לא נטה; וינס יואב אל-אהל ה', ויחזק בקרנות המזבח. כט ויגד למלך שלמה, כי נס יואב אל-אהל ה', והנה אצל המזבח; וישלח שלמה את-בניהו בן-יהוידע, לאמר – לך פגע-בו. ל ויבא בניהו אל-אהל ה', ויאמר אליו כה-אמר המלך צא, ויאמר לא, כי פה אמות; וישב בניהו את-המלך דבר לאמר, כה-דבר יואב וכה ענני. לא ויאמר לו המלך, עשה כאשר דבר, ופגע-בו, וקברתו; והסירת דמי חנם, אשר שפך יואב, מעלי, ומעל בית אבי. לב והשיב ה' את-דמו על-ראשו, אשר פגע בשני-אנשים צדקים וטבים ממנו ויהרגם בחרב – ואבי דוד, לא ידע: את-אבנר בן-נר שר-צבא ישראל, ואת-עמשא בן-יתר שר-צבא יהודה. לג ושבו דמיהם בראש יואב, ובראש זרעו לעלם; ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה שלום, עד-עולם – מעם ה'. לד ויעל בניהו בן-יהוידע, ויפגע-בו וימתהו; ויקבר בביתו במדבר. (מלכים א' פרק ב)
המסר הוא, שהאדם אמור להיות בלתי מוגבל; אמור להיות בעל נשמת חיים... חיים ללא הגבלה וללא סוף... בגן-עדן אין-סופי; זאת, אם הוא ישים לב לתכליתו זו ויוציא שימת-לב זו מהכוח אל הפועל... והמזבח הוא מקום מפגש סמלי שניתן לשנן דרכו את הממצאים האלה, ולהגיד בקול רם וברור – לעצמך בפני השם יתברך : הינה אני כאן, אני אדם בעל נשמת חיים... אני מבין את ההבדל העקרוני ביני לבין החיה; איני כמוה : היא מוגבלת ואני לא; לה אין חופש בחירה ולי כן; היא תלויה בי ולי אין תלות בשום גורם מלבד רצוני החופשי... הינני כאן בשלמותי השיכלית והקיומית... הינני כאן להגיד ולשנן כי היגעתי בכוחות עצמי לממצאים האלה והינני אדם חופשי בעל נשמת חיים בלתי מוגבלת ובלתי תלויה. אני אדם; עליתי אל הרמה האנושית הזו. עמידתי על המזבח הזה, מסמלת את מעמדי זה שאני מכריז עליו; כלומר עברתי כברת דרך ארוכה עד שהיגעתי אל המזבח... עד שהיגעתי אל הממצאים האלה; עד שהיגעתי אל ההכרה הזו... עיבדתי הרבה מאוד נתונים עד שהיגעתי אל המידע הגולמי הזה : אני אדם בעל נשמת חיים... עמידתי היציבה כאן על המזבח הזה מסמלת את הדרך הארוכה שעברתי עד שהיגעתי אל התחנה המיוחלת... עד שהיגעתי אל הרמה האנושית הדגולה זו...
בעוד יואב בן-צרויה וכל אוחזי קרנות המזבח – קלטו במשובש את המסר הזה : יש מי שקלט, כי העמידה על המזבח מסמלת את התחלת הדרך אל עבר התחנה המיוחלת... ואין זה כך.
הנמוכים ברמתם שיבשו עוד יותר את המסר, וקלטו את המזבח כחותמת בעלמא לאדמיות האדם – היינו לכל מי שטרח להגיע אל המזבח; והחל מאותו רגע – הרי הוא אדם בעל נשמת חיים בלתי מוגבלת וחיים בלתי פוסקים... אפשר "להתפעל" מכסילות האנשים האלה – ויואב בן-צרויה בתוכם. כסילות זו חילחלה כמעט אל רוב שורות העם בזמן מלכות שלמה, עד שהגיעה אל יואב ואף אל שליח המלך בניהו בן-יהוידע, שהחזיר אל שליחו דבר לאמר : וישב בניהו את-המלך דבר לאמר, כה-דבר יואב וכה ענני... – אני בדילמה, מה אעשה!
השיבוש בקליטת המסר לא הגיע עד כיסא המלך שלמה... הוא תיקן את שליחו ותיקן את השיבוש שתקף גם אותו : ויאמר לו המלך, עשה כאשר דבר, ופגע-בו וקברתו – אין כאן דילמה; אפשר לקחת אותו לדין אפילו מעל המזבח, כי המזבח אינו להעניק נשמת חיים לכל מאן דבעי ולכל מי שטרח עד אליו, ואף לא למי שהקריב עליו עולות ושלמים... המזבח הינו תחנת מנוחה אליו מגיע הלוחם לאחר דרך ארוכה... אל המזבח באים אנשים שהגיעו עד לרמת האדם.
וגם המתעד בעצמו ביקש לחסן אותנו מפני שיבושי-קליטה (אנטנות בלתי תקינות) שעלולים לתקוף אותנו ולפגוע בנו בעתיד...
יד וכי-יזד איש על-רעהו להרגו בערמה – מעם מזבחי תקחנו למות. (שמות, כא)
תעשיית האנטנות הבלתי תקינות פרחה והתפתחה במשך הדורות, עד שהמסר של המזבח נשכח כליל. אפילו לשיבוש של יואב בן-צרויה ייחלנו... אפילו האנטנה של יואב בן-צרויה אזלה מהשוק. מה שנותר בידינו זה מזבח וזבחים ועולות ושלמים, בתוספת לתהייה אנושית כנה : מדוע כל הטקסים והפולחנים האלה? האם השם יתברך זקוק לפולחן כזה או אחר? האם השם יתברך צריך את השה המסכן הזה בשביל לזכור אותנו ולכפר על חטאינו? או כמו שקראתי פעם אודות תכלית המזבח בעט חילוני כנה וישיר : – זה מנגל וברביקיו... פשוט עשו על האש.
המידע הזה מושך אותי ישירות אל עקידת יצחק והניסיון של אברהם אבינו... השם יתברך ציווה את אברהם להעלות לו את יצחק בנו על המזבח בהר המוריה. מה משמעות הניסיון הזה לאור המונחים החדשים הנמצאים כבר בכיסנו?
אני עומד לעבור איתכם על פרשת העקדה במלואה, וכבר כתבתי מאמר ארוך אודות הפרשה הזאת והבאתיו לעיל במלואו כאסמכתא להבארת המונח "אלוקים" והשימוש בו... על השורה האחרונה של המאמר ההוא, כתבתי את המסקנה הזאת : "ניסיון" הוא כאשר אתה עומד בפני שתי אפשרויות – לא בפני אפשרות אחת; אך לא רק זו; שתי האפשרויות הללו, חייבות להיות כשרות למהדרין עבורך, כך שביכולתך לבחור בכל אחת מהן ללא חשש שביעית : באפשרות הכשרה והקלה, או באפשרות הכשרה השניה – הקשה... וגם בפני אברהם אבינו עמדו שתי האפשרויות הכשרות : לספר לשרה אישתו ולהנות מהספק שמא תעצור בעדו – והוא יהיה חייב לשמוע לה בהוראה מפורשת של השם יתברך : כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקולה..., או לא לספר לאישתו וללכת על הציווי הישיר... אברהם אבינו בחר כאמור באפשרות השניה והקשה, וזהו הניסיון שעמד בו.
מכאן ניסחתי את התובנה הזו :
זו היא דרכו של השם יתברך כאשר מעמיד אותך לנסיון : הוא מקדים וסולל לך דרך תקנית ונקודת יציאה חוקית וכשרה, ורק אז הוא מעמיד אותך לנסיון.
המסקנה הזו, לציין, תיוותר על כנה – גם כאשר נעבור שוב על פרשת העקידה, לאור המידע החדש שבידינו אודות המונחים "עולה" ומזבח... אולם הייתי רוצה לעמוד על עוד נקודה, לפני ההתחלה בפרוייקט האדיר והמרתק של פרשת ניסיון אברהם אבינו. הייתי רוצה להזכיר לכם שוב, כי את השורות האלה אני כותב – לא לפי סדרן התקין... כל הפרשה של נוח והנגזר ממנה – נתקלתי בה לאחר שכבר כתבתי כמאה עמודים קדימה... או אז הבחנתי במונח "הבהמות הטהורות" אשר העלה נוח על המזבח ברגע יציאתו מהתיבה, והקשר שלהן למסר שחמק מידי אדם הראשון... ברגע הבחנתי זו, חזרתי לכאן אל פרק "נושא ההנאה הטבעית" היכן עמדתי על המסר הזה, פרצתי בו פרצה והחדרתי דרכה את הבחנתי החדשה אודות המזבח והעולות... כך גם חזרתי אל אברהם אבינו ונסיונו... אולם, במאה העמודים שכבר נכתבו, קראו הרבה דברים... ההתקדמות במונחים ובמושגים היא כה זריזה עד כדי שקשה להדביק אותה למי שנמצא כאן בעמוד הנוכחי... המונח החדש שנתקלתי בו אודות המזבח והעולות הוא רק דוגמה אחת מרבות... ועוד באותה הפרשה של נוח – נתקלתי במספר מונחים חדשים שייראו ממבט ראשון כחייזרים מגלקסיה דמיונית כה רחוקה מאיתנו... והמרחק בסך הכל הוא מאה עמודים... ואני אתן לכם דוגמה קטנה על החשבון – קחו אותה כפרסומת לקידום המאמר...
הדקו חגורות : לא היה שום מבול ושום גשמים... וגם תיבה לנוח – לא היתה... התיבה, היא המסגרת שהתבקש נוח לבנות לו ולמשפחתו מאימת המבול; והמבול הוא המידע האדיר אך הבלתי מסודר - שדור נוח צלל בו וטבע... תיבה איפוא היא מסגרת; ומבול הוא מידע בלתי מרוסן... והמידות של התיבה – מרתק לעמוד עליהן; כל מספר מספר... תחזיקו מעמד – רק מאה עמודים...
אני מבקש להכריז שוב על הידוק חגורות, וגם אתה שם על יד החלון – אל תעשה את עצמך לא שומע; הדק את החגורה ואל תשחק אותה אבוענתר : מנת המשכל של הדורות הולכת ומתמעטת... במילים אחרות, לא ניתן אף לשער את רמת האינטלגנציה של אדם הראשון... פשוט אין לנו את ארגז הכלים לעשות זאת; אנחנו כה נחותים לעומת קודמינו – לכל מי שקדם אותנו; למסקנה הנוקבת הזו אגיע בהמשך, כאשר אפגוש את שיחת הוועידה בין השם יתברך לבין אדם וחוה, בפרק השלישי של בראשית שידבר על חטא אדם הראשון. אנו עתידים לפגוש רמת חשיבה שאינה נהירה לנו – בלשון המעטה... היה לי קשה לרדת אל דקויות טיעוניהם, ופשוט המצאתי טריק אישי בשביל לעמוד על פרטי השיחה ולהבין את דקויותיה : לשים את סליל השיחה בטיפ ולהאיט אותו...
איננו יכולים, בנוסף, להדביק את מהירות חשיבתם, אנו מאבדים בגלל זה את המעקב אחר הסתעפות השיחה וקורותיה... והתמודדתי כאמור עם מכלול המכשולים האלה בטריק יצירתי משלי : להאיט את סליל השיחה; מילה מילה, אות אות... ולפעמים גם את האות הצטרכתי לחלק לרסיסים... התביישתי – לא פעם, ביני לבין עצמי, כאשר גיליתי את הפער האמיתי ביני לבינם, בין הדור שלי ושלהם... כמה שהתרחקנו... כמה הידרדרנו וצללנו; עד כמה ירדה רמת המשכל של האדם; קו התפר בינינו לבינם – נעלם על פני הדורות ואיננו.
כל יום אנו משננים בתפילה את 13 המידות שהתורה נדרשת בהן : קל וחומר, גזירה שווה, בניין-אב וכתוב אחד, בניין-אב ושני כתובים, כלל ופרט... אני מבקש לקחת לרגע את המידה הראשונה ולהשתמש בה... מידת "הקל וחומר" ניצבת כאן אצלי, ולידה אני מזמין את פרשת העקדה, שכבר דשתי בה בעבר.
אני רוצה לשאול שאלה פשוטה, שחבויה בתוכי מלפני הרבה זמן, ולא היה לי את האומץ האינטלקטואלי להוציאה החוצה... והיום אני יודע לסווג את הדבר ולדייק : לא היה לי את מנת המשכל הבסיסית בשביל להעז ולהוציא את שאלתי החוצה...
האם השם יתברך "זקוק" לפולחנים של הקטורת והמזבח...? האם לא חבוי בזאת אבסורד סמוי שאנו פוסחים עליו ואיננו מתייחסים אליו? האם השם יתברך "זקוק" לתודתינו ולהכרתינו? וממתי הנדיב מבקש תודה? ממתי הידוע מבקש הכרה? זאת השאלה; והתשובה :
השם יתברך לא זקוק לפולחנים. השם יתברך אינו זקוק לתודתינו ולהכרתינו, כי הוא נדיב וידוע.
אם כן, הינה פטרתי את עצמי מייסורי השאלה המעיקה, אזרתי אומץ ועניתי עליה! אני מרגיש שהסרתי מעלי משקל כבד מצטבר בן אלפי השנים... אני מרגיש הקלה; אולם בד בבד אני רואה שבתשובתי זו, פתחתי עלי שאלה קשה מחברתה ומעיקה ממנה :
אם כן, מה פשר כל הפולחנים והזבחים והקטורות והתודות וההודאות שאני משתתף בהם מזה אלפי השנים? מהי משמעות הפולחנים האלה? מהי משמעות הפסוקים האלה :
ה ואהבת, את ה' אלקיך, בכל-לבבך ובכל-נפשך, ובכל-מאדך (דברים, ו)
א וזה הדבר אשר-תעשה להם, לקדש אתם – לכהן לי: לקח פר אחד בן-בקר, ואילם שנים--תמימם. ב ולחם מצות, וחלת מצת בלולת בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן; סלת חטים תעשה אתם. ג ונתת אותם על-סל אחד, והקרבת אתם בסל; ואת-הפר – ואת שני האילם. (שמות, כט)
טז ושחטת את-האיל, ולקחת את-דמו, וזרקת על-המזבח סביב. יז ואת-האיל – תנתח לנתחיו; ורחצת קרבו וכרעיו, ונתת על-נתחיו ועל-ראשו. יח והקטרת את-כל-האיל המזבחה, עלה הוא לה'; ריח ניחוח, אשה לה' הוא. (שמות, כט)
.
.
.
וכול'...
עד כאן נוסח השאלה; והתשובה עליה :
השם יתברך אינו מצווה אותנו לאהוב אותו בכל לבבינו ובכל נפשינו ובכל מאודינו – זה לגבי הפסוק הראשון.
לגבי חבילת הפסוקים השניה מפרק כט בשמות, התשובה היא שהשם יתברך איננו מבקש מאיתנו לשחוט עבורו פר בן-בקר, ולא אלים שניים, ולא לחם מצות בלולות בשמן, ולא חלות מצות בלולות בשמן, ולא רקיקי מצות משוחים בשמן, ולא סולת חטים.
בנוסף, בחבילת הפסוקים האחרונה מאותו הפרק, ניתן להניח שניחשתם את התשובה... הוא אינו מבקש מאיתנו לשחוט עבורו את האיל, ואינו מבקש לקחת את דמו ולזרוק על המזבח סביב. השם יתברך אינו מבקש לנתח את האיל לנתחיו, לא לרחוץ את קרבו ואת כרעיו, ולא לנתח את ראשו. הוא אינו מבקש מאיתנו להקטיר את כל האיל המזבחה, ולא להעלות לו אותו לריח ניחוח...
כי השם יתברך אינו "זקוק" לכל הפולחנים האלה. זהו הנוסח המלא של התשובה המסכמת.