קדוש = מיוחד ומובדל לשם הא-ל

קוד: קדוש= בתנ"ך

סוג: הגדרה

מאת: שד"ל

אל: פירוש שמות טו11

מתוך פירוש שד"ל שמות טו 11:

קדש: נראה לי, תחילת גזרתו מן "קד אש" כלומר יקוד אש (כמו שדרשו בש"ס קדושין נ"ו ע"ב על "פן תקדש המלאה הזרע" - פן תוקד אש).

והנה התבאר, כי אין הדבר כמו שחשבו רוב המפרשים או כולם ( ואנקלוס ויונתן בראשם) כי לשון קדושה נופל על כל הזמנה בעלמא.

ורש"י זצ"ל (במדבר י"א י"ח ) הביא ראיה מירמיה (י"ב ג' ) והקדשם ליום הרגה; אך גם הכתוב הזה איננו עד נאמן, כי כבר ייתכן לפרש, כדעת תלמידי מוהר"ר דוד חי אשכנזי, שהנביא ממשיל הנהרגים לצאן קדשים הנשחטות ביום זבח, על-דרך כי הכין ה' זבח (צפניה א' ז' ),

והנה ידוע לכל משכיל, כי המילות המורות על ענינים רוחניים ושכליים ובלתי נרגשים בחושים כולן לשונות מושאלים, הונחו תחילה להורות על ענינים גשמיים כגון נפש, רוח ונשמה, שלשתם נאמרו תחילה על הנשימה ושאיפת האויר, ולהיות כי שאיפת האויר היא פעולה שהחיות תלויה בה, הושאלו אחר-כך השמות האלה לכל החי אשר על הארץ, להורות על העצם הרוחני סיבת החיים והמחשבה באדם. וכן בלשונות העמים Anima תחילת הוראתה רוח ואויר ונשימה.

והנה ענין הקדושה הוא ענין מרומם ונשגב מהרגשת החושים ולא ייתכן שיהיה השורש מונח מתחילתו להוראה נשגבה כזאת, ואם נחפש באמתחתות שאר הלשונות הקרובות ללשון-הקודש, נמצא בכולן השורש הזה להוראת הקדושה ולא לשום הוראה אחרת גשמית, אשר ייתכן לחשוב שממנה הושאלה להורות על הקדושה;

והנה לפי שיטתי תחילה הונח שורש קדש על ענין גשמי והוא שריפת הקרבנות, ואחר-כך הושאל לכל דבר המיוחד לכבוד האל אעפ"י שאיננו נשרף.

 והנני מבטל מה שכתבתי ב"בכורי העתים" תקפ"ז עמוד 204 וב"כרם חמד" ג' ע' 210 על פסוק שש מאות אלף רגלי (במדבר י"א כ"א ), והנני אומר כי באמרו (שם פסוק י"ח) התקדשו למחר ואכלתם בשר, כבר נרמז שיהיה הענין דרך נס; אך נראה לי, שאם היה ה' מבטיח להם מזון חדש (כמו שהיה ענין המן), לא היה משה תמה, אבל הקב"ה אמר שיאכילם בשר, ומשה ראה כי לא היה בסביבותם ארץ נושבת שיהיו בה בקר וצאן, ולא ים שיהיו בו דגים, ואף עופות לא היו נראים במדבר הגדול והנורא ההוא, לפיכך תמה.

וגזניוס עשה "מתקדשת מטמאתה" (ש"ב י"א ד' ) בנין אב לכל לשון קדושה וחשב כי תחילת הנחת השורש הזה היתה להורות טהרה ונקיון; ואין זה נכון, כי אמנם לשון קדושה מורה תמיד מעלה יתרה על הטהרה, כי לשון קדושה מורה שהדבר מופרש לכבוד האל, וזה אינו נכלל כלל בהוראת לשון טהרה. הלא תראה כי כתוב (למטה כ' י"א ) על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו, ולא ייתכן כלל לומר כאן ויטהרהו; וכן בשאר מקומות לרוב מאד לא ייתכן להחליף לשון קדושה בלשון טהרה, כי עיקר הוראת לשון קדושה הוא יחס הדבר אל האלהים, מה שאין כן עיקר הוראת לשון טהרה.

ולענין גזרת המילה, גזניוס לא מצא לשורש קדש דמיון רק שורש "חדש", אשר גם הוא (לדעתו ולדעת אחרים) עיקר הוראתו על מה שהוא טהור ובהיר, וכל זה רחוק, מלבד כי שורש קדש הוא בשי"ן גם בארמית, אבל חדש הוא בארמית חדת.

ולדעת אחרים תחילת הוראת שורש קדש היא הפרשה, והוא נגזר לדעתם מן קדד שענינו בערבית ובסורית כריתה ובקיעה, אבל כמה שורשים יש לנו בלשון הקודש המורים כריתה, ומכולם לא בחרו אלא זה שאינו נמצא בלשון הקודש אלא להוראה אחרת (ויקד ארצה, שמות ל"ז ח' )?

ואם היינו צריכים לגזור שורש קדש משורש קדד, ייתכן יותר לומר שהוא מן קדקד, שהוא גובה הראש, ויהיה לשון קדושה מורה מתחילתו גובה ורוממות.

והנני מודה כי הרכבת מילה אחת משתי מילות (קדש מן קד אש) הוא ענין שאינו נוהג אלא מעט בלשון הקודש וחברותיה, וכבר חזרתי בי ממה שכתבתי זה עשרים שנה כי רגל נגזר מן רע גלה, תור מן אתה ראה; ואעפי"כ אין להכחיש לגמרי מציאות שורשים מורכבים, כגון מחר מן יום אחר, בלימה מן בלי-מה, לולא מן לו לא, מאומה מן מה או מה, וכן לדעתי עמדי מן עם ידי, אצל מן אל-צלע, זולתי מן זו לא (ע"ד בלתי, בלי, בל, שהם לדעתי מן בלא).

ואם עדיין יש אדם הממאן בהרכבת המילות, הרשות בידו לומר כי לשון קדושה נגזר מלשון יקוד, ושאמנם הוסיפו השי"ן בסופו למען הבדיל ענין הקדושה מענין ההבערה.

לעיון נוסף:

 

תגובות