התנהגות משכילה בתקופות שפע

קוד: ביאור:משלי י5 בתנ"ך

סוג: תוכן1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

משלי י5: "אֹגֵר בַּקַּיִץ - בֵּן מַשְׂכִּיל, נִרְדָּם בַּקָּצִיר - בֵּן מֵבִישׁ"

בכתבת טלביזיה על העוני בישראל, סיפרה אחת המרואיינות: "עד לפני כמה חודשים, עבדתי במשרד גדול והרווחתי יפה, גרתי בדירה גדולה ונסעתי לחו"ל כמה פעמים בשנה. ואז המשרד נסגר ונשארתי בלי פרנסה. החסכונות נגמרו לי מאד מהר, ועכשיו אין לי כסף לקנות טיטולים לילד..." הסיפור מאד עצוב, אבל הוא מעלה שאלה: האם אדם שמרוויח טוב צריך באמת לבזבז את כספו וליסוע לחו"ל כמה פעמים בשנה? האם לא עדיף שיחסוך יותר, כך שיישאר לו כסף לעת מחסור?

שאלה דומה יש לשאול גם לגבי אנשים שרוצים לעסוק בתורה ובמקביל לעבוד לפרנסתם, אבל לעבוד רק במינימום הדרוש על-מנת להתפרנס: האם מספיק שיעבדו בכל יום עבור המזון שהם צריכים באותו היום, או שהם צריכים לעבוד קצת יותר כדי שיוכלו לחסוך לעתיד?

יש טוענים שמספיק לעבוד בכל יום עבור הפרנסה של אותו היום. הם מביאים כהוכחה את מעשיהם של בני ישראל במדבר, שאספו בכל יום מָן עבור אותו היום בלבד, ונאסר עליהם לשמור מָן למחר (ראו שמות טז). אולם, הפסוק שלנו נותן הנחיה אחרת:

מי שיש לו שכל, חכמה וראיית הנולד, יודע שצריך לאגור ולחסוך, לא רק בזמן הקציר, אלא גם בקיץ - בסוף עונת הקציר - כדי שיישאר לו מזון לעונת החורף.

בחברה חקלאית, כאשר התנאים הסביבתיים טובים, תקופת השפע היא בקיץ - כאשר קוצרים ואוספים את היבול של כל השנה; ותקופת המחסור היא בחורף - כאשר אין יבול. אך גם בחברה תעשייתית או היי-טכנולוגית יש תקופות של שפע וצמיחה, לעומת תקופות של מחסור ומיתון (ושמעתי מדוקטור לכלכלה בטכניון, שבארה"ב במשך תקופה ארוכה היו מחזורים כלכליים של צמיחה ומיתון, בזמן-מחזור של כשנתיים; כך שגם התהליכים הכלכליים של ימינו, שנראים לכאורה בלתי צפויים לחלוטין, למעשה מתנהגים באופן דומה לעונות השנה החקלאית).

אדם שיש לו שכל ויודע את החוק הזה, יודע שבתקופת שפע הוא צריך לאגור, כך שיישאר לו מספיק לתקופת המחסור שתבוא אחריה: אוגר בקיץ בן משכיל.

אדם שאין לו שכל, רואה שיש שפע, וחושב שהשפע יימשך לעד, ולכן אינו טורח לאגור אותו - הוא מעדיף לישון: נרדם בקציר בן מביש.

כמה בדיוק צריך לאגור?

1. בפסוק מקביל בפרק ו נאמר שיש ללמוד מהנמלה, אשר "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה" (פירוט). חז"ל הסבירו מה בדיוק צריך ללמוד מהנמלה: "הנמלה הזו... אינה חיה אלא ששה חודשים, וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ, כל מה שמוצאה חטין ושעורין ועדשים... שאמרה: שמא יגזור עלי הקב"ה חיים, ויהיה לי מוכן לאכול" (דברים רבה ה ב), "וממנה למוד להכין הכל בעוד לאל ידך" (מצודת דוד). לפי זה, צריך לאגור כמה שיותר - בלי שום הגבלה - הרבה מעבר למה שהאדם חושב שיצטרך במשך חייו. כמו שהנמלה אוגרת "כל מה שמוצאה", כך גם האדם, בתקופת שפע, צריך לאגור כל מה שהוא מוצא, שמא יצטרך בעתיד. אולם:

2. ייתכן שאפשר ללמוד מההנחיה של ה' לבני ישראל בקשר למן שירד ביום השישי, שמות טז22-23: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לה' מָחָר, אֵת אֲשֶׁר תֹּאֵפוּּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר'". היום השישי הוא יום של שפע, והיום השביעי הוא יום של מחסור במזון; בני ישראל נצטוו לאגור מחצית מהכמות שקיבלו ביום השישי (שהיתה כפולה מיום רגיל) ליום השבת. לפי אותו הגיון, בתקופות של שפע יש לחסוך 50% מההכנסה לתקופת מחסור.

כך קרה גם כשבני ישראל שמרו שמיטה - בשנה השישית, השנה שלפני שנת השמיטה, ה' נתן לבני-ישראל אוכל שהיה אמור להספיק להם לשנתיים (ויקרא כה20-22): "וכי תאמרו, 'מה נאכל בשנה השביעית: הן לא נזרע, ולא נאסוף את תבואתנו?' וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית; ועשת את התבואה לשלוש השנים. וזרעתם את השנה השמינית, ואכלתם מן התבואה ישן; עד השנה התשיעית, עד בוא תבואתה - תאכלו ישן"

כך גם במצרים בימי יוסף, היו 7 שנות שבע, ואחריהן 7 שנות רעב. יוסף, שהיה "בן משכיל", אגר תבואה ב-7 שנות השבע כך שתספיק ל-7 שנות הרעב.

כך גם הנמלים, שהזכרנו קודם, אוגרות במשך העונה היבשה של השנה את המזון שיצטרכו במשך העונה הגשומה.

3. אך אפשר לעשות את החשבון באופן אחר: בני ישראל במדבר קיבלו, במשך 6 ימים, מן שהספיק למשך 7 ימים; הם היו צריכים לאכול 6/7 מהכמות הזאת במשך ימי החול, ולחסוך 1/7 לשבת. לפי זה, שיעור החיסכון המומלץ הוא 1/7 מההכנסה.

אין סתירה בין שני החשבונות: החשבון הראשון מתייחס לתקופה של שפע יוצא מן הכלל (כמו יום שישי או השנה השישית, שבה קיבלו פי שניים משנה רגילה), והחשבון השני מתייחס לתקופה של פרנסה מסודרת אך ללא שפע מיוחד. בתקופה של שפע מיוחד יש לשמור 1/2, אך בתקופה ממוצעת יש לשמור 1/7.

בדרך כלל (לא תמיד) ההנחיה הראשונה מתאימה יותר לבעלי עסק עצמאי, וההנחיה השניה מתאימה יותר לשכירים: ההכנסה בעסק עצמאי משתנה בדרך-כלל בתנודתיות גבוהה - לפעמים באים הרבה לקוחות בבת אחת ולפעמים לא באים לקוחות בכלל; בעוד שההכנסה של שכירים היא בדרך-כלל קבועה לאורך זמן.

כל הדברים הללו, כמובן, אינם מהווים ייעוץ להשקעות.

קציר לעומת מן

כשבני ישראל היו במדבר, נאסר עליהם לאגור מן מיום ליום, פרט ליום שישי שבו הותר להם לאגור מן לשבת (ראו שמות טז). איך זה מסתדר עם הפסוק שלנו, המעודד אנשים לאגור מזון למשך חודשים רבים?

הסבר יפה התחדש לי לפני מספר שנים, בזכות איש אחד שפגשתי בתחנת הרכבת בתל אביב. האיש פנה לעוברים ושבים וביקש מהם כסף כדי לקנות כרטיס נסיעה ברכבת. כשהוא פנה אליי, כבר היו בידו כמה שקלים, והוא ביקש עוד כמה שקלים כדי להשלים למחיר של כרטיס. הצעתי לו שאקנה לו כרטיס נסיעה בויזה. כשנתתי לו את הכרטיס, הוא נתן לי את כל השקלים שהיו בידו.

אמרתי לעצמי שהמעשה הזה מעיד על בטחון גדול בה'. הוא הרי היה יכול לשמור את השקלים לעצמו, למקרה שיצטרך עוד משהו בדרך הביתה, אבל הוא החליט לתת לי אותם, כדי שלא לקבל מתנות מעבר למה שהוא צריך באותו רגע. הוא לא רצה לאגור מתנות.

לפי זה, ייתכן שיש להבדיל בין אדם המתפרנס מיגיע כפיו לבין אדם המתפרנס ממתנות:
  • אדם המתפרנס מיגיע כפיו - כמו הבן המשכיל בפסוקנו, העובד בקציר - רשאי (וצריך) לאגור חלק מהתוצרת שלו לעתיד, לתקופה שבה אולי לא יוכל לעבוד;
  • אך אדם המתפרנס ממתנות - כמו בני ישראל במדבר, שקיבלו מן במתנה מהשמים - צריך לקחת רק את המינימום ההכרחי לאותו יום בלבד, אסור לו לאגור.
חיזוק להסבר זה ניתן למצוא ב דברים כג25: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ, וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" - כשאדם נכנס לכרם של רעהו (כמובן ברשותו של רעהו, כגון שהוא פועל העובד בכרם), מותר לו לאכול ענבים מהכרם, אבל אסור לו לאגור. הענבים שהוא אוכל אינם שייכים לו, הוא מקבל אותם במתנה, ולכן מותר לו לקחת מהם רק את מה שהוא צריך לאותו רגע.

לעיון נוסף

  • מדוע הפסוק מדבר דווקא על " בן משכיל", "בן מביש"? למה לא נאמר פשוט "‎אוגר בקיץ משכיל, נרדם בקציר מביש"? - ייתכן שהפסוק פונה בעיקר להורים, ומטרתו ללמד אותם שעליהם להשקיע בחינוך הכלכלי של ילדיהם, כדי שיביאו להם הצלחה ולא יביישו אותם; לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שנזכר לפניו בפסוק 1 - "בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו" (ראו הפסוק בהקשרו - פרק י, פסקה ראשונה).
  • הפסוק שלנו מלמד איך צריך להתנהג בתקופת שפע, הנמשלת ל"קיץ" ול"קציר"; פסוק אחר מלמד איך צריך להתנהג בתקופת מחסור, הנמשלת ל"חורף", משלי כ4: "מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרֹשׁ, ישאל[וְשָׁאַל ] בַּקָּצִיר וָאָיִן" (פירוט).

מאמר על פסוק זה באתר כיפה / אורי בירן

דרש ורמז / מטמוניות למשפחות סופרים

א. משל לחיי האבות - בנים כאבותם: יצחק כאברהם, לוט כהרן

"דרש".

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל: יצחק היה "בן משכיל" לאברהם אביו, כי הלך בדרכיו. עניין זה בא לידי ביטוי מעשי בזמן הרעב, כשיצחק ירד לגרר לאגור בקיץ:

א] (ברא' כו יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק – לצדקה,

כמו אברהם אביו (ר' פסוק ב): (ברא' טו ו) וְהֶאֱמִן בַּי-הוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה 5.

ב] (שם כו יג) וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד

כמו אברהם אביו (ר' פסוק ג): (טו א) שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד.

ג] (כו יב) וַיְבָרֲכֵהוּ י - הוה

כמו אברהם אביו (ר' פסוק ד): (כד א) וַי - הוה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

נרדם בקציר בן מביש: לוט היה "בן מביש" להרן אביו ולאמו, כי בתקופת הקציר, שבה נקצרו אנשי ערי סדום למוות בהפיכה, נרדם לוט במערה ועשה מעשה מביש לרצונו.

"רמז".

אגר בקיץ – "אגר" רומז לגרר. יצחק אבינו אגר בגרר "קיץ"-מזון.

קיץ – רומז ל יצ ח ק ש"קיצ" בשמו.

קציר – לוט "נקצר" ונבל ("הר נופל יבול ", ר' באסמכתא לפסוק כד) בעונת ה"קציר", בפסח:

( ברא'יט ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

( רש"י) ומצות אפה - פסח היה.

* בפסוק יא כתוב "קרץ" (אותיות קצר) והכוונה ללוט, בפסוק כז כתוב "תקצרנה" בהקשר ללוט.

אסמכתא.

בראשית כו יב: וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ י-הוה; תרגום יונתן: "וזרע יצחק לצדקתא בארעא ההוא ואשכח בשתא ההוא על חד מאה בדשערוי וברכיה יי: "

ב. משל לחיי דוד: אבנר נלכד בפרשת נוב, כי לא מחה על לשון הרע ששמע

ה) אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ

"דרש".

פרוש ראשון / אבנר בגבעת שאול ( על אבנר ר'גם פרק כד י - יב)

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל: במעמד הריגת כהני נב, היה אבנר "בן משכיל" משום ש"אגר" את מיליו ושתק4, וסרב להביא את ה"קץ" על אחימלך והכהנים כפי שציוה שאול.

נרדם בקציר בן מביש: מאידך, באותו מעמד היה אבנר גם "בן מביש", משום ש"נרדם" ולא מיחה בשאול כאשר "קצר" את אחימלך והכהנים למוות.

"רמז".

א ג ר – התחלה וסוף "אר" כמו בשם אבנר.

בן.. בן – רומז לאבנר, ש"בן" באמצע שמו.

א ג ר ... בן – אותיות אבנר (ועוד ג).

נר דם ב קצי ר בן – אותיות בנר מאבנר בן נר

נ רדם ב קציר – ר"ת נב

אסמכתא.

במדב"ר יט ב ( מדרש תהילים יב,ירו'פאה דף ה / א,שם סוטה דף ז / ב)

ולמה נקרא שלישי שהוא הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו, ובימי שאול הרג ד'

הרג את דואג שאמרו

ושאול שקבלו

אחימלך שנאמר עליו

ואבנר בן נר למה נהרג ... ויש אומרים על שהיה בידו למחות על נוב ולא מיחה


שמואל א פרק כב

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י-הוה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו {אָזְנִי} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י - הוה:

מדרש תהילים נב

...ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו. לפגוע בהם. ולא שמעו לו. זה שאמר הכתוב (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. זה אבנר,שלא הניחו לפגוע בכהנים. שנאמר (ש"א כב, יז) ולא אבו עבדי המלך.


"דרש".

פרוש שני / אבנר בגבעת החכילה

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל: אבנר הקיץ משנתו והסתכל (=משכיל), "אגר" את מיליו ושתק, לשמע תוכחתו של דוד בגבעת החכילה. שתיקה זו ניגררה מהשתיקה הנ"ל בגבעת שאול

נרדם בקציר בן מביש: התוכחה היתה שהוא "בן מביש", משום ש"נרדם" על משמרתו בעת ש'אחד העם' כמעט קצר את שאול מלכו למות.

"רמז".

בקיץ ... נרדם – רומז ל-

( ש"א כו יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת י-הוה נָפְלָה עֲלֵיהֶם:

משכיל – לשון הסתכלות, רומז לאבנר שהוא אור ונר ואביו נר וזקנו נר.

* גם בפסוק יט כתוב "משכיל" והכוונה לאבנר.

אסמכתא.

שמואל א פרק כו

(יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת י-הוה נָפְלָה עֲלֵיהֶם:

(יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ

במדבר רבה יט ב

ורבנן אמרי על ידי שלא המתין לשאול להתפייס מן דוד שנאמר (שם א כד) ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך אמר לו לאבנר מה את בעי מן גלימוי דידך בסירא הועדת כד אתון למעגל אמר לו הלא תענה אבנר בכנף אמרת בסירא הועדת חנית וצפחת בסירא הועדת


"דרש".

פרוש שלישי / אבנר בעין דור

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל: אבנר היה "בן משכיל" ואגר בקיץ שמן "זית אגורי"5 להאיר

את חשכת החורף במבואות האפלים לזיכוי הרבים, כמו שנהגו אבותיו.

נרדם בקציר בן מביש: אבנר היה "בן מביש" ואפל כצפניה אמו, שהיתה בעלת אוב וצפנה מעשיה בלילה. אבנר התלווה אל שאול בלכתו אל צפניה אמו לשאול באוב, ואחרי עלילות אותו הלילה, נרדם ביום שלמחרת, כששאול ובניו "נקצרו" למוות במלחמה. התרדמה במלחמה בגלבוע ניגררה מהתרדמה בגבעת החכילה הנ"ל.

אסמכתא.

דברי הימים א פרק ח

(לג) וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל

יוב" ע

(לג) ונר (ס"א ונר דמתקרי אביאל אוליד ית קיש והוו צוחין ליה נר מטול דהוה מדליק שרגיא בבית מדרשיא ובבתי כנשתא והוא זכותא גרמת לשאול בר בריה למהוי מלכא ארום מלכותא אמתיל ליה לשרגא וקיש וכו') אוליד ית קיש וקיש אוליד ית שאול ושאול אוליד ית יהונתן וית מלכישוע וית אבינדב וית אשבעל:


שמואל א פרק יד

(נ) וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל:

(נא) וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל:

ויקרא רבה פרשה ט פסקה ב

ד"א ושם דרך אלו שהן מדליקין נרות כדי להאיר בהם לרבים דאמר רשב"ל שאול לא זכה למלוכה אלא ע"י שהיה זקנו מדליק נרות לרבים אמרו מבואות אפילות היו מביתו לבית המדרש והיה מדליק נרות בהם כדי להאיר בהם לרבים כתוב אחד אומר (ד"ה א ח) ונר הוליד את קיש וכתוב אחד אומר (ש"א ט) קיש בן אביאל הא כיצד אביאל היה שמו אלא ע"י שהיה מדליק נרות לרבים זכה ונקרא שמו נר.


שמואל א פרק כח

(ח) וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה וַיֹּאמֶר קָסֳומִי {קָסֳמִי} נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ:

מדרש שמואל פרשה כד

וילך הוא ושני אנשים עמו. זה אבנר ועמשא.


פרקי דרבי אליעזר, פרק לב

ר' אליעזר אומ' תדע לך כח הצדקה בא וראה משאול בן קיש שהסיר את האובות והידעונים מן הארץ וחזרו אשר שנא והלך לו לעין דור לאשת צפניה אמו של אבנר ושאלה לו באוב והעלה את שמואל הנביא

ילק"ש ש"א פרק כח – רמז ק"מ

א"א אומר בא וראה כח (הצדקה) [הצדיקים] משאול שהסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ וחזר ואהב את אשר שנא והלך לו אצל צפניה אמו של אבנר לעין דאר ושאלה לו באוב...


שמואל א פרק לא

(ב) וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל:

מעם לועז

(ב)...ונראה שאיש בושת לא היה במלחמה, או שהיה ונמלט עם אבנר ושאר הגבורים שהיו שם. ויש מפרשים שגם עמשא ואבנר שהיו עם שאול אצל בעלת האוב נמלטו.


"דרש".

פרוש רביעי / אבנר והגבעונים

(ה) אֹגֵר בקיץ בן משכיל: אבנר, בימי "קיצו", בהיותו שר צבא משכיל ופעיל, אגר את שלל המלחמות עבור בית ה' שעתיד להבנות: (דה"א כו כז-כח) מִן הַמִּלְחָמוֹת וּמִן הַשָּׁלָל

הִקְדִּישׁוּ לְחַזֵּק לְבֵית ה' וְכֹל הַהִקְדִּישׁ שְׁמוּאֵל הָרֹאֶה וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ וְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה כֹּל הַמַּקְדִּישׁ עַל יַד שְׁלֹמִית וְאֶחָיו.

נרדם בקציר בן מביש: אבנר הוא "בית הדמים" שהיה מעורב ברצח הגבעונים בנוב (לא ברצח כהני נוב!), אבל הוא לא נקצר בימי ה"קציר" שבהם נתלו שבעת הצאצאים של שאול בנקמת הגבעונים, כי "נרדם" למוות לפני כן. המוות שלו התגלגל בגלל היותו "בן מביש" עפ"י דברי איש-בושת בעניין רצפה בת איה פלגש שאול, ששני בניה נקצרו ב"קציר" הנ"ל.

"רמז".

בקציר – רומז ל-

( ש"ב כא ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי י-הוה וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּים {שְׁבַעְתָּם} יָחַד וְהֵםָ {וְהֵמָּה} הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים ִתְחִלַּת {בִּתְחִלַּת} קְצִיר שְׂעֹרִים: (י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:

בן מביש – רומז לדיבור המביש של איש בשת לאבנר.

אסמכתא.

שמואל ב פרק כא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי י-הוה וַיֹּאמֶר י-הוה אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:

מעם לועז

(א) ואמר ועל בית הדמים זה אבנר וקרוביו לפי שלא מיחו בשאול על שהרג אנשי נוב. והתשובה שהשיב ר' סעדיה גאון, שהם היו בין הורגי נוב עיר הכהנים והגבעונים. וכבר ידוע שאנשי צבאו לא רצו לשלוח יד באנשי נוב, כמו שנאמר ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. ואז פנה שאול אל אנשי ביתו ואל דואג. ודואג נרמז בפסוק שם. ואנשי ביתו נרמז כאן אל שאול ואל בית הדמים. ויתכן שהיו רבים, ומי שמת בינתיים לא נזכר כאן. ונשארו רק שבעה לכן דרשו שבעה.


בבא קמא קיט/ א

תא שמע אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

ירושלמי קדושין מב/ ב

ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול. אמרין ליה על אשר המית ממנו ז' אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש.



-

תגובות