תוכחה למנאצי תוכחה

קוד: ביאור:משלי א29 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל: סגלות משלי

לפעמים האדם מרגיש שהוא לא יכול ללמוד. כמה שהוא מנסה ומשתדל להתעמק, החכמה פשוט לא נכנסת לראש שלו. לפי ספר משלי, "אין לא יכול - יש לא רוצה", וגם כשאדם מרגיש שהוא לא יכול, הדבר למעשה נובע מבחירה שהוא עצמו עשה בעבר. כך מסבירה החכמה לכסילים, מדוע לא יצליחו למצוא אותה גם אם יתאמצו:

משלי א29: "תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת, וְיִרְאַת ה' לֹא בָחָרוּ", משלי א30: "לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי, נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי"

תחת כי- = ביטוי המסביר שכר או עונש. במקרה זה הביטוי מסביר את העונש שנזכר בפסוק הקודם - אז יקראוני ולא אענה, ישחרוני ולא ימצאוני. הפסוקים מתארים ארבעה גורמים לכך שהכסילים לא מצליחים ללמוד - כולם קשורים לעולם הרגש:

שנאו דעת

לפעמים אדם מעדיף לא לדעת דברים, מתוך מחשבה שאי-הידיעה תפטור אותו מאחריות. לדוגמה, אדם רואה מפגע בטיחותי, ובמקום למלא את חובתו ולדווח עליו, הוא שונא לדעת, מתעלם ועושה את עצמו כאינו יודע.

לפעמים אדם מעדיף לא לדעת, כי לאדם שיודע הרבה יש תדמית חברתית שלילית (למשל "חנון", "יורם", "מרובע" וכו' - הכינוי משתנה לפי המקום והתקופה). הוא שונא דעת ומעדיף לאמץ תדמית חברתית שנחשבת חיובית יותר בסביבתו (למשל "קוּל", "פריק", "עארס" וכו').

לפעמים אדם מפתח שנאה כלפי הדעת בגלל חוויה שלילית שעבר. לדוגמה, תלמיד התבקש לעמוד ליד הלוח ולפתור תרגיל, הוא טעה והכיתה לעגה לו; בעקבות ההשפלה הוא מחליט שהוא שונא את הנושא ולא מוכן עוד להשקיע בו.

הכתוב מזהיר, שהניסיון לא לדעת בסופו של דבר יתנקם בו - "אז יקראונני ולא אענה... תחת כי שנאו דעת".

יראת ה' לא בחרו

יש אנשים שמנערים מעצמם כל מגבלה מוסרית, אנשים ש"אין להם אלהים". הם שמים את עצמם במרכז, ולכן הם אטומים ואינם מקבלים כל חכמה מהסביבה.

הכתוב מדגיש שהדבר תלוי בבחירתו החופשית של האדם: "ישחרונני ולא ימצאונני... תחת כי... יראת ה' לא בחרו".

הכסיל בפסוק זה בוחר ברגש השנאה ולא בוחר ברגש היראה, ולשתי הבחירות הללו יש תוצאה דומה. "יש פה תוכחה קשה לכל אחד מאיתנו: עד כמה אנחנו מוכנים רוצים, בוחרים ושואפים לחוש את הלימוד שלנו ולקבל עלינו עול מלכות שמים, או בקיצור, לערב גם את הנפש שלנו" (אורי יעקב בירן, דעת ויראת השם).

לא אבו לעצתי

לפעמים אדם לא אובה, "לא בא לו" לקבל עצות, לא מתחשק לו לשמוע דעות של אחרים, יותר נוח לו להישאר עם הדעות הישנות והמוכרות.

לפעמים אדם לא אובה לקבל עצות, כי העצות שהוא מקבל מנוגדות לתאוה שלו, דורשות ממנו לוותר על התאוה.

לפעמים אדם לא אובה לקבל עצות, כי העצות פוגעות ברגש הגאוה שלו, מערערות את הביטחון העצמי, מעוררות ספק שמא הוא לא מושלם.

הכתוב מזהיר, שהעדפת התאוה על-פני החכמה תגרום לכך שהוא יישאר עם התאוה בלבד, בלי מורה-דרך שידריך אותו בדרך חזרה - "אז יקראונני ולא אענה... תחת כי... לא אבו לעצתי".

נאצו כל תוכחתי

נאץ = ביזה, קילל (מצודות). לפעמים האדם בז לתוכחות, כי התוכחות נתפסות בעיניו כביזוי, וכאמצעי התגוננות הוא מבזה את המוכיח.

לפעמים האדם בז לתוכחות, כי המוכיח נתפס בעיניו כאדם לא רלבנטי, שייך לדור אחר, לא מסוגל להבין ולהתחבר אליו.

האדם הדוחה דעת ותוכחה, בסופו של דבר מגיע למצב שבו הוא מאבד את האבחנה בין התיחסות עניינית לתוכן התוכחה, לבין פגיעה אישית. הוא לא רואה את התועלת ההשכלתית שבתוכחה, ובוחר להגיב בעלבון על דבר התוכחה, הנתפסת בעיניו כהפחתת ערך, השפלה ופסילה עצמית. כאמצעי התגוננות, הוא מטיל דופי במוכיח ומנאץ ומקלל אותו.

סיכום

שני הפסוקים שקראנו מתארים ארבעה רגשות - שנאה, חוסר-יראה, חוסר-רצון, בוז. במאמר ניסינו להסביר את הגורמים לכל אחד מהרגשות, ומדוע כל אחד מהם חוסם את התלמיד ואינו מאפשר לו לקלוט חכמה. כשעולם הרגש של האדם חסום, הוא דוחה כל חכמה שהאדם מנסה להכניס לקרבו.

המסר המעשי של הפסוקים, עבור מורים ומחנכים, הוא שיש לשים לב לרגשות של התלמידים - להיזהר מדברים הגורמים להם לשנוא את הלימוד או להרגיש מושפלים. יש לזכור שלתלמידים שלנו יש בחירה - הם לא חייבים לשמוע בקולנו; ואחד הגורמים העיקריים שיקבע אם יבחרו לשמוע בקולנו הוא הגורם הרגשי.

אפשר להמשיל את עולם הרגש לצינור המגשר בין האדם לזולתו; כשעולם הרגש סתום, זו כמו סתימה בצינור - כמה שמנסים "לדחוס" לתוכו עוד חכמה ודעת, עצות ותוכחות, שום דבר לא יגיע ליעדו אלא רק יצטבר בצינור עד שיגרום לפיצוץ...

מקורות ופירושים נוספים

רוב המאמר ע"פ גליה.

שני הפסוקים שקראנו מתארים ארבעה חטאים של הכסילים בתחום הרגש. הגאון מווילנה קישר את ארבעת החטאים הללו לארבעת הנושאים שנזכרו קודם בפרק א: "נגד ארבעה עניינים שאמר מתחילה ועד הנה, והיינו:
  • מפסוק 2, "לדעת חכמה", אמר שעניין הספר הוא לדעת ולידע דרך הטוב והחיים, שהיא ידיעת כלל התורה (פסוקים 1-6);
  • ומפסוק 7, "יראת ה'", אמר, שיראת ה' ראשית הכל (פסוקים 7-9);
  • ומפסוק 10, "בני אם יפתוך", היא עצה טובה ונכונה להיזהר מפיתוי היצר הרע והרשעים... (פסוקים 10-19);
  • ואחר-כך, מפסוק 22, "עד מתי פתאים", היא תוכחה (פסוקים 20 והלאה).

וזהו:

  • "תחת כי שנאו דעת" - הוא נגד " לדעת חכמה ";
  • "ויראת ה'" - הוא נגד מה שכתוב למעלה, ש" יראת ה' ראשית דעת ", והיא עיקר הכל, ולהם לא היתה אפילו בחינת בחירה... כי לא די שאינם רודפים אחר זה, שהיא עיקר הכל, אלא אפילו אם היו שניהם לפניהם, "לא בחרו " בזה...
  • "לא אבו לעצתי" - הוא נגד " בני אם יפתוך... ", שהיא עצה טובה ונכונה.
  • "נאצו כל תוכחתי" - הוא נגד " עד מתי פתאים... ", שהיא תוכחה." (הגאון מווילנה).

על-פי הפשט, החכמה היא המדברת, כפי שפירשנו למעלה; אך יש מחז"ל שדרשו את הפסוק כתוכחה של ה' לעם ישראל: "אמר הקב"ה לישראל: אני אמרתי להם ע"י נביא דרשו ה' בהמצאו, חייכם שעתיד יום לבא שאתם קוראים אותי ולא אענה, שנאמר אז יקראונני ולא אענה, וכל כך למה? תחת כי שנאו דעת" (ילקוט שמעוני).

גם הרב קוק דרש את הפסוק על עם ישראל: "מניעת דרישת ד', והסרת החפץ מהמדע העיוני היותר מאיר ונשגב, נעשות בתחילה מעצלות, מנטיה לדברים רק גסים ומקלות דעת, אבל במשך הזמן, האומה מתרגלת עם חליה, ונעשה לה טבע שני, שאף אם תתעורר התעוררות קלושה לשוב להאיר באור הדעת את ד', לא תוכל כל-כך על נקלה ; ההרגל של המחשכים, והמאסרים הצרים של הפתרונים הדמיוניים לכל הדברים הרמים שהעולם משותת עליהם, עושה את האדם אסור בכבלי ברזל, עד שאם ירצה לפתח את אסוריו, ירגיש בעצמו שהוא נעזב ונחלש, וכאלו בור הסוהר וחשכתו הוא מעונו הטבעי... הפתרונים הבהמיים הבאים מהדמיון הפראי לכל השאלות היותר נשגבות, שכל חיי הכלל והפרט תלויים בהן במרום השתלמותם, נעשים כל כך דבקים עם הנפש הכללית, עד שנראה, בסקירה הראשונה, שאם יפרוש האדם מהם, ותחתיהם יקח לו מושגים מאירים ברורים וטהורים, ישאר כאובד דרך... זהו המצב השומם הבא מרפיון ידים מאורה של תורה... שידמה שכל חייו המוסריים הנם מחויבים לינק דוקא מציורי הפתיות, מהגיונות של עורון ואי דעת, ואם אור נוגה יופיע, שוב אינו מוצא את דרכו המוסרי... ואם יחפוץ להתאמץ וללכת במסילת הדעת ידמה לו כאילו עולמו נחשך, וכאילו כל מיתריו נתקו, אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני, תחת כי שנאו דעת ויראת ד' לא בחרו." (עקבי הצאן - דרישת ה').

ביטויים / ע"פ אורי יעקב בירן

דעת = הכרות קרובה, הכרה באמצעות החושים. לפי זה, יש לפרש את המושג שנאת דעת באופן קצת שונה: "דעת היא השלב שבו החכמה שהאדם למד, ההבנה שיש לו, משפיעה גם על מעשיו והנהגותיו... יש בני אדם שלא רוצים את הדעת, לא רוצים להפנים את החכמה... השנאה מתבטאת באי יכולת למצוא כל דבר טוב בעניין שאותו שונאים... מובן וברור שלא כל לימוד ניתן להרגיש ולחוות, אבל אדם ששונא דעת יגיע לקביעה קיצונית יותר: אין כל ערך בעצם הלימוד" (דעת ויראת השם).

יראת ה' = פחד הנובע ממודעות לנוכחות ה'. לפי זה, יש לפרש ויראת ה' לא בחרו באופן קצת שונה: "אדם יכול להחליט שהוא ירא את קונו, שאת חייו הוא חי בצלו האינסופי של בורא העולם וחייו יתנהלו על פי זה. האדם בפסוקינו, למצער, לא רוצה בחיים כאלה, הוא לא בוחר ביראה. קשה לאדם להכניס את עצמו תחת עול מתמיד, בחוויה של יראה תכופה, שכל מעשה צריך לבחון על פי ההשוואה לנצח שמביט עליך, ושכל החיים הם על פי דרכו של הקב"ה. אחד הדברים הקשים לאדם הוא לקחת על עצמו מרות. אנשים הרבה פעמים נאלצים לקבל סמכות של אנשים אחרים עליהם, ולעיתים הם חיים את רוב חייהם תחת אילוצים - אבל אין זה מבחירתם. אדם לרוב לא בוחר מרצונו החפשי להיות תחת שלטון. את יראת ה' הם "לא בחרו", כי הם לא רצו לפעול עם תחושת נוכחות של ה'" (שם).

יעץ = נתן רעיון לפעולה.   לפעמים נער לא אובה לקבל עצות, כי בא לו להרגיש עצמאי ובוגר, הוא רוצה לחוות בעצמו את כל החוויות החדשות של גיל ההתבגרות, ולא לשתף "יועצים" מבחוץ: "אחת החוויות הקשות בין הורים למתבגרים... היא... שלפתע הילדים כבר לא צריכים אותם. אין הכוונה שלא צריכים אותם לגמרי, שהרי מישהו צריך לכבס את הבגדים ולתת כסף לחוגים ולבית הספר, אבל אין צורך נפשי בהורים, יש כבר חברים שאיתם נמצאים ומדברים. אחד הביטויים לכך היא אי הוועצות בהורים. יש שלב מסויים בו האנשים שמים לב לכך שכבר הרבה זמן שילדם לא מתלבט ומעלה ספיקות עמם, והחלטות משמעותיות לחייו התקבלו ללא שיתוף ההורים. כשישאלו בעדינות האם חושב להיות מדריך מחוץ לעיר או בשכונתו, האם מתכוון לבחור במגמת פיזיקה או בגיאוגרפיה מעשית, יש סיכוי שבנם יענה להם. כשירצו לעזור לו, הוא יתעצבן ויגיד שלא יתערבו לו בחיים, או שאין לו כח, או שיש תכנית ממש מרתקת שהתחילה עכשיו וכו' וכו'... אי הרצון לשמוע עצות הוא ביטוי מובהק לחוסר רצון לשתף. אדם שלא רוצה לשמוע עצות מהחכמה, בעצם אומר שאין לה חלק בחייו. לא שבנושא הזה העצה לא רלוונטית, אלא שבמכלול חייו אין מקום לחכמה. מדוע הוא לא מוכן לשתף? מדוע הוא לא מרגיש שהחכמה משמעותית וקשורה לחייו? התשובה לכך... האדם כבר בנה עולם לעצמו, והוא לא נתן לחכמה מקום בו" (שונא התוכחות).

תוכחה = מתיחת ביקורת על-ידי בירור המציאות.   יש שפירשו נאץ = זלזל בכוחו של הזולת להעניש. לפי זה, יש לפרש נאצו כל תוכחתי באופן קצת שונה: "כשאדם שומע תוכחה מפי המעסיק שלו בעבודה, הוא (לרוב) ישתדל לעשות את מה שאמרו לו, כי הוא חושש מכוחו של המוכיח עליו. אם האדם מנאץ את מוכיחו, הוא בעצם אומר בליבו שאין למוכיח כח להכריח אותו לעשות כדברו או להעניש אותו" (שם).


תגובות