מי דואג לפרנסתו?

מאת: אראל

אל: שאלות: אראל; תשובות: הרב אילן ציפורי

נכתב ב: 04:07:42  26.02.2007, כתוספת/תגובה ל: התנהגות משכילה בתקופות שפע

[2006 11 18-28]

אראל: לכבוד הרב אילן ציפורי שלום,

במאמר "מי דואג לפרנסתו?" שהתפרסם בגיליון 41 של עלון "דרך אמונה", כתב הרב (אם הבנתי נכון) שהאדם צריך לעבוד בכל יום רק עד שירוויח את הסכום שהוא צריך לאותו היום, ובשאר הזמן - יעסוק בתורה ויבטח בה' שיזמן לו את פרנסתו למחר. הראיות לכך הן מהנהגת בני ישראל בתקופת המן במדבר, ומהנהגת ה"חפץ חיים" בחנותו. וניתן להביא ראיה נוספת ממאמר חז"ל: "מי שיש לו מה לאכול היום, ואומר 'מה אוכל מחר?' הרי זה מקטני אמונה".

אולם, בספר משלי נאמר "אוגר בקיץ - בן משכיל, נרדם בקציר - בן מביש"; מכאן נראה, שבתקופת הקציר אדם צריך לעבוד יותר ממה שדרוש לו לאותו היום, כדי שיוכל גם לאגור לעתיד. לא כתוב שם כמה בדיוק צריך לאגור, אבל מכיוון שמדובר בחברה חקלאית, מסתבר שצריך לאגור לשנה שלמה - עד הקציר הבא. מי שעובד פחות מכך, ואוסף רק עבור אותו היום, לא נחשב, על-פי ספר משלי, למאמין גדול, אלא ל"בן מביש".

גם בחברה שאינה חקלאית יש מחזוריות, אבל זמן המחזור הוא בדרך-כלל ארוך יותר משנה אחת - יש תקופות של צמיחה ותקופות של מיתון שנמשכות שנתיים או שלוש; לפי זה, ייתכן שהאדם צריך לאגור, לא רק עבור שנה אחת, אלא עבור שנתיים או שלוש, כך שאם יהיה מיתון והוא יפוטר מעבודתו, הוא יוכל לחיות מחסכונותיו.

ועדיין יש לעיין, כמה בדיוק צריך לחסוך? מהו הסף שמפריד בין הבוטח בה' לבין ה"בן מביש"?


הרב אילן ציפורי: אני מסכים עם דבריך בעניין עובד חקלאות וכדומה, משום שזהו טבע המקצוע הזה, אך בעניין חשש למיתון וכו' זה כבר בעיה כי החשש רחוק ומסופק, ולכן בזה בטחון בה' מתחייב.
יישר כח


אראל: שמעתי מדוקטור לכלכלה בטכניון, שבארה"ב במשך תקופה ארוכה מאד היו מחזורים כלכליים של צמיחה ומיתון, באורך די דומה - שנתיים. גם במדינת ישראל, העובדות מראות שאחרי כל תקופה של 3-4 שנים של צמיחה, באה תקופה של מיתון, כך שזה לא חשש רחוק אלא עובדה ודאית.


השאלה אם לחסוך או לא אינה רק בין אדם למקום אלא גם בין אדם לחברו: אנשים שאינם חוסכים, עלולים להיקלע לצרה ולהזדקק לעזרה מקופת הצדקה, והדבר בא כמובן על-חשבון עניים אחרים. האם זה הוגן שאדם יבטח בה', כאשר הדבר עלול לבוא על חשבון אחרים?


הרב אילן ציפורי: א) אם מדובר בעניין ודאיי (אפילו קרוב לודאי) אז זה דומה לחקלאי.
ב) אם האדם מסודר עכשיו ועובד די פרנסתו (וחוסך גם לצרכים הצפויים כגון הוצאות בר מצווה וכדומה) ויש לא בחירה או לעבוד יותר כדי ששמא יפול (אם ספק שאינו קרוב לודאי) יתלה על הציבור, או ללמוד תורה ולעשות שאר מפעלים לטובת הכלל, הוא צריך לקחת את הסיכון הזה כפי שבכל הדורות, התורה והמפעלים החיוניים להצלת הכלל נעשו ע"י אנשים אידאליסטים שלא תמיד יכלו להבטיח להם ולמשפחתם שלא יפלו. בדרך כלל מי שדואג לעצמו היטב, דואג רק לעצמו, ותורה מה תהא עליה?

אראל: הבנתי

ומה בקשר לזיקנה?

היום כל אדם יכול לדעת, בסבירות די גבוהה, שבסוף חייו יהיו בממוצע 20 שנה שבהן לא יוכל לעבוד באותה רמה. אם כך, לפי אותו עיקרון, אדם צריך לחסוך כסף שיספיק לו לכ-20 שנה (או לפחות להשקיע בקרן פנסיה).

הרב אילן ציפורי: סוגיית הזיקנה צריכה עדיין עיון בדבר פרטיה, אך הקו הכללי הוא שאדם צריך לעשות את הצעדים שיועילו לו בעתיד.
אך שוב צריך לבחון איך עושים זאת מבלי לפגוע בערכי היסוד של הנתינה שביהדות.
בלי נדר אשתדל ללמוד את מכלול האפשריות העומדות בפני האדם ע"מ לדעת מה הראוי והנכון.
כל טוב
אילן ציפורי

תגובות