קוד: שבעת ימי הבריאה, יום השישי - פרק ה בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: אלברט שבות
אל: ashabot @ walla.com
יום השישי (פרק ה)
נעבור מכאן אל שלב העשייה המקביל לזיהוי רצף החוליות בפועל:
ויעש אלהים:
1- את-חית הארץ למינה: החוליה הניידת הלכה ישירות אל רצף החוליות הראשון שפגשה והצטרפה אליו. מבוקשה היה "נפש חיה" והיא הלכה ישירות אל רצונה זה ונותרה עימו לאורך כל הדרך. היא התחילה, נניח, עם החד תאי, וממנו הלכה אל גוף יותר משוכלל, וממנו אל הציפור, הדג, הגמל, האריה, הפיל, הנחש, העקרב, הפינגווין... איני יודע את הסדר שלהם על שרשרת המידע ומי קדם למי, אולם ולבטח מסודרים הם ע"פ רצף מסויים של חוליות המידע ביקום, כמו שמסודר הירח ושביל החלב ביקום...
להזכירכם, בשלב הבעת רצונה של החוליה הניידת, היא הלכה אחרונה אל החיה כאשר היתה מצויידת בתכונת הטרף, או אז התחברה עם כל חיה וחיה וציידה אותה בתכונת הטרף, ואילו חזרה בשלב העשייה על אותו התהליך, יכלנו לראות למשל נמלה טורפת ובעקבותיה כל משפחת הנמלים ללא יוצא מן הכלל... יכלנו לראות חמור טורף וכן כל משפחת החמור למינו, או כבש טורף וכל משפחתו; כל חיה וכוח הטרף שלה בטבע...
אולם ובעקבות התפנית שעשתה החוליה בשלב העשיה, אנו פוגשים ולמעשה רק בסוג מסויים של נמלה טורפת ורק בחמור מדברי מסוים טורף, ורק בסוג מסויים של חתול טורף הגם ותכונת הטרף ניכרת גם ביתר החתולים- אך במידה פחותה; והוא אשר אמרתי- כל חיה וכוח הטרף שלה בטבע... כל חיה והמיקום שלה על שרשרת המידע.
2- ואת-הבהמה למינה: חולית המידע איפוא הלכה ע"פ הסדר הרצוף של שרשרת המידע ונחתה בשלב מסויים על "גוף" שמייצג סוג אחד מסוגי הבהמה המוכרים לנו, הפרה למשל. או אז היא זיהתה את התכונות הטבעיות הנמצאות בפרה והמייצגות את תכונות האין-סוף: צריכת העשב מזריע זרע שלא נגמר לעולם, ולעיסת העשב הזה לעיסות חוזרות ונשנות שלא נגמרות לעולם.
החוליה הניידת זיהתה איפוא את התכונות הללו בבהמה וביקשה לדבוק בהן ולהישאר איתן לאורך כל הדרך כי הן ייצגו בפועל את תכונת הניידות שבאה איתה מהבית; ניידות אין סוף... היא טיפחה, אם נכון הביטוי, את התכונות האלו בבהמה ושאפה לשמר אותן לאורך כל הדרך, היינו לקחת אותן עימה מגוף אחד לשני; ואכן היא הלכה עם ענף "הבהמה" וקפצה מגוף בהמה אחד לשני ע"פ סדר הופעתן בשרשרת המידע. טיפוח התכונות הללו בענף הבהמה הוריד את יתר התכונות באותו הענף לרמה המשנית הבלתי בולטת, כמו תכונת הטרף הבולטת בחמור בר, בעוד בחמור "מטופח" – תכונת הטרף אינה בולטת בו.
בעוד, חוליות ניידות אחרות שנחתו על אותו הענף של הבהמה – לא נתנו את דעתן לתכונות הללו ונותרו נאמנים למבוקשם "נפש חיה" ולרצף החוליות שמספק אותם. וכך הן עברו מגוף בהמה אחד לשני – מחמור מבויית לחמור בר ומפרה חולבת לשור מדבר טורף ובלתי מבויית.
כאן המקום לציין שאילו חזרה החוליה הניידת בשלב העשייה על אותו התהליך של הבעת רצונה, דהיינו אילו הלכה בשלב העשייה ישירות אל "בהמת הארץ למינה" וביקשה לשמר את תכונות האין סופיות שלה – לא היינו רואים בענף הבהמה אף טורף אחד; לא חמור בר ולא סוס פרא... לכן הציג מחבר התורה את הבהמה בשלב השני של העשיה ב- "את הבהמה למינה" ולא כפי שהופיעה במשבצת השלב הראשון של הבעת הרצון כ- "בהמת הארץ למינה" – דהיינו כל ענף הבהמה על פני כל הארץ לאורכה ולרוחבה; כלומר על פני כל רצף שרשרת המידע של היקום; את כולם היא רצתה בשלב הראשון לביית ולשמר בהן את תכונות האין-סוף.
אם כן ולסיכום ביניים לתחנות העשייה, חוליית המידע עשתה (זיהתה) בתחנה הראשונה את "חיית הארץ" והלכה קופצת מגוף אחד לשני, כל גוף והמטען שלו, והיא ניצלה את אותו המטען עד תום והלכה לחפש את הניידות שלה בגוף אחר, כך מהחד-תאי והתולעת ועד לאחרונת החיות במדבר. בשלב מסויים התפצלו הכוחות וחלק מהחוליות הניידות זיהה את תכונות האין-סוף בענף הבהמה ונדבק בהן לאורך כל הדרך; כך נולד ענף הבהמה המבויית והבלתי מרדן, בעוד "חלק שני" של חוליות ניידות נחת גם הוא על הבהמה מבלי לזהות בה שום תכונה מעבר לנפש החיה, ולכן הוא המשיך בדרכו הסדורה על השרשרת אל הגוף הבא בתור של בהמת-בר מרדנית וטורפת, על פי סדר הופעתה בטבע.
3- ואת כל רמש האדמה למינהו. – ושוב נפגשים הכוחות של החוליות הניידות על פני שרשרת המידע הארוכה לאין סוף, לאחר שרכשו נסיון ובאמתחתם הרבה תכונות ששאבו מצירוף גוף זה או אחר. הגוף, לציין, הוא לא בעל תכונות כי-אם מימדי מטענו הם שמעניקים לחוליה לנצלו באופן זה או אחר ולגלות בעזרתו תכונה זו או אחרת; למשל תכונת הטרף.
אומנם "תכונת הטרף" הגולמית מאפיינת כל חוליה ניידת באשר היא כי באה עימה מהבית, אולם היא טעונה ליטוש ופיתוח ואכן תכונת הטרף מתפתחת אצלה ככל תכונה אחרת ובשלב מסויים, ובגין המקור שלה, היא עולה על כל התכונות האחרות ומאפילה עליהן, וזהו השלב בו עוברת החוליה הניידת אל תחנת "כל רמש האדמה למינהו". הכוונה ב- "עוברת" היא לשאוף ולהגיע אל מעמד חדש, דהיינו לזהות מעל שרשרת המידע את הגוף בעל המאפיין המיוחד של "כל רמש האדמה למינהו"; לכוון את עצמה אל גוף בעל מאפיין כזה.
היזכרנו לעיל שמשמעות המונח "רמש" היא שרץ שרומש, זוחל שרומש, או בקיצור טורף, כמו התנין והשרצים למיניהם... צירופי חוליות המידע של הגופות האלו המייצגות את ענף הרמש – נמצאים בתוך רצף החוליות הסדור של שרשרת המידע, והחוליה הניידת הגיעה באחת הגיחות שלה אל אחד הצירופים של הרמש והצטרפה אליו, וממנו עברה אל הרמש השני והשלישי... ועד כמה שאני יודע, ענף הרמשים האלה נקרא "רמש הארץ למינו"- דהיינו ענף הטורף שעל פני "הארץ"- היא "שרשרת המידע הגשמית". אגב, הארץ היא חלק זעיר משרשרת המידע הגשמית, אולם פגישת החוליות הניידות עם שרשרת המידע האין סופית מתחילה מהארץ, ולכן משמש המונח "ארץ" במקרא ככינוי מייצג לכל שרשרת המידע ביקום.
ובכן, ענף הרמשים נקרא "רמש הארץ למינו"; באופן הזה הוצג ע"י מחבר התורה בתחנה הראשונה של הבעת רצון החוליה הניידת, בעוד ובתחנה השניה של עשיית החוליה הניידת, אנו פוגשים שוב את ענף הרמש אך תחת שם-תואר אחר: "כל רמש האדמה למינהו"; "האדמה" החליפה את "הארץ", "למינהו" החליף את "למינו", ונוספה עוד מילה: "כל". נעמוד להלן על משמעות השינויים האלה.
"כל רמש האדמה למינהו"
הייתי רוצה לעמוד קודם כל על מילת העצם "אדמה" שמופיעה לראשונה במקרא. האדם קורא לכדור הארץ גם "אדמה", אנחנו חיים על האדמה – על כדור הארץ. אולם "אדמה" היא גם "עפר" שמתוכו צומחים כל הצמחים והירקות והעצים והפירות, כל היבול של העולם צומח מעפר האדמה. אומרים למשל שאדמת אירופה היא אדמה עייפה שכבר עובדת אין ספור דורות ולכן היא כבר לא מניבה הרבה יבול, בעוד אדמת ארה"ב היא אדמה חדשה ועשירה כי האדם גילה אותה והתחיל לעבדה רק לפני מאתיים שנה, לכן אדמת ארה"ב מניבה את היבול הרב והאיכותי ביותר בעולם, ואכן ארה"ב היא יצאנית הקמח מס' אחד בעולם.
פעם היו בונים את הבתים מעפר, וכנראה, במקומות מסויימים עד עכשיו. לוקחים עפר מערבבים עם מים ומהטיט היוצא יוצקים את הקירות; הטיט מתייבש ומתקשה ומקבל את צורת הבית. למעשה גם הבניין המודרני נֶעֶשַה בעזרת אותו העיקרון, עפר "מיוחד" שנקרא בטון מעורבב עם מים ויוצקים ממנו בניין.
אני רוצה להגיד שמזווית ראיה פיזיולוגית, העפר הוא חלקיק השלם המגובש, המוצק. ישנם בטבע הרבה חומרים מוצקים מתכתיים כמו ברזל, נחושת, זהב... האדם יכל להשתמש בהם רק כאשר הצליח לעבד אותם, היינו לשלוט בהם ברמת המיקרו, לחלק אותם לחלקיקים קטנים ולזהות את החלקיקים האלה. וככל שהחלקיק המזוהה קטן כך גדלה רמת שליטת האדם בחומר המוצק. באופן הזה זיהה האדם את האטום והאלקטרון והפרוטון והנייטרון והגיע לחשמל ולגלי האור והרדיו...
הייתי רוצה לבנות את התיזה שאני חותר אליה מדוגמה היפוטתית זו: אילו האדם עמד מול לוחות מתכת מבלי שהצליח לפרקם לחתיכות ולחלקיקים – התקדמותו על כדור הארץ היתה נעצרת כי לא היה שולט בחומרים של הכדור הזה. ואילו כדור הארץ היה נטול עפר ומורכב רק מאבנים וסלעים – לא היה לצמחים מהיכן לנבוט ולא היו חיים על הארץ. יתכן בעצם והיה על האדם בפרק זה לטחון את הסלעים ואת האבנים האלה דק דק ולעשות מהם עפר, או אז להתחיל ולהשתמש בעפר הזה, להצמיח ממנו צמחים ולעשות ממנו בתים... אבל אינני חושב שהיה מגיע אל נקודת התבונה הזו יען לא היה לו מהיכן להתחיל, כי היפוטתית לא היה עפר! לא היה קיים מונח החלקיק.
אנחנו נולדנו אל תוך התבונה שהובילה אותנו אל החלקיק, נולדנו למעשה אל תוך העפר וראינו מולינו את הצמחים והפירות שצומחים מתוכו, או אז נפל לנו אסימון החלקיק... זה המדריך המקודד לספר המידע המלא של החומר. כלומר משמעות נפילת האסימון היא שאינני יכול להעמיד את החומר לרשותי ולהנות ממנו ללא החלקיק שלו.
אם אתה רוצה לזהות את המונח "חוליות מידע" שכה אנו משתמשים בו ואת ההבדל בין חוליות המידע לבין החומר הגשמי שמייצגות אותו – לך אל החלקיק או אל העפר. העפר הוא "חוליות המידע" של המוצק; או אם תרצה – המוצק מקרין את המידע "שמייצג אותו" דרך העפר, או דרך החלקיק.
במילים אחרות, אם אתה רוצה לזהות את חוליות המידע של לוח ברזל – עליך לחפש את החלקיקים שלו, בהם מקודד המידע אודות החומר הגשמי של לוח הברזל.
אם כן, אם ברצונך מידע מעובד ומזומן ומוכן ולעוס אודות חומר מסויים – לך אל החלקיק שלו; שם נמצא כל המידע אודותיו, וככל שתזהה חלקיק יותר קטן מתוכו כך יגדל המידע שלך עליו. במילים מקבילות, אם ברצונך מידע מוכן ומזומן ולעוס אודות הארץ- לך אל עפרה; לך אל האדמה שלה.
ואכן אנו הולכים ישירות אל האדמה ואוכלים מתוכה פירות מוכנים ומזומנים, אם תרצה – לעוסים. אנחנו אוכלים מתוך האדמה את הפירות הלעוסים של המידע.
בזאת אני חוזר אל החוליה הניידת ואל התחנה השלישית והאחרונה של העשייה בה חנתה. בתחנה הראשונה הלכה אל "חיית הארץ" והשיגה דרכה את מבוקשה ב- נפש חיה. על התחנה השניה התעכבו רק חלק מהחוליות הניידות – אלו ששמו לב במהלך מסעם עם החיה לתכונות האין-סוף המאפיינות את "הבהמה" וביקשו לדבוק בהן ולהשאר איתן לאורך כל הדרך; כך התפתח ענף הבהמה המבוייתת שתכונת האין-סוף גברה אצלה על תכונת הטרף. מהתחנה השניה יצאה החוליה הניידת אל עבר התחנה השלישית והאחרונה, ושם נפגשו הכוחות שוב:
ואת כל רמש האדמה למינהו – החוליות הניידות הגיעו אל התחנה הזאת מצויידות בשלל ערכים ותכונות שצברו במהלך מסעם הארוך עם החיה למינה – חלק מהם נסע כברת דרך גם עם הבהמה, והתכונות שחודדו במהלך מסעם הוסיפו תיאבון לתכונת הניידות שלהן וביקשו בשלב הזה ניידוּת שיא; טריפת שיא. שאיפתן בתחנה זו היתה להצטרף אל גוף טורף שיצא מתוך המידע הלעוס של הארץ – היינו מהאדמה של הארץ. במילים אחרות, החוליות הניידות זיהו את עצמן כפרי האדמה – רמש האדמה... פרי שיצא מתוך האדמה ויטרוף מיד את המידע הלעוס והזמין שלפניו.
מכאן, כל יצור נולד אל הטבע וטריפתו לידו, מזונו מוכן וזמין על ידו, הוא לא יצטרך לחפש אותו גם לא לעבדו. הוא נולד באקלים הנכון והמתאים לו; אין לו את הצורך להתאקלם. האקלים הזה יספק ליצור את המידע הלעוס והזמין, כלומר טרפתו תהיה זמינה על ידו לאורך כל הדרך; טורף גדול כתנין למשל, לא יימצא באזור שלא עובר בו עדר... דבורה לא תימצא באזור שאין בו פרחים, ותולעת לא תימצא באזור שלא תוכל לחיות בו וליזון ממנו. זהו "רמש האדמה": רמש שיצא מהאדמה אל האדמה; טורף שיצא מפירות האדמה לצרוך ישירות את פירות האדמה.
ההבדל איפוא בין רמש "הארץ" לרמש "האדמה" אינו בסוג הרמש אלא ברמת הזיהוי אליה הגיע הרמש: רמש האדמה זיהה את עצמו כפרי האדמה וגם זיהה את האדמה הזמינה שלידו, לכן יכל לתת דרור לתכונת הניידות שלו ולממשה באופן יעיל יותר, וכן ישנם טורפים יעילים מטורפים אחרים, אלה הם הטורפים שמזהים את סביבתם ואת טריפתם ויש אף מי שמסמן את הטריטוריה שלו.
להדגיש, כל יצור הוא רמש בעיקרון, וכל יצור נולד באקלים הנכון וטריפתו לידו. בלשון אחרת- כל יצור הוא "רמש האדמה" במהותו אך לא כל יצור מודע לזאת, וההבדל בין היצורים איפוא הוא ברמת הזיהוי העצמית והסביבתית אליה מגיע היצור.
נחזור בפעם האחרונה אל תחנת העשייה השלישית אליה הגיע היצור "רמש האדמה" – היינו החוליה הניידת שהתפתחה במהלך מסעה עם חיית הארץ והגיעה לזהות את "את כל רמש האדמה למינהו":
רמש האדמה למינהו: משמעות "למינהו" היא זיהוי כל משפחת הרמשים למיניהם: גם התנינאים וגם הקופים וגם החתולים... כל מין והמשפחה הענפה שלו. עמדנו ביום השלישי על ההבדל בין שני המונחים "למינו" ו-"למינהו":
יא ויאמר אלהים, תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי עשה פרי למינו...
יב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו...
וכך עמדנו על ההבדל: התודעה האנושית ביקשה לחפון רק חופן אחד מערימת המידע אך הטבע סיפק לה את החופן בתוספת כל המשפחה המנויה עליו. היא ביקשה לחפון "עשב מזריע זרע" והטבע הוציא "עשב מזריע זרע למינהו " – את החופן המבוקש על כל משפחתו ושורשיו, דהיינו את כל משפחות העשבים ביקום: את משפחת הדגנים והקטניות והירקות ועשבי התיבול והדשאים...
ובאותו עניין... התודעה זיהתה את "הפרי" וביקשה לעשות ממנו עץ גדול וחזק ושישכפל את עצמו ויתן את אותו הפרי "עץ פרי עשה פרי למינו ", אך מהרקיע העליון השתחרר בעקבות החופן שלה אב טיפוס של "עץ" שעושה את הפרי ואת כל סוגיו "עץ עשה-פרי"; זהו אב טיפוס של עץ שעושה את האקליפטוס ואת הדקל ואת עצי ההדר והתפוחים והתפוזים והלימון וארז ואשכוליות...
בחזרה אל עניינינו ואל ההבדל בין: "רמש הארץ למינה " בו זיהתה החולייה הניידת סוג אחד של רמש על כל משפחתו כמו משפחת התנינים, לבין "רמש האדמה למינהו " בו זיהתה את כל משפחות הרמשים: גם הכרישים גם התנינאים וגם העקרבים...
אך בזאת לא תם ההבדל; בתחנה השלישית של העשייה היא זיהתה את כל רמש האדמה למינהו: מאותו רגע היא זיהתה "כל רמש האדמה" – את תכונת הרמש בכל יצורי האדמה; לא רק בתנינים והכרישים כי אם גם בתולעת ובציפור והעכבר... גם התולעת היא רמש האדמה – אך היא אינה מזהה את מעמדה זה, בעוד החוליה הניידת שהגיעה אל התחנה השלישית של העשיה מזהה כבר גם את התולעת כרמש וגם את החתול והכלב והזאב והאריה... זיהוי האדמה ורמשיה ייכנס לאוצר החולייה הניידת וממנו ינבוט זיהוי האדם.
וירא אלהים כי-טוב. זהו שלב ההבחנה הרביעי.
החוליה הניידת עברה עד עכשיו את ארבעת השלבים האלה:
1. בשלב "הבעת הרצון" עברה בשלוש תחנות לפי הסדר הזה:
בהמת הארץ למינה --> רמש הארץ למינו --> חית הארץ למינה.
2. בשלב "העשייה" (הזיהוי) עברה גם בשלוש תחנות אך בסדר שונה:
חית הארץ למינה --> בהמה למינה --> כל רמש האדמה למינהו.
3. שלב "הוויית הרצון" – אותו מיקם המחבר במקום השני לפני העשיה ולא ע"פ סדרו- בשביל להפנות את תשומת ליבנו לזאת כי הרצף בין חוליות המידע הוא זה שמביא את הרצון להווייתו, ושלב העשייה מסתכם בזיהוי הרצף הזה, לכן הוויית הרצון יכולה להיות תלויה בעצם הבעתו – לאו דווקא בעשייתו- היינו בזיהויו.
4. שלב "ההבחנה": וירא אלהים כי-טוב.
נעמוד להלן על משמעות שלב ההבחנה זה.
וירא אלהים: החולייה הניידת עומדת מול הרצון שהתהווה ומבחינה בו... ההבחנה מבטא לכאורה את הוויית הרצון המקורי, והרצון המקורי של החוליה הניידת היה ונשאר: "תוצא הארץ נפש חיה למינה" והשאלה היא, האם ניתן לבנות את ההבחנה ע"פ הוויית הרצון הזה?
מחבר התורה עונה בדרכו על השאלה הזאת בשלילה: לא! לא ניתן לבנות את "ההבחנה" ע"פ הוויית הרצון הזה, כי הרי הרצון בנוסח זה התקיים כתיקנו בכל תחנה אליה הגיעה החוליה הניידת בשלב העשייה, וגם לפני כן אותה החוליה זיהתה בשלוש תחנות את הרצון הזה עוד בשלב הבעתו, לכן הרשה לעצמו מחבר התורה לקבוע את שלב הוויית הרצון עוד לפני הצגת עשייתו בפועל, כי הרי גם זיהוי הרצון מבטא את עשייתו בפועל, ואם כן באיזו תחנה ניתן לבחון את הוויית הרצון הזה?
מחבר התורה מציע איפוא תשובה אפשרית: אולי התחנה האחרונה של העשיה מבטא את הוויית הרצון המשוקללת? ואכן התשובה הזו נראת טובה על פניה, כי היא מבטא את מבחן התוצאה: אמור לי איפה אתה עכשיו ואגיד לך מהו רצונך... אולם השאלה במקור היא "האם ניתן לבנות את ההבחנה ע"פ הוויית הרצון? ולא תמיד התחנה האחרונה מבטא את הוויית הרצון... לפעמים, התחנה האחרונה יכולה להאפיל על הרצון המקורי ולהעלים אותו, ואם כן איך ניתן לבנות בה את ההבחנה...
ועל זאת ענה המחבר:
וירא אלהים כי-טוב – במקרה הזה ראתה החוליה הניידת כי-טוב, ומאידך יכלה לראות כי רע, או בין לבין... שם בכל אופן הרצון המשוקלל ושם ניתן לבחון אותו. החוליה הניידת מכירה היטב את מהות רצונה המקורי כאשר הביעה אותו, ויכולה לראות בכל תחנה ותחנה של העשיה אם היא מזהה (עושה) כיאות את הרצון הזה ואם אינה מתרחקת ממנו, או מאידך יכולה לראות אם היא משפרת את הרצון המקורי ומשדרגת אותו, לכן והלכה למעשה, האפקטיביות של "ההבחנה" נכונה היא בכל תחנות העשיה – לאו דווקא בתחנה האחרונה, והשאלה העולה בתור: מדוע מיקם המחבר את שלב ההבחנה דווקא לאחר תחנת "כל-רמש האדמה למינהו" ומדוע קרא בזאת לתחנה זו כתחנה אחרונה של העשייה?
וגם על זאת ענה מחבר התורה בדרכו:
ויעש אלהים את-חית הארץ למינה, ואת-הבהמה למינה, ואת כל-רמש האדמה למינהו; וירא אלהים כי-טוב.
החוליה הניידת אכן התחילה להתקדם לעבר רצונה המקורי כאשר זיהתה את חית הארץ, או אז חלק מהחוליות הבחינו בתכונת האין סוף של הבהמה ואימצוה... כלומר בתחנה השניה ולכל הדעות נרשמה "הבחנה", וגם מהותה המשובחת של התחנה השלישית (כל-רמש האדמה למינהו) תעיד על ההבחנה שקידמה אותה, כלומר מכאן אני מסיק ש- "ההבחנה" ולמעשה הינה "מקפצה" שמדרבנת את החוליה הניידת להתקדם משלב לשלב... היא מבחינה כי-טוב ושואפת ליותר טוב...
אולם קיים שלב בו החוליה הניידת קופצת דרך המקפצה (ההבחנה) הזו למרחק אדיר... או אז היא רואה שהתקדמה בקפיצה זו אל עבר ענף אחר שגם הוא כלול על רצונה, כמו במקרה שלנו: היא התקדמה יפה מהחיה לבהמה וממנה אל רמש האדמה, אולם עדיין היא נותרה בענף החיה... והינה פיתאום הבחינה ברמש האדמה וממנו קפצה אל האדם כפי שנראה להלן, ואם כן היא רשמה תפנית בקפיצה הזו, תפנית אדירה... ההבחנה האחרונה אם כן שימשה אותה כגשר לעבור דרכו אל אזור אחר, אל עולם אחר הרבה יותר רחב ונפלא מהעולם שהכירה. לכן בנקודת מעבר מיוחדת זו החליט המחבר לנעוץ את הבחנת החוליה הניידת; הבחנה שהביאה אותה לעולם האין סוף של האדם בעל המטען הבלתי מוגבל.