יש מפזר ונוסף עוד, וחושך מיושר אך למחסור

קוד: ביאור:משלי יא24 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

משלי יא24: "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד, וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר ":

יֵשׁ אדם שמפזר, ובכל זאת נוסף לו עוֹד; ולעומתו -

יֵשׁ אדם שחוסך, מונע את מה שיש לו ממטרות ישרות וראויות, ואינו נותן, וכתוצאה מכך יֵשׁ לו רק מחסור.

סגולות

הנה לכם חידה: יֵשׁ אדם שמפזר - ובכל זאת נוסף לו עוֹד; ויש אדם שחוסך ואינו מְפַזֵּר - ובכל זאת הדבר מביא לו רק מחסור. מי אלה?

שלמה המלך, כנראה, שאל את החידה הזאת במועצת החכמים. חכמים שונים הציעו פתרונות שונים לחידה, והתשובות סוכמו בפסוקים הבאים:

• משלי יא25: "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן, וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" - כשאדם מפזר ברכות ומברך את הזולת, הוא מרגיש טוב כמו אחרי סעודה דשנה (רק בלי הקלוריות...), ונוספת לו עוד שמחה; וכן כשאדם מפזר משקאות ומרוה את צמאונו של הזולת, הם אוהבים אותו ומתקרבים אליו והוא יכול להורות להם דברי תורה, ונוסף לו עוד כוח השפעה, כי רק מי ששבע ורוה יכול להקשיב לדברי חכמה.  יש קשר הדדי בין קבלה ונתינה בתחום הגשמי ובתחום הרוחני: אדם שנותן לזולת ברכה רוחנית זוכה לדשן כלומר לשפע גשמי, ואדם שמרוה את הזולת בשפע גשמי יוכל גם להורות, להשפיע עליו שפע רוחני (פירוט).
• משלי יא26: "מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" - כשמנהיג חושך ומונע אוכל מהציבור - הציבור מקלל אותו וזה גורם לו אך למחסור; וכשמנהיג מפזר אוכל, מוכר ומשביר אותו לעם הארץ, הציבור מברך אותו ונוסף לו עוד כבוד (פירוט).
• משלי יא27: "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן, וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ" - כשאדם מפזר ומשתדל לעשות את העולם טוב יותר, כאילו משתדל לעשות את רצון עצמו, ונוסף לו עוד טוב; והמשתדל לעשות את העולם רע יותר, בסופו של דבר הרעה תגיע גם אליו (ע"פ הגר"א); כי בסופו של דבר, העולם הוא גם שלו, ואם העולם יהיה טוב/רע יותר, גם לו יהיה טוב/רע יותר. וכן מבחינה נפשית: אדם המפזר ומשתדל לעשות מעשים טובים, מבקש ומעורר בעצמו את הרצון לעשות טוב, ונוסף לו עוד טוב בנפשו; והמשתדל לעשות מעשים רעים, תבוא אליו תכונה נפשית של רוע (פירוט).
• משלי יא28: "בּוֹטֵחַ בְּעָשְׁרוֹ הוּא יִפֹּל, וְכֶעָלֶה צַדִּיקִים יִפְרָחוּ" - אדם החושך יותר מדי, אינו נותן שום דבר, וכך צובר עושר גדול - הדבר עלול לגרום לו לבטוח בעושרו, ואם עושרו אובד הוא נופל ומתייאש, ויש לו רק מחסור; אך הצדיק, המפזר את רכושו לנזקקים, אינו בוטח בעושרו, הוא מתייחס אליו כמו עלה נידף ברוח, ולכן גם אם הוא מאבד את עושרו, הוא לא נופל אלא פורח ומשגשג מחדש, ונוסף לו עוד (פירוט).
• משלי יא29: "עוֹכֵר בֵּיתוֹ יִנְחַל רוּחַ, וְעֶבֶד אֱוִיל לַחֲכַם לֵב" - אדם החושך ומונע טוב מבני ביתו, אשתו וילדיו, עוכר ומקלקל את ביתו ומאבד את נחלתו, ונשאר לו רק מחסור; והוא יהיה עבד לאדם חכם לב, המנהל את ענייני משפחתו בחכמה (פירוט).
• משלי יא30: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים, וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם" - הצדיק מפזר ומשקיע בהצלת חיים, והחכם מפזר ומשקיע בהרחקת אנשים מסכנות; שניהם משקיעים בהון אנושי, שהוא ההון החשוב ביותר, ההולך ומתרבה ונוסף עוד (פירוט).

חכמי ישראל, בפירושיהם על הפסוק, הציעו פתרונות נוספים לחידה:

• מתן כסף לצדקה: "אמר רבי אבהו: אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שנוסף לו, שהוא מוסיף, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד... אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: אם ראית אדם שהוא מונע עצמו מן הצדקה, הוי יודע שהוא מתחסר, שנאמר: וחושך מיושר אך למחסור" (מדרש משלי על הפסוק). פירוש זה מתאים לפסוקים נוספים: משלי כח27: "נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר, וּמַעְלִים עֵינָיו רַב מְאֵרוֹת" (פירוט), משלי כב9: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" (פירוט), משלי יט17: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ" (פירוט).
• הוצאות שמוציאים הורים כדי להשיא את בניהם: "כיון שיצא יעקב מבית אביו, לא הוציא בידו אלא מקלו... אמר הקב"ה ליצחק: 'כך עשה לך אברהם אביך?! לא נתן לך כל מה שהיה לו?!...' ושלמה צווח יש מפזר ונוסף עוד - שברכו הקב"ה... ראה כמה עשה אברהם ליצחק. ויצחק לא עשה כן ליעקב, אלא הוציאו ריקן; אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חשכת מן המסכן הזה - למחסור לך, שנאמר וחשך מיושר אך למחסור... ומה היה לו? נסתלקה הימנו שכינה..." (אגדת בראשית פרק מו; תנחומא ויצא ג)
• לימוד תורה לרבים: "יש מפזר ונוסף עוד - אם ראית דור שהתורה חביבה עליהם, הוי מפזר תורה להם. וחושך מיושר אך למחסור - אם ראית דור שהם מבקשים לתורה ואין אתה מלמדן, סוף שהתורה מתחסרת ממך, למה? שמתוך שאתה מלמד אתה לומד, שנאמר (בפסוק הבא): נפש ברכה תדושן, ומרוה גם הוא יורא" (מדרש משלי על הפסוק).  "בשעת מכנסין פזר, בשעת מפזרין כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על כל ישראל והכל שמחין, בה את תהי מפזר בה, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד; ובשעה שאתה רואה שהתורה משתכחת מישראל ואין הכל משגיחין עליה, את הוי מכנס בה, שנאמר עת לעשות לה'" (מדרש משלי ה).
• פיזור רוחני: "יהודי לא צריך לחפש עניינים גדולים דווקא, אלא עבודתו צריכה להיות ללקט, לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שנמצאים בענייני העולם.... היינו, שעל-ידי הפיזור והירידה מרוויח פרנסתו ברוחניות ופרנסתו בגשמיות..." (התקשרות 596 בהוצאת צעירי חב"ד).