דגים טהורים וטמאים

קוד: דגים טהורים וטמאים בתנ"ך

סוג: פרטים2

מאת: הרב קורמן

אל: הטהור והמותר פרק ד

דגים וחיות ים

בפרשה העוסקת ב"דגים" טהורים וטמאים קיימת אי בהירות בנושא יסודי זה. לא מצאתי בספרי חז"ל, בראשונים או באחרונים דיון מקיף על כך. בתורה בפרשת "דגים" טהורים וטמאים, לא מוזכר אפילו פעם אחת השם "דג". נשאלת השאלה, האם הסימנים של "קשקשת וסנפירים" מתייחסים אכן לדגים בלבד, או אולי גם לכל חיות הים?

"את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים , שקץ הם לכם. ושקץ יהיו לכם, מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים, שקץ הוא לכם" (ויקרא י"א, ט-יג).

לכאורה, מורגשת כאן הדגשה על "מכל אשר במים" ללא יוצא מהכלל. יתירה מזו, נאמר בפירוש "מכל שרץ המים ומכל נפש החיה", שאין להם קשקשת וסנפיר אסורים. הדברים מתייחסים ללא ספק לכל יצורי המים ולאו דוקא לדגים. מכלל לאו אתה שומע הן, שאם יש ליצורים אלה קשקשת וסנפיר הם מותרים באכילה. ברם, לא מצינו בכל ספרי חז"ל התייחסות כלשהי לכשרות חיות הים. תמיד דובר על "דגים טהורים" ו"דגים טמאים", על יתר יצורי המים היה, כנראה, ברור לכל, שלא הותרו לאכילה, גם אם ימצא להם אולי קשקשת וסנפירים.

לאמיתו של דבר, גם בתורה עצמה מורגש בעקיפין, שרק דגים נכללים במסגרת מזון לבני אדם. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" (במדבר י"א,ה). גם משה רבנו אמר: "אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם?" (שם כב). כאן אין כל זכר ל"כל אשר במים" או ל"כל נפש חיה אשר במים" אלא דובר אך ורק על דגים . אגב, מפסוק זה גם לומדים שדגים אינם צריכים שחיטה. יש, איפוא, מקום לומר, שגם פרשתנו מתייחסת לדגים בלבד. ואת הפסוק יש אולי להבין כך: "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (מן הדגים) ומכל שרץ המים..." הוא איסור נוסף לשרצי המים שאינם דגים. בשל כך חזרה התורה והדגישה: "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים (אף דגים) שקץ הוא לכם".

רש"י על אתר מגדיר את הביטוי "שרץ": "בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונד על הארץ". ברור, שהגדרה זו אינה תואמת לדגים. ייתכן, שבשל הצורות השונות והמשונות של הדגים, אמרה התורה "כל אשר במים", כדי למנוע להוציא דגים משונים מהיתר זה. אבל הכוונה היתה רק לדגים ולא לכל חיות הים. להלן עוד נשוב לדון בזה.

סימני דגים טהורים

מן התורה ברור ש"סנפיר וקשקשת" הם הסימנים המובהקים של דגים טהורים. לא כן משתמע מדברי חז"ל. לדבריהם אין ל"סנפיר" כל משמעות, העיקר הוא אם יש לדג קשקשת, הוא טהור ואין צורך לבדוק אם יש לו סנפיר. במשנה נאמר "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (נידה פ"ו, מ"ט). האמוראים חזרו על דברי המשנה בסגנון קצת שונה והוסיפו את הערותיהם:

"כל שיש לו קשקשת - דג טהור. יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת - דג טמא. מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי? אי לא כתב רחמנה סנפיר הוא אמינא מאי קשקשת דכתיב - סנפיר ואפילו דג טמא... א"ר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר" (שם נ"א,ב).

איש אינו חולק על הקביעה, שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אך איש לא ניסה גם לתרץ את הקושיה: "סנפיר דכתב רחמנא למה לי?" בתירוץ, שייתכן שימצא אולי דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. הוי אומר, שכלל זה היה מקובל על הכל. נשאלת השאלה, אם זה כלל מקובל מסיני, או שחז"ל קבעוהו על סמך הסתכלות בדגים טהורים וטמאים ונוכחו לדעת, שכל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר ולא להיפך. אם זה כלל מקובל מקדמת דנא, הרי שלא ייתכן שיימצא דג בעל קשקשת ללא סנפיר. אולם אם נאמר, שזה נקבע מתוך הסתכלות, הרי ייתכן שאי-שם בעולם ייתכן דג שיש לו קשקשת ואין לא סנפיר ואז אין ספק שדג זה הוא טמא. בעלי התוספות אכן שאלו מנין ידעו החכמים כלל זה [1] .

סטינקס מרינוס

בתקופה מאוחרת יחסית, התעוררה בעיה ספציפית ביחס ליצור מימי ששמו "סטינקס מרינוס" הנמצא בים הספרדי, שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. הר"ר יהונתן אייבשיץ ובעל "כנסת יחזקאל" אסרוּהו [2] ואילו ר'יוסף תאוּמים בעל "פרי מגדים" התירוּהו [3] מאחר ורק הקשקשת קובעת. ר'חזקיה די סילואה בעל "פרי חדש" אף הוסיף, דמה שאין לו סנפיר, משום שבודאי נפלו לים בטרם משוּהו [4] .

ר'יעקב צבי מעקלנבורג בספרו "הכתב והקבלה" (לויקרא י"א,ט) העיר על דברי בעל "פרי חדש": "וזה דבר רחוק מאוד, כי מטבע הסנפירים להיותם משוקעים בחוזק תוך פנימית בשר הדג ומדובקים היטב זה בזה ולא שייך בהו למימר שנפלו, וגם אם יהיה במציאות האפשרי, יהיה מקומות נפילתם נראה וניכר לעיניים".

אמנם ישנה תופעה, אם כי נדירה, שההלכה מכירה בה, שישנם דגים, שבתחילה אין להם קשקשים (כגון הסרדין Gluppea aurita שעתיד לגדל קשקשים לאחר שיגדל, ודג החרב Xiphias gladius, שבצעירותו יש לו קשקשים הנעלמים עם התבגרותו [5] . אולם אין תופעה כזו לגבי סנפירים, שבודאי אינם נופלים עם הוצאת הדג מן המים.

למרות המוזריות שברעיון, שהיצור כאילו משיר את סנפיריו עם העלותו מן המים, לא טרח ר' חזקיה לבדוק את המציאות, אלא ברעיון סכולסטי זה ביקש לפתור בעיה שבמציאות, כדי שלא תהא נוגדת את הנאמר, שכל שיש לו קשקשת יש גם סנפיר.

ברם, לא זו עיקר הבעיה, אלא מתברר, שדנו בדבר שלא ידעו עליו. אלה שדנו על הבעיה, כתבו בפשטות שמדובר ב"דג הים הספרדי", שיש לו קשקשים אך אין לו סנפיר. איש מהם לא ראה את ה"דג" עליו דנו. האמת היא, שלא מדובר כלל בדג, אלא בחיה בעלת רגלים , לכן אין לה צורך בסנפירים . אמנם זה שהזכיר את היצור לראשונה, כינה משם מה את היצור בשם דג, אך הדגיש מפורשות, שיש לו ארבע רגליים והוא רעיל ולא אוכלים אותו, אלא מנצלים אותו לתרופות. מעשה שהיה כך היה:

ר'יום טוב ליפמן הלר ((1654 - 1579, שנחשב כגדול הדור בדורו (מגיל 18 שימש ברבנות בערים ואמהות בישראל, פראג, ווין, קראקאו ועוד), מפורסם על שם ספרו "תוספות יו"ט" על המשנה, נשאל שאלה אידיאולוגית-מוסרית ביחס ליצור מסויים ואני מצטט את דבריו:

"ואני בהיותי אב"ד בק"ק ווין הביא אלי החכם מהר"ר אהרן רופא נר"ו דג נקרא בלשונם שטינק"ס מרינו"ס ונמצא בים הספרדי והוא סם המוות והרוקחים יודעים פעולות להוציא הארס ממנו ואז עושים מבשרו במיני רפואות ויש לו שדרה וראשו רחב וגם יש לו קשקשים על כל גופו ואין לן שום סנפיר רק יש לו ארבע רגליים כרגלי הבהמה או חיה. ושאלני על זה: דממה נפשך אם נחשב רגלים לסנפירים, הלא דרכיה דרכי נועם, א"א לומר שהתורה מסרה לנו כלל שע"י כן נבוא לאכול סם המוות. ואם בריש פרק לולב הגזול, הוציא כופרא מכלל לולב, משום שנאמר: 'דרכיה וגו' דבכופרא יש קוצים ומסרטים את הידים כל שכן בכגון דא סכנת נפש? ואשתומם עד מאוד ולא ידעתי להשיב" [6] .

אם נקבל את הרעיון המוזר, שהיצור הזה משיר את סנפיריו בעלותו מן המים, עלינו להגדיל את הפלא, שבאותה שניה הוא "מצמיח" גם ארבע רגליים במקומם. ברור שאיש לא ראה זאת ומדוּבר ברעיון דמיוני בלבד. אגב, היצורים האלה בעלי רגלים ובעלי קשקשת, הם נדירים מאוד.

גורלם של רעיונות המנוּתקות מן המציאוּת, כמו "לידה ספונטאנית"; חומר היולי ועוד, טובים לאין ערוך להיקלט, מאשר רעיונות נכונים. עצם הרעיון שהדג מאבד את כל קשקשיו, ברגע שמעלים אותו מן המים, הוא מוזר ביותר, כי איש לא ראה זאת. אולי התכוונו לומר, שבמשך הזמן יש ודג מאבד את קשקשיו (ראה בהערה 5). אולם כאמור, לא הסתפקו ברעיון זה לגבי קשקשת בלבד, אלא העבירו אותו גם לסנפירים.

דג החרב המוכר, ברור שהוא מאבד את קשקשיו עם התבגרותו ולא עם היעלותו מן המים. אם ידוגו דג חרב צעיר , הוא יופיע בכל הדרת קשקשיו. מי שיתקרב לדג חרב מבוגר , גם בתוך המים, לא יראה עליו קשקשת. אך ר'חיים בנבנישתי (נפטר תל"ג / 1683) בעל "כנסת הגדולה" כותב, שהדג כשר "אע"פ שאין לו קשקשים, מפני שאומרים שבשעה שעולה מן הים מחמת כעסה מתנועת ומשלכת קשקשותיה" (בהגהותיו לב"י יו"ד אות ע"ד; "דרכי תשובה" פ"ג, סק"ז). בימי התלמוד, בימי הקדמונים, וגם בימי ר'חיים בנבנישתי לא ניתן היה, או קשה היה לברר דברים מעין אלה. אולם היום לחזור על טענות כאלו זהו אבסורד, גם לא כצירוף "צד היתר" כפי שרבים נוהגים להיעזר בכל רעיון של גדול בתורה. אילו אותו גדול בתורה היה יודע מה שידוע לנו, אין ספק שלא היה מעלה את רעיונו על הכתב. אגב, אי-אפשר לומר על דג זה ש"אין לו קשקשים", אלא שאין לו עכשיו.

ברור גם, ש"סטינקס מרינוס" אינו מפריך כלל את הכלל של "כל שיש לו קשקשת...", מפני שהכלל מתייחס לדגים ולא לגבי "חיות הים", שאיש לא התירם וה"סטינקס מרינוס" אינו יכול להיחשב כדג אלא כחית ים. כמעט לכל חיות הים אין רגליים, לעומת זאת ל"סטינקס מרינוס" יש רגלים כמו לחיות היבשה (כותב שורות אלה ראה לפני הרבה שנים באקווריום, יצור מים, בגודל של חתול רזה, באורך של כ30- ס"מ, שהתהלך על ארבע רגליים בתחתית האקווריום. רגליו היו מחוטבות ודומות לרגלי יונקים ולא כמו של לטאות. היצור כולו נראה כמו יונק יבשתי ולא דומה היה לטריטון או לסלמנדרה, שאף הם הולכים על רגליהם במים. עכ"פ מדובר ביצור נדיר ביותר. אגב, הטריטון בצעירותו דומה לחלוטין לדג ושוחה כדג. רק לאחר כך הוא "מצמיח" רגליים. גם הוא יצור נדיר. מן הראוי להעיר, שכל יצורי הדו-חיים הם שרצים, למרות שבתורה אין התייחסות מיוחדת ליצורים אלה, כי גם אומות העולם אינם אוכלים אותם. במקומות מעטים נהגו לאכול רגליהם של זן צפרדעים גדול. ניסו לגדלם בבריכות למטרה זו, אך ללא הצלחה. התורה לא מצאה לנכון להקדיש לזה צו מיוחד, כי ממילא לא אוכלים אותם, כמו שאין צו האוסר אכילת בשר אדם.

כך שייתכן שהכלל האמור, ש"כל שיש לו קשקשת..." מקורו במסורת מקדמת דנא והוא משקף את המציאות. אולם מאחר ואיש אינו יכול כעת לאשר זאת בוודאות, אין כל הגיון להכשיר "דג", אילו נמצא כזה, שיש לו רק קשקשים והוא חסר סנפירים. כי ייתכן גם שהכלל האמור הוא פרי הסתכלות של חכמי ישראל, ולהם לא הזדמן לראות דג בעל קשקשים וחסר סנפירים. דרך אגב, עד היום לא ידוע על דג כזה. לכשנתבונן בסגנון מנסחי הלכות בישראל, יתברר שלא עלה כלל על דעתם להתיר דג שאין לו סנפיר.

"לפיכך מצא חתיכת דג שיש לה קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר", מפני שאם יש לו קשקשת ודאי שיש לו גם סנפיר. כי זאת היא המציאות שאנו רואים בכל הדגים שאנו מכירים. אך לא עלה על דעתם להתיר מחוסרי סנפירים. עובדה, שהם קבעו זאת רק לגבי חתיכה, מדוע זה לא נאמר לגבי דג שלם? כי ברור, שאילו התברר שאין לו סנפיר, מובן שאינו כשר. בעל הט"ז הבין אחרת. לדעתו מודגשת "חתיכה", מפני שאצל דג שלם לא תיתכן מציאות כזו. אולם אם לא תיתכן מציאות כזו, לא היה צורך גם לכתוב לגבי חתיכה. אם נזדהה עם הכלל האמור, שהוא החלטי, אפשר להתיר את "חיות ים" [7] , כפי שניסו להתיר את ה"סטינקס מרינוס". אין גם להתעלם מן כלל אחר, שחכמי ישראל קבעו, ש"אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ" (עירובין כ"ז,א ועוד). שם מצוטט הכלל כדבר ברור, ללא שם אומרו. הרבנו חננאל על אתר מצטט את דברי ר' יוחנן ואחרים בקידושין שאמרו זאת, כי אין כלל שאין יוצא מן הכלל. הרמב"ם בפירושו למשנה (קידושין כ"ט,א; עירובין כ"ו,ב) מכנה את ההגדרה "כל" - "לשון הבאי", כי ברור, שאין הכוונה לכל אלא לרוב בלבד. לכן [8] ברור, שאילו אכן נמצא דג מחוסר סנפיר, אסור להתירו, כי התורה אולי אסרה אותו, ולא בכדי הזכירה שיש צורך גם בסנפיר.

חיות הים

כאמור בראשית דברינו, אין בראשונים דיון על חיות ים, אם הם כשרים או לא. רק הרמב"ם העיר, שכל חיות הים אסורות (מאכלות אסורות פרק ב, הי"ב). במשך מאות שנים לא דנו על כך. אצל האחרונים נתקבלה משום מה תמונה, כאילו ברור הדבר, שגם חיות ים נכללות במסגרת דגים. אם בהיתר דגים די לנו שיש להם קשקשת, הרי לגבי חיות ים נחוץ גם שיהיו להם סנפיר. כשיש להן שני סימנים אלה הן כשרות לאכילה ("פרי חדש", יו"ד, פ"ג, סק"ד; "פרי מגדים" שם אות ב). בעל "מעדני יו"ט" (על הרא"ש לחולין פ"ג, לעמ' ס"ו, סי' ס"ח, אות ה). הוא ניסה להפריד בין דגים לחיות ים בזה, שהאחרונים צריכים גם סנפירים.

ברם, לפחות לגבי "סטינקוס מרינוס" רעיון זה מנותק מן המציאות. כי חיה שיש לה רגלים אין לה סנפירים. קשה גם להבין כיצד התעלמו מן כלל אחר, שחכמי ישראל קבעו אפילו לגבי דגים, שכל שמשריץ טמא. כל חיות ים משריצים. בגמרא ישנם חילוקי דעות אם כל הדגים הטמאים משריצים, או שיש גם דגים טמאים שמטילים ביצים. אך כל דג שמשריץ הוא טמא (עבודה זרה מ,א). אלה שניסו להתיר חיות ים הסתמכו על אגדות, שאין למידים מהם. כך ניסו לטהר את הלויתן.

בגמרא מובאות שתי אימרות, שלשומעים היה הדבר ברור במה מדובר, אך יש להבין תחילה את סגנון הדברים בטרם מוציאים מהם מסקנה הלכתית. בגמרא מסופר:

"אמר אביי: האי חמרא דימא - שרי, תורא דימא - אסור. וסימנך טמא טהור, טהור טמא. אמר רב אשי: שפר נונא - שרי, קודש נונא - אסיר, וסימניך: קודש לה'" (עבודה זרה ל"ט,א). בעברית: חמור הים -מותר. שור הים אסור וסימנם: טמא טהור טהור טמא. אמר רב אשי: שפר דג - מותר , קודש דג - אסור .

בעל "פרי חדש" ובעל "פרי מגדים" הבינו את הדברים כפשוטם, שמדובר ב"חמור ים" הכשר לאכילה לעומת שור הים האסור, שכפי הנראה אין לו סימני טהרה. הרי הוכחה, שגם חיות ים כשרות. אולם האמת היא אחרת. איש לא התיר חיות ים. מדוּבר בדגים שזה שמם. אנו אכן אוכלים את "חמורי ים", אך אלה הם דגי הבקלה , שכך נקראו. כמו שיש דג הנקרא "דג קדוש", האם הוא קדוש? ישנו דג שקורים לו "דג משה רבנו", היש לדג קשר עם בני אדם בכלל ועם משה רבנו בפרט? "חיפושית פרעה", אינה אלא חיפושית זבל גדולה ושחורה. חיפושית קטנה אדומה בעלת שבע נקודות שחורות נקראה, בפולניה באידיש "משה רבנו פעדיל" ("סוסון משה רבנו"), ובעברית "פרת משה רבנו". כך נקרא גם דג הבקלה בשם חמור. הרבנו חננאל על אתר כבר העיר: "אלה הם שמות דגים ידוּעים". אגב ישנם דגים ששמם עכבר, ורק בשל שמם קשה לשווקם.

היום אנו גם יודעים מדוע כינה אביי את הדג בשם "חמור". שמו המדעי של הבקלה הוא Merluccius merluccius. באנגלית שמו hake. בגרמנית שמו Hecht-dorsch. ברומית שמו asellus. אולם ביוונית שמו onos שפירושו "חמור". בארץ דיברו יוונית לכן קראו לדג זה "חמור ים". כיוצא בזה "תורא דימא", שאנו קוראים "פרת ים", הוא אכן דג טמא, שמשום מה קראוהו בשם פרה [9] . כשם ש"חמור הים" אינו חיית ים אלא דג, יש קוראים לו "זאב המים" או "זאב הים", כי גם בנהרות ישנם דגים מאותו מין. באידיש קראו לו העכט ובפולנית szczupak והוא כשר למאכל, דג זה בעל שיניים חדות וחזקות והוא טורף זריז, אך הוא דג ככל הדגים בעלי הקשקשים והסנפירים. לעומת זאת "כלב המים" או "כלב הים" הם חיות ממש ואף עולים ליבשה. פרת הים אינה דומה לחיות הים העולות ליבשה אלא לדגים גדולים המשריצים חיים ונושמים כחיות יבשה. מאידך, ישנם יצורים משונים, שאין להם כל מכנה משותף עם דגים ונקראים משום מה בשם דגים.

Starfish Asteroidea פירוש דג הכוכב, אולם "כוכב ים" אינו כלל דג ואפילו קשה לכנותו חיית ים. jellyfish כלומר "דג המקפא", מה שאנו מכנים מדוזה, אין לו כל קרבה משפחית עם דג או עם חיה. זהו יצור ללא בשר או משהו הדומה לבשר. אמנם שניהם מצויים בים, אך האם זה מצדיק לכלול אותם במסגרת דגים? האם עלינו לזהות זבוב עם נשר מאחר ושניהם מעופפים? רכיכה אחת אנו מכנים בשם "דג הדיון", אולם מדוע תוספת התואר "דג"? בעבר לא הקפידו במתן שמות ליצורים, ובשל כך נוצרו אי בהירויות רבות בשטח זה.

הוכחה נוספת, שגם חיות ים מותרות באכילה מביא ה"פרי מגדים" מכשרות ה"שיבוטא", הנחשב לדג כשר. "רבא מלח שיבוטא לשבת" (קידושין מ"א,א). מוח של שיבוטא נחשב כתחליף כשר לבשר חזיר האסור, כי טעם מוחו זהה לו בטעמו (חולין ק"ט,ב). בעוד, שלדעת ה"פרי מגדים" מדובר ב"עז ים" ועז הרי אינה דג אלא חיה או בהמה. הוא הסתמך בזה על תוספות (עבודה זרה ל"ט, ד"ה "וסימניך") המסתמכים על שאלה היפוטטית בגמרא בעניין כלאים: "המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו? מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא קא מנהיג" (בבא קמא נ"ה,א). בשל סמיכותו של השיבוטא לעיזה הבינו שמדובר בכלאים בין עיזת יבשה עם עיזת ים, ומכאן ש"שיבוטא" הוא עז. אולם ברור, ללא צל של ספק, שמדובר בשאלה היפוטטית ולא בשאלה מציאותית. האפשר לרתום דג או אפילו חיית ים עם חיית יבשה? הראה מישהו דבר כזה? השאלה היתה תאורטית אם איסור כלאים חל גם על שתי צורות חיים שונות. במקרה הזכירו שיבוטא, כי הוא היה, כאמור, מאכל אהוב. רש"י על אתר מדגיש שמדובר, ש"קשר קרון לעז ודג, זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים". היום מזהים את הדג שיבוטא עם הדג המכונה בפינו "דג משה רבנו".

כאמור, הציעו בעלי התוספות, שהכלל "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", הוא אולי מקובל מסיני. אולם מה שהיה אצלם "אולי" נהפך ונתקבלה אצל רבים כודאי וכעובדה. לכן ניסו להתאים את הכל כולל את המציאות ל"עובדה" זו. כידוע טעות גוררת תמיד טעויות נוספות וכך הועלו רעיונות אבסורדיים, כדי שחוסר הסנפיר אצל "סטינקוס מרינוס" לא יסתור את הכלל האמור. ר'יום טוב ליפמן הלר הציע רעיון, שהכלל הזה מתייחס ליצורים מקוריים מששת ימי בראשית. הוא לא חל לגבי יצורים שהורכבו לאחר מכן. יוצא מכך שה"סטינקוס מרינוס" נוצר מאוחר, לאחר מתן תורה.

אולם, אם להיות עקביים להנחה , שהכלל הוא מסיני והתורה היא ניצחית, כיצד לא ידעה התורה על היצור שעתיד להיווצר? בעל "פרי חדש" דחה את הרעיון של ר' יום טוב. ר'אלכסנדר שור (נפטר 1634) מחבר הספר הנודע "תבואות שור", דוחה את טענת ה"פרי חדש" ומסביר, שגם בעל "מעדני יו"ט" מודה שדברי חז"ל וכללי התורה שמסרו לנו קיימים לעד ואפילו אמת הדבר שיורכב (יצור) אחר קבלתם, א"א שיורכב, כי אם לפי הכלל שנתנה לנו התורה ואותו הדג באמת טהור הוא, שהרגליים הם הסנפירים שלו [10] . הנחת יסוד מוטעית מוליכה בהכרח לטעויות נוספות, וכך מגיעים לרעיון שרגליים הם סנפירים. הוא היה היחיד בזמנו שטען שרגלים הם סנפירים.

ר'משה שיק ((1879 - 1807 הידוע על שם ספרו שו"ת "מהר"ם שיק" הגיע לרעיון מוזר באמצעות דיוק מוזר עוד יותר. הוא מסתמך על כך שבאימרה "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" אינו מוזכר כלל השם דג. מכאן הוכחה להתיר חיות ים בעלי קשקשים, גם אם יש להם רגלים ואין להם סנפיר.

"ותו דהרי בנדה נ"א לא מזכיר לא דגים ולא חיות אלא סתם 'כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר'. ואם כן מסתמא כולל בין דגים ובין חיות שבים. ותו דהרי אמרו בע"ז דף מ' דאם נמצא חתיכת דג שיש בו קשקשת אע"ג דלא נמצא סנפיר הוא מותר... וגם קרוב בעיני לומר דרגליים של החיות ההן הן בכלל סנפיר..." (שו"ת מהר"ם שיק", חיו"ד, סי' ק"ב).

קשה להבין כיצד יכול היה לתת היתר לשרצים, מבלי להטריח לבדוק במקור מה כתוב. כנראה, שכתב מהזכרון בלבד. כל ההוכחה מבוססת על כך שלא מוזכר שם דג. אולם במחילה מכבודו, נאמר מפורש במשנה "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר: (לפחות) שני קשקשים וסנפיר אחד. ואלו הן קשקשין הקבועין בו וסנפירין - הפורח (= ששט - רש"י וכל מפרשי המשנה) בהן" (חולין פ"ג,מ"ז). כמה לא הרגיש האיש, שהוא עצמו מצטט "נמצא חתיכת דג". גם על האימרה "כל שיש לו קשקשת" מוסיפה הגמרא - "דג טהור".

ר'יוסף דוד רובינשטיין פירסם מאמר בקובץ החרדי "הפסגה" (תרנ"ז, חוברת ד, עמ' 50) בו הוא ידע לספר, שלעתיד לבוא יהיה העם היהודי מחולק לאלה (שיקומו בתחיית המתים) הפטורים ממצוות ואלה שיוולדו לאחר מכן יהיו חייבים במצוות. בזה ניסה לפתור את בעיית הלויתן הדמיוני (בנספח "לויתן" אזכיר את דבריו). הוא גם ידע לקבוע בנוגע לחיות ים:

"ודע דכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, כדאיתא בפרק העור והרוטב (כוונתו לאימרה אגדית בחולין קכ"ז,א; ירושלמי שבת פי"ד, ה"א ועוד). ובכל מה שנמצא בים, בין דגים שאינן בעלי קומה ובין אותם שהם בעלי קומה, שיש להם רגליים שהם בהמות וחיות המים כולם דינם שווה, שאם נמצא להם קשקשצת שהם טהורים וכדאמרינן בעכו"ם פרק אין מעמידים (כוותנו למסכת עבודה זרה ל"ט,א): 'חמרא דימא שרי, תורא דימא אסור' וכן עז המים, שהיא בהמה גדולה הנמצאת בים שריא, היא הנקראית שיבוטא".

שיבוטא, כאמור, אינו עז וקשקשת וסנפיר יש רק לדגים טהורים ולא לחיות ים וּודאי לא לשרצים ממש שיש להם רגליים. לחיות ים אין רגלים ממש. לאריות, פילי וכלבי ים, יש רק תחליף לרגלים אך לא רגליים ממש, והם גם לא חיות ים מובהקות, כי הם חיים גם על היבשה).

ר'יעקב חגיז ((1764 - 1620 מראשי חכמי ארץ ישראל בדורו, דן בשאלה דומה. הביאו לפניו יצור בשם "סאקאנקור", "שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, אך יש לו ידיים ורגליים" הדומים לשל אדם. הוא התכוון שאצבעותיה פרודות ללא קרום שחיה. במבט ראשון התיר את היצור, שהיה דומה ללטאה, על סמך האימרה "כל הטהור בים טמא ביבשה" וביחוד שהיו לו קשקשים. אולם מצפונו החל נוקפו וחזר מהוראתו. הוא סיים את התשובה: "אשלם תודות לבוראי שהאיר עיני בתורתו, כך יצילני מכל טעות ושגיאה ואפשר שבטענה זו היה אותו תלמיד (סנהדרין י"ז) מטהר שרץ" (שו"ת "הלכות קטנות", ח"א, סי' רנ"ה).

הוא לא הסתפק בהערה זו, אלא המשיך לדון בשאלה היפוטטית, מהי עמדת ההלכה, אילו ליצור זה היו גם סנפירים. בסוף הוא החליט, שאילו היו לו גם סנפירים, אפילו אז אין בכוחם של הקשקשים והסנפירים להכשיר לאכילה יצור שיש לו גם רגלים (שם ח"ב, סי' ה').

ר'יעקב עמדין ((1776 - 1697 אומר אף הוא בודאות, שהכלל "דכל שיש לו קשקשת אינו אלא בדגים בלבד, שהם המינים הנמוכים שאין להם רגלים, בהם אמרו אם נמצא להם קשקשת בידוע שיש להם סנפירים" ("מגדל עוז" בסוף הספר, עמ' לפני האחרון).

ר'יחיאל מיכל אפשטיין ((1908 - 1829 כותב אף הוא בספרו "ערוך השולחן" ברוח זו ומצדיק את דברי הרמב"ם המבדיל בין דג לחית ים:

"ואני אומר דמשה אמת ותורתו אמת וכל דבריו צודקים, דלהדיא מוכח כדבריו בעצם הפסוקים ומת"כ (= ומתורת כהנים) אדרבא ראיה ברורה לשיטתו כמו שנבאר בס"ד וזה שאמרו חז"ל חמרא דימא, תורא דימא - הם דגים ממש ונקראים בלשון זה כמו שגם אצלנו יש מיני דגים שמכנים אותם באיזו כינוי של חיות וכן בכל הלשונות ובהכרח כן הוא..." ("ערוך השולחן",יו"ד, סי' פ"ג, סעיף ח).

הוא מזכיר שם רק את אלה שהבינו בשמות "תורא דימא" או "חמרא דימא" עניין של חיות ממש. הוא לא הזכיר את הרבנו חננאל , ר'יעקב עמדין ועוד, שקדמו לו וקבעו מפורשות שהכוונה לדגים בלבד. חבל רק שהוסיף נימוק לא מציאותי [11] .

יצורי מים מחולקים לקבוצות ולסוגים שונים

כיום מחלקים את יצורי המים כדלהלן: א) פלנקטון - יצורים מיקרוסקופיים וזערוריים אחרים, כולל מדוזות בשכבה העליונה של המים. ב) נקטון - דגים, לויתנים ויצורים אחרים המסוגלים לשחות בכיוונים שונים. ג) בנטום - בע"ח הדבוקים לקרקע המים, כגון סרטנים, חלזונות, ספוגים, הידרוזואה ועוד.

הדגים מחולקים: א) דגי סחוס ב) דגי גרם. אלה האחרונים מחולקים לדגי ריאות ולדגי זימים. בין כל סוגי הדגים, יש המטילים ביצים, שהזרעתם חיצונית, ויש מינים שהזרעתם היא פנימית וההפריה מתרחשת ע"י הזדווגות והנקבה מטילה ביצים מופרות, כדוגמת מטילי ביצים אצל עופות. אך אין עצם ההזדווגות הופכת את הדג לחיה ואין לכך כל השפעה על הכשרות. ישנם גם דגים המשריצים דגים חיים, כגון הגמבוסיה. ישנם דגים המטילים ביצים שהפרייתם היא חיצונית, ואין זה הופך אותו לדג כשר, כמו הכריש הצפוני. רוב הכרישים משריצים ולדות חיים. הכשרות אינה מתחשבת בחלוקה החדשה של יצורי מים, היא מתייחסת אך ורק לדגים בעלי קשקשת וסנפיר ובעיקר לקשקשת.

נושא זה, כמדומני, טרם נחקר מבחינה מדעית-הילכתית. חכמי התלמוד ידעו כבר על 700 מיני דגים טמאים או טהורים (חולין ס"ג,ב ורש"י שם). הם גם ידעו שיש דגים המשריצים ויש המטילים ביצים. הם אף נתנו סימן לטומאת הדג: "דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים" (בכורות ז-ח). בשו"ע לא מוזכר סי' זה המבדיל בין דג טמא וטהור. ייתכן, שכל הדגים המשריצים ולדות חיים, הם טמאים, אך לא ייתכן שכל מטילי הביצים הם טהורים. ישנם הרבה דגים טמאים, שאין להם לא קשקשת ולא סנפיר, או סנפיר בלי קשקשת והם מטילים ביצים. עכ"פ אין לקשור את כשרות דגים עם הפריה חיצונית או פנימית, כפי שאחדים מן האחרונים השמיעו.

איסר דגים טהורים

דבר זה זה נשמע כאבסורד, אך זו המציאות. כשם שנשמעו היתרים על חיות ושרצי ים הטמאים, כך הושמעו גם איסורים על דגים טהורים וכשרים. ללא כל בסיס הלכתי ומציאותי. במאתיים השנים האחרונות החלו להפיץ שמועה במזרח אירופה, שדגי "שלייען" אסורים באכילה. אצטט את דברי הרב שמואל פרנקל , שהיה רב בדאראגה. בספרו "אמרי שפר" על התורה, הוא מעיר:

"בעניין המנהג אשר נהגו אנשי מעשה שאין אוכלין מין דגים הנקראים שלייען או ציגיינער-פיש (= דג-צוענים) ואומרים שיש קבלה מהבעש"ט הקדוש זי"ע שיש עליהם חשש משום שרץ השורץ על הארץ. ויש שאין נמנעים מלאכלן רק בקיץ בחודשי תמוז ואב. והיה קשה מאוד, ובפרט בעיני מקצת לומדי תורתנו הקדושה, וכי תורה חדשה יש לנו? הלא למין דגים הללו יש להם סימני טהרה סנפיר וקשקשת, ואיך ימצאו עליהם חשש משום שרץ השורץ?" (דפוס מונקאטש, תרמ"ח, 1887, בסוף הספר "בענין דגים", עמ' ל"ח-ל"ט).

ביחוד הפליא אותו, ובצדק, על אלה שלא אוכלים אותם בחודשי הקיץ, כיצד הופך הדג הטהור לטמא וחוזר ונהפך לאחר הקיץ לטהור? בחיפוש במקורות אחרונים אפשר למצוא הסבר כיצד נוצר איסור מדומה זה.

ר'צבי הירש שפירא ((1913 - 1850 בעל "דרכי תשובה" התייחס באהדה להיתרים על חיות ושרצי ים, בעלי קשקשים, אך דן באריכות על האיסור שרבים נהגו, שלא לאכול את הדג שלייען בשני חודשי הקיץ. בסוף הוא מספר, שכשביקר אצל רבו ר'יחזקאל שרגא הלברשטם, האדמו"ר משיניוה, הוא שאל אותו בדבר "המנהג", שנהפך לאיסור שלא לאכול דג זה כל עיקר או לפחות שלא לאכלו בחודשי הקיץ. כך הוא מספר מה ר' יחזקאל שרגא השיבו:

"והגיד לי בשם רבו הגאון הקדוש רשכבה"ג מוה"ר שלום זצללה"ה, מבלז"א שבב' חדשים הנ"ל לא היה אוכלו ואשר שכל ענין המניעה מלאכלו אינו על פי הדין כלל ואפילו בב' חדשים הנזכר לעיל אין חשש על פי דין. רק שבב' חדשים הנזכר לעיל נמנעים מלאכלו מחמת שאז יש בהם עניין זוהמה מחמת שהם פרים ורבים אז יש בהם תאוות המשגל ביותר. ע"כ נמנעים מלאכלם מחמת מיאוס, אבל לא מדינא כלל ובשאר ימות השנה גם הוא אוכל מהם בלי שום פיקפוק" ("דרכי תשובה" יו"ד, סי' פ"ג, אות ו').

כל אדם רגיש למאכל כלשהו. כנראה שר' שלום האדמו"ר הראשון לבית בעלז היה רגיש לדגים אלה ולא יכול היה לאכלם באותה תקופה. ייתכן שטעמם אז היה שונה. אחרים שלא ידעו את הסיבה, ביניהם גם רבנים פוסקי הלכות, חשבו שיש בזה איזה איסור, שלא יכלו להבין ממה הוא נובע. אך השמועה התפשטה בשם הבעש"ט, שהפך את הדג הטהור והכשר ל"שרץ השורץ על הארץ". אילו דיונים כאלה היו מבוססים על בדיקה ממשית עניינית, לא היו מגיעים לטעויות כאלה, של התרת חיות ושרצי ים ומאידך גיסא אסירת דגים כשרים וטהורים.

בדגים הנקראים "דגי משה רבנו" (סוליתאים) W. Pleuronectiformes יש משהו מפליא. הם מיוחדים בכך, שיש דגים שהעין נמצאת בצד ימין וכאלו שהעין נמצאת בצד שמאל. במשפחה זו כמה מינים, וישנו מין אחד Scopthalmidae שאצלו כל המינים שעיניהם בצד ימין יש להם קשקשת ואילו באלה שעיניהם בצד שמאל אין להם קשקשת. אינני יודע אם חוסר הקשקשים לבעלי עין שמאלית במין זה הוא מוחלט. במצב כזה קשה לדעת מה טיבו מבחינה הילכתית של דג כזה, כי הוא בן מינו של הדג בעל העין בצד ימין והוא כשר ללא פיקפוק. דג זה הזכירו הרב ד. פלדמן (ב"שימושה של תורה", לונדון, תשט"ו); הרב ד"ר י.מ. לוינגר (ב"תורה ומדע" כרך ז' חוברת ב, אלול תשל"ז, בעמ' 43)

נספח

ארבה

כשם שביצורי היבשה והים הבדילה התורה בין אלה המותרים באכילה לבין אלה האסורים, כך גם בשרצי-העוף קבעה התורה שישנם מספר מינים, אמנם קטן מאוד, המותרים באכילה.

ארבעה סוגי מיני ארבה התירה התורה לאכול: "את אלה מהם תאכלו: את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו. וכל (יתר) שרץ העוף, אשר לו ארבעה רגלים - שקץ הוא לכם" (ויקרא י"א, כב-כד). השמות "ארבה" ו"חגב" נהפכו לשם כולל של החגבים למיניהם. בזמנו התייחסו שמות אלה לסוגים מסויימים של החגבים. אלה היו שמות פרטיים של מינים מסויימים. בימי חז"ל נקרא ה"ארבה" הטהור בשם "גובאי" (חולין ס"ה,א). התורה רק הזכירה את שמותיהם ולא נתנה שום סימן זיהוי, כמו מעלי גרה אצל חיות היבשה וקשקשת אצל דגים. חכמי ישראל ביודעם במסורת איזה ארבה התורה התירה, נתנו סימני זהוי, כפי שבאו לידי בטוי בארבה הטהור: "ארבעה רגליים וארבעה כנפיים וכרסוליים וכנפיו חופים את רובו" (חולין, נ"ט). יהודי אשכנז וחלק מיהודי ספרד שכחו את זיהויו של הארבה הטהור, אך יהודי תימן וחלק מיהודי ספרד ידעו ויודעים עדיין לזהות את הארבה הטהור. ר'חיים בן עטר ((1743 - 1696 בפירושו על התורה ("אור החיים" ויקרא י"א,כא) התייחס לקושי בזיהוי החגבים הטהורים וכתב:

"לכן כל חרד וירא ירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה וימחה בשולחי יד. והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופירשו מהם רבים לא הגע ה' עוד במכה זו ולא נראה זה יותר מי"ב (12) שנה, כי תורה ומ"ט (= ומעשים טובים) כתריס בפני הפורענות".

המציאות לא תמיד הוכיחה זאת. מכת הארבה פגעה קשות פעמים רבות בארץ ישראל, למרות שלא אכלו את הארבה הטהור, כי לא ידעו לזהותו בוודאות, ובכל זאת נפגעו קשות ממכה זו. יהודי אירופה לא אכלו מעולם ארבה, בכל זאת סבלה גם אירופה ממכת הארבה עד מלפני כ 100- שנה. ניקוז הקרקע, שבא בעקבות החקלאות האינטנסיווית, בסביבת הים הכספי וימת אורל, שהיוו מקומות לדגירת הארבה הנודד, מנע את התפתחות הארבה בצורה המונית, ובזה בוטלה סכנת הארבה באירופה ב 100- השנים האחרונות (בפרק "החטא ועונשו" הסברתי, שאין לאדם אפשרות להבין את דרכי ההשגחה בנושאים אלה).

בספרי חז"ל, הגאונים, הראשונים והאחרונים לא הוצע כל הסבר וטעם להתרת הארבה. בעל "אזניים לתורה" (בפרשת שמיני) אומר: "כיון שבאים אל סימני הטהרה של החגבים מיד פורשים", כי לא נמצא כל הסבר הגיוני להתרתם. ב"דעת מקרא" (תשנ"ב פרשת שמיני) הציע ר"מ בולה רעיון מקורי: "אפשר שהתירה אותם (את ארבעת מיני החגבים) התורה, כדי שיהיה מה לאכול, אם תבוא ח"ו מכת ארבה וישמיד את כל ירק השדה והעץ. ואפשר לייבש אותם ולשמרם". אבל מדוע דוקה ארבעה מינים אלה? המעניין הוא, שהחגב הטהור לפי מסורת יהודי תימן הוא "ארבה מדברי" Schistocerca gregaria. הוא הארבה הסודני, שהיווה מכת מדינה בארץ ישראל, במצרים והסביבה. בכל מקום שהוא פושט הוא מביא כליה גמורה על כל צמח רענן. המעניין הוא שארבה זה כמעט אינו פוגע בעצים ובצמחים, שהתאזרחו בארץ בתקופה מאוחרת. רק בשעת הדחק, כשלא נשארו עצים וצמחים מקוריים של האזור, הוא אוכל גם את "צמחי יבוא". זה עשוי אולי לאמת את רעיונו של הרב בולה, שהתורה התירה דוקא את הארבה, שגורם להרס ולרעב, כדי לאפשר לאדם לעבור את התקופה הקשה. את הארבה הזה, בזמן הפלישה, ניתן לאספו ולמולחו וניתן לאכלו במשך זמן רב.

נספח

הלויתן

השם "לויתן" מתייחס ל"דג" מסדרת בעלי חיים גדולים השייכים למחלקת היונקים. הם נושמים כמו בעלי חיים יבשתיים. בשל כך עליהם לעלות לעתים קרובות על פני המים לשאוף אויר. הם ממליטים ולדות חיים. ולד של לויתן ענק נולד באורך של כ 8- מטר ומשקלו 2 טון. כעבור שנתיים הוא מגיע לגודלו המלא באורך של כ 30- מטר ומשקלו אז כ 30- 1 טון. ביניהם נמנים גם הדולפינים, שהם "קטנים" יחסית, כולם חיות טמאות.

בשל גודלם הענקי וביחוד בתקופה כאשר בני אדם שטו בסירות קטנות ולא באניות, אם נתקלו בים ביצור ענקי כזה, היה זה ממש מבהיל. אין פלא שנוצרו אגדות דמיוניות על גודלו. בספרות העתיקה הוא מתואר בצורה דמיונית קיצונית, שאין פלא, שמעין תיאור כזה חדר גם לאגדות שלנו.

קאטיסיאס (רופא בחצר מלך פרס במאה ה 5- לפנה"ס) וימבולוס סיפרו על ארץ הודו ופלאותיה. לוקיאנוס (המכונה ה"לץ"), מצטט בשמם ובשם אחרים דברים מוזרים, שאין כל ספק שהם פרי דמיון ותו לא. למשל הוא מתאר לוויתן ענק שארכו היה 1500 ריס. 1 ריס = 153.6 מטר (לפי יחס של 2.4 ס"מ לאגודל). כלומר אורכו היה 220,400 מטר, היינו יותר מ 220- ק"מ. את זה הם ראו!!! כמובן שאין פלא שדג זה בלע ספינה על נוסעיה. הם גם ידעו לתאר עולם שלם הקיים בתוכו, כי הם הרי היו בין הבלועים:

"וכשהיינו בפנים היה חושך בתחילה ולא ראינו כלום, אבל לאחר שפתח הלויתן את פיו, ראינו חלל גדול ישר וגבוה ומספיק לבנות בו עיר גדולה (אין פלא, מדובר בשטח כמו מחיפה ועד באר-שבע)... ובמרכזה היה עפר וגבעות, שנוצרו, לדעתי, מהבוץ שבלע. וחורשה של מיני עצים היה בה, וירקות גדלו שם. היקף השטח 1400 ריס, וציפורי-ים נראו מקננים על העצים" (לוקיאנוס: "דיאלוגים סטיריים", "סיפורי אמת" א, 30, ראה גם שם 30).

אגב, הלויתנים הגדולים אינם מסוגלים לבלוע דגים גדולים ועאכו"כ דברים גדולים. להם יש מעין רשת בגרון, שרק דגים קטנים יחסית יכולים לעבור דרכה. לוקיאנוס עצמו לעג על הרבה מסיפוריהם, כי הם כתבו על מה שלא ראו, אך העיר:

"... כשקראתי דברי מחברים אלה כולם, לא גיניתים ביותר על שקריהם, שכן ראיתי שכך נוהגים גם אנשים המתיימרים להיות פילוסופים (כוונתו בזה לאפלטון, ראה "המדינה", מ 614- א ואילך). אך תמה אני על כך שהם היו סבורים שלא יתגלה שהם משקרים" ("סיפורי אמת", א, 2).

הסיפורים על לויתנים דמיוניים חדרו בדרך כלשהי גם לאגדות שלנו. אצט קטע מאגדה על הלויתן, שברור לכל, שלא מדובר במציאות אלא בדמיון:

"אמר ר' יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראם ואף לויתן זכר ונקבה בראם. ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין [את] כל העולם [כולו]. מה עשה הקב"ה? סירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא... ואף בהמות בהררי אלף זכר ונקבה בראם. ואלמלי נזקקין זה עם לזה מחריבין [את] כל העולם [כולו]. מה עשה הקב"ה? סירס את הזכר וצינן [את] הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבוא..." (בבא בתרא ע"ד,ב. משם עברה האגדה לפיוט "אקדמות", שאנו אומרים בחג השבועות).

די לקרוא את המשך הדברים של ר' יהודה בשם רב, כדי להבין כיצד עלינו להתייחס לאגדה פיוטית זו: "ירדן יוצא ממערת פמיאס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריה ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של הלויתן" (בבא בתרא שם). אולם "יש אומרים כל מה שהירדן מכניס לששה חדשים, עושה הוא גמיעה אחת" (ויקרא רבה שם; פסיקתא רבה, הוס' א). איש לא שאל היכן אוגר הירדן את מימיו במשך ששה חדשים, כדי לספק ללויתן לגימה אחת. איש לא שאל מהיכן משיג הלויתן מספיק מים לשתיה, כי ברור שלא ניתן להתקיים מלגימה אחת פעם בחצי שנה. גם את מיקומו של הלויתן קבעה האגדה בצורה דמיונית.

הים הגדול הוא הים התיכון ואנו יודעים היטב, שהירדן אינו מגיע לים התיכון, אלא נופל לים המלח. בים המלח לא זו בלבד שאין שם לוייתנים, אלא אפילו הדגיג הקטן ביותר עלי הנחלים והימות, אין שם [12] . מאחר ואנו מנצלים זה שנים רבות את מימי הירדן, גם אילו היה נכון, שהוא נופל לים התיכון וממנו לפיו של הלוויתן, הרי היה עליו מזמן למות מצמא, כשאנו מעכבים את מי הירדן לפני הגיעו לים. קשה לדעת מה רצה ר' יהודה להביע בסיפורים דמיוניים אלה. אגדות כאלה כינה הראב"ד , שהם "משבשות את הדעת" (בהשגותיו הלכ' תשובה פ"ג,ה"ז).

תיאור דמיוני גם לגבי "סעודת לוויתן"

חכמי התלמוד ידעו היטב, שהירדן נופל לים המלח ולא לים הגדול, כך שאין ספק, שהם השתמשו בספור זה כסמל למשהו. הרשב"א כבר העיר, שלא ייתכן להבין את הדברים כפשוטם, גם בנוגע לנאמר כי "מלחה (נקיבת הלויתן) לצדיקים לעתיד לבוא", כי לא ייתכן, ש"כוונת המאכל לצד מילוי הכרס ולהנאת הגרון, (משום) שאין זה עניין העולם הבא" (רשב"א לבבא בתרא שם). גם הרמב"ם העיר, שאין להבין את האגדה כפשוטה (הלכ' תשובה פ"ח,ה"ד).

אפילו בעלי הזוהר התלבטו בהבנת אגדה זו. בזוהר מסופר, כי רבי יהודה ב"ר שלום שאל "מהו לויתן ומהו השור". הוא לא שאל "מי" אלא "מה" כי היה ברור לו, שלא ייתכן שמדובר ביצורים חיים ובאכילה ממש. כשבא אצל רבי יהושע ושאל אותו שאלה זו, הוא השיבו תשובה נועזת, שהסיפור מיועד להמונים המתרשמים מסעודה טובה:

"האי מהימנותא דאמרו רבנן (בעניין לויתן ושור הבר) לרובא דעלמא, דזמינין אינון בהאי סעודתא דלויתן וההוא תורא ולמשתי חמרא טב, דאתנטר מכד איתברי עלמא. קרא אשכחו ודרשו.... דאמר ר' זירא: כל מיני פיתוי פתה הקב"ה לישראל, להחזירם למוטב, ודא הוא יתר מכולהו... מאי טעמא? דכתיב 'מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים'. אמר ר' זירא: מלמד דמשום האכילה מסרו נפשם למות בידו. כיון שראה הקב"ה תאותם (לאכילה), אמר להם: אם תשמעו לקול המצוות, ואכלתם לשובע כדי להניח דעתם. כה"ג (= כהאי גוונא) חמו רבנן דגלותא אתמשך [13] , אסתכמו על קראי דאורייתא, ואמרו דזמינין למיכל ולמחדי בסעודתא רבה, דזמין קודשא ברוך הוא למעבד להו. וע"ד רובא דעלמא סבלו גלותא בגין האי סעודתא".

בשפה פשוטה ומובנת נאמר שם, שמאחר ותאות האכילה (= הרעב) היתה מאוד חזקה, ראה הקב"ה לנכון לפתות אותם, בפיתוי החזק ביותר מכל פיתוי אחר, לקיים את המצוות ע"י הבטחה, שיאכלו לשובע . בעלי הזוהר ראו את הדברים לאור המצב בימי מתן תורה, כאשר בני אדם סבלו מחרפת רעב והעדיפו למות מאשר לסבול רעב. זה אכן טבע של כל בעלי חיים. גם הנביא אומר: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד,ט). מזה למדו שמותר להסביר להמונים את הטוב המצפה להם בעתיד, באגדה על בשר שור הבר ולויתן ויין ישן נושן מששת ימי בראשית. ר' יהושע הסביר, שכמו שאנו מחנכים ומפתים תינוק במתן מיני מתיקה, כך היה צורך לפתות את ההמונים בהבטחות שהיו מובנות להם ומרגשות אותם. הם ראו במושגים שור הבר ולויתן, עניין של "מלכותא", כסמן של כוחות ומלכויות. ר' תנחום אף הוסיף: "ודאי כך הוא" (זוהר תולדות, מדרש הנעלם, קל"ה-קל"ו; עם פירוש הסולם כ"ה, ח"ב, אותיות מ"ג-מ"ו), אך לא עלה על דעתם שמדובר בבשר ובדגים לאכילה. שני היצורים האלה טמאים ואסורים באכילה.

הרמב"ם ("מורה נבוכים", ח"ג, פכ"ג; ראה גם בהלכ' תשובה פ"ח), הרד"ק , בעל "העקדה" והאברבנאל [14] ראו במושגים "שור הבר ולויתן" סמל לתקוה טובה, להשפעות טובות ולמאורעות שיארעו לעתיד לבוא וגם להשגות שכליות.

אולם, אצל אלה שהאמינו, שאכן קיימים יצורים כאלה, כפי שתוארו באגדה, התעוררה שאלה, האם הוא כשר? (השני, כאמור, נהרג) או לא. הייתכן להכין סעודה לצדיקים לעתיד לבוא מלויתן טמא? וכאן אנו נתקלים בפארדוכס, שדוקא אותו חכם, שהעדיף את המציאות על פני דרשות [15] , העדיף כאן להיעזר בדרשה כדי להכשיר את היצור.

ר' יוסי בן דורמסקית אומר: לויתן דג טהור הוא ("שהרי יש לו סנפיר וקשקשת כדמפרש" - רש"י), שנאמר: 'גאוה אפיקי מגנים' (איוב מ"א,ז), 'תחתיו חדודי חרש' (שם פסוק כא). אפיקי מגינים אלו קשקשים שבו תחתיו חדודי חרש, אלו סנפירים שפורח בהם" (חולין ס"ז,ב).

ר' יוסי שהיה גר בדמשק, לא ראה מעולם לויתן ולא בדק אם יש לו קשקשת או לא. הנכון הוא, שגם אילו היתה לו קשקשת, הוא לא היה טהור, כי הוא יונק והחכמים כבר נתנו סימן שכל שמשריץ ולדות חיים - טמא (עבודה זרה מ,א). איוב תיאר את חוזקו של הלויתן ושלא ניתן להכניעו בקשת. "ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה" (שם כב). זה תיאור נכון, בשל גודלו ומשקלו ובשל כמות עצומה של אויר שהוא נושף, זה נראה כאילו הרתיח את המים. אם הוא מתנענע במהירות, הוא עושה את הים סביבו כמרקחה. איוב לא דיבר על סימני כשרות.

בעל ספר "הערוך" העיר מדוע עלתה השאלה של כשרות הלויתן, הרי אם אין לו סימני טהרה הוא טמא ואם יש לו הוא טהור, לשם מה חיפש ר' יוסי דרש לזה? הוא אומר, "מפני שהוקש לנחש, דכתיב: 'לויתן נחש בריח' ס"ד אמינא הואיל ואיתקיש לדבר טמא - טמא הוא, קמ"ל דלא" (בערך גא, הקטע הראשון באות ג'). אין ספק שדוקא ההיקש לדבר טמא מצביע על מהותו של הלויתן. בניגוד לדרש של ר' יוסי נאמר בירושלמי במפורש, שהלויתן הוא יצור טמא , כפי שזה במציאות (ירושלמי שבת סוף פרק תשיעי). כשרותו של דג נקבע אם יש לו קשקשת או לא, ואם הוא מטיל ביצים או משריץ צאצאים חיים, ולא על על סמך דרש.

בשל האגדה הדמיונית [16] , שכאילו הלויתן יוגש לצדיקים שיקומו לתחיה, טעו גדולים וטובים בנוגע לכשרותו. ר' משה בן יוסף מטראני (המבי"ט, (1680 - 1600 כותב בפשטות, ש"הלויתן" הוא טהור, כי הוא הומלח לסעודת צדיקים" (בספרו "בית אלוקים" עמ' תקע"א).



[1] ראה תוספות חולין ס"ו,ב, ד"ה, "כל". הם אמרו, שאפשר"דהכי קים להו הלכה למשה מסיני". אין כל מקור בספרי חז"ל שכך הוא. בעלי התוספות ודאי לא ידעו על כך. הם רק הניחו, שייתכן שזה כך. ר'משה מטראני (המבי"ט, (1585 - 1505 בעל "קרית ספר" סבור, שייתכן שזו מסורת מאברהם אבינו ("מאכלים אסורים", פ"א). קשה להבין מדוע לייחס זאת לאברהם אבינו? בספרי חז"ל ובראשונים ישנם סימנים נוספים המבדילים בין דגים טהורים וטמאים, כגון צורת הראש, השידרה, צורת הביצים, קרבי דגים ועוד (ראה עבודה זרה מ,ב; רש"י ור"ן שם ועוד). על זה אומר הריטב"א : שסימנים אלה נקבעו על סמך הסתכלות במציאות . הם ראו שדגים בעלי קשקשת וסנפיר שונים גם בסימנים אלה מדגים אחרים. אולם מה שהיה אצל בעלי התוספות השערה, נהפך אצל כמה מהאחרונים כודאות. להלן עוד נדון בזה (ראה בהערות 9, 3 ו 11-).

[2] "כרתי פלתי", פ"ג, סק"ג. הוא נימק זאת משום שהכלל: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" הוא רק על פי רוב ואינו כלל מוחלט. בעקבותיו הלך גם ר'יחזקאל קצנלבויגן (נפטר 1749) בחידושיו לנידה נ"א,ב (מודפס בחידושי הרשב"א שם), שהכלל הוא רק ברוב ולא בכל.

[3] "משבצות זהב" יו"ד, פ"ג, סק"ב: "שאין אחד שימצא קשקשת בלא סנפיר. לא שעל הרוב אמרו...". קדמו בכך הט"ז האומר: "דאילו דג שלם (שהתערב עם דגים אחרים) אי-אפשר בעולם להימצא בקשקשת בלא סנפיר" (שם סק"ג). קשה להבין על סמך מה אמרו את מה שאמרו, כאשר חכמי ישראל בעצמם אמרו, שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. להלן עוד נדון בזה (ראה גם בהערה 9).

[4] "פרי חדש" יו"ד שם: "דהא דלא נמצא סנפיר בהך דג הים הספרדי סטינקס מרינוס אף שיש לו קשקשת, הוא דאמרינן (אף אחד לא אמר זאת - א.ק) הסנפיר נפל ממנו טרם עלותו מן הים". בהגהותיו ליו"ד בסק"ג חסר קטע זה, אם כי הוא עצמו מזכירו בסעיף ח. גם בעל "הכתב והקבלה" (לויקרא י"א,ט) מצטט זאת בשמו. תמוה מאוד, על קשקשים שיש אימרה כזאת בגמרא, שהם נושרים לפעמים, כשהדג עולה מן המים. אך דוקא על זה הוא אומר: "ולא כתבו מאיזה טעם נתאמת להם זה שמשיר הקשקשים במים...". אך על סנפיר שלא נכתב ולא נאמר וגם אינו מתקבל על הדעת, הוא אומר "כדאמרינן" שהם נופלים "טרם עלותו מן הים" (ראה בהערה הבאה).

[5] לפי לוינסון בספרו Zoologie des Talmud "הזואולוגיה של התלמוד", סי' 259, זהו הדג כספתיאס המוזכר בתלמוד כדג כשר (ראה חולין ס"ו,ב; עבודה זרה ל"ט,א). הוא מכונה בספרי חז"ל "אספתי", "אספתא" או "אספתרין" (ילקוט שמעוני בשלח רמז רכ"ו; שיר השירים רבה על פסוק ב,ט). מובנם של שמות אלה הוא "חרב" (ראה בספר "הערוך" בערך "אספתי" וב"ערוך השלם" בערך "כספתיאס"). דג זה מאבד עם התבגרותו את קשקשיו. מה שנאמר בגמרא על דג המאבד את קשקשיו עם העלותו מן המים, התכוונו אולי לדג זה. הכוונה לא היתה שממש ברגע שמעלים אותו מן המים הוא מאבד את קשקשיו, אלא שזה קורה במשך הזמן. דגים אלה כשרים, כשם שכשרים דגים שאין להם קשקשת בצעירותם, אך הם מופיעים עם התבגרותם (ראה עבודה זרה שם; חולין שם; תורת כהנים שמיני). מציאות כזו, שדג מאבד את כל קשקשיו כשמוציאים אותו מן המים לא ידועה. ה"בית יוסף" כבר העיר, שאין הכוונה, שברגע שמעלים את הדג מן המים, הוא משיר ומאבד את קשקשיו, אלא ודאי שהכוונה ששהה זמן מה (ראה "דרכי תשובה", סי' פ"ג, סק"מ). למרבה הפלא יש, כנראה, איזו תופעה, שדג מסויים "מאבד" פתאום את קשקשיו, אך לא בזמן העלותו מן המים, אלא בתוך המים עצמם. איש אינו יודע את הסיבה.
בתוכניות Discoveri בנושאים מדעיים מסרו, שלדג אחד ממשפחת שפמנונין יש תקופה שיש לו קשקשים והוא מאבד אותם בצורה פתאומית, ולא הצליחו לגלות את הסיבה לכך. מן הראוי להבהיר, שהשפמנון הוא דג טמא . אולם ישנם כ40- משפחות וכ1500- מינים שונים בתת-סדרה זו של דגי גרם אלה, וכולם נקראים בשם זה. אחד מהם השוכן בימים (אם אכן זה "בדוק ומנוסה" כפי שמסרו. אמנם תוכנית זו נחשבת מדעית, אך לא תמיד זה כך), יש לו טבע מוזר בנוגע לקשקשים. לפעמים הוא עוטה את גופו בקשקשים ובשל סיבה כלשהיא, הוא מסירם והם נעלמים באופן פתאומי.

[6] "מעדני יו"ט" על הרא"ש לחולין ס"ז, סי' ס"ח, אות ה'. הוא מעלה רעיון מוזר ביותר, שהיצור נוצר לאחר שנקבע הכלל "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר". כלומר, מדובר ביצור שנוצר לאחר מתן תורה, לכן לא חל עליו הכלל. אמנם קשה להבין כיצד אדם גדול כזה יטעה בדבר כזה, אך האמונה בדבר הופעת יצורים מעצמם היה כל כך נפוץ, שרבים חשבו שאכן מדובר בעובדה. בגמרא נאמר: "ציר (של דגים) שיש בו כילבית אחת - מותרת" (עבודה זרה ל"ט,ב). הרמב"ם פירש את הגמרא בפשטות, שאם יש ציר דגים ואין אנו יודעים את מקורו, אם יש בו כילבית אחת, שהוא דג כשר, מניחים שכל הציר הוא מדגים טהורים. לעומתו פירש רש"י את הגמרא לאור האמונה, שיצורים נוצרים מעצמם: "כילבית: גדלה מאליה בציר דגים טהורים ואם יש ציר דגים טמאים, אין כילבית גדלה בו" (ע"ז, שם). הש"ך הזכיר את שני הפירושים, והגיב על דברי רש"י: "... ונראה דבזמן הזה פשיטא דאין לסמוך אפירוש רש"י, שהרי אין אנו מכירים את המין" (יו"ד, פ"ג, ס"ק י"ח). אין ספק שהש"ך התכוון, שאין אנו מכירים דג כזה הגדל מאליו. אילו היתה כוונתו, שאין אנו מכירים את הדג כילבית, גם פירושו של הרמב"ם לא עוזר לנו הרבה. אגב בגמרא כתוב "כילבית" ואילו בשו"ע כתוב "כילכית" (ראה בנספח "לויתן" בהערה 1).

[7] קשה להבין כיצד התעלמו מדברי הרמב"ם המפורשים: "איזהו שרץ המים? אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר, שהן חיות הים . כללו של דבר: כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון, והצפרדע וכיוצא בהן" האוכל מהם כזית לוקה (הלכ' מאכלות אסורות פ"ב, הי"ב). הוא היחיד שנתן הגדרה ברורה בנושא זה. אפשר לחלוק עליו, אך אי אפשר לומר, שהרמב"ם אינו מבדיל בין דגים לחיות ים (ראה בהערה 10). הרמב"ן שחולק על הרמב"ם בזה (השגות לספר המצוות, שורש תשיעי לאוין קע"ט), אינו חולק על עצם ההבדלה בין חיות ים לדגים, אלא על מקורות האיסורים. לפי הרמב"ם האיסור על שרצי המים כלול בפסוק "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ" ולפי הרמב"ן חלים עליו גם איסורים אחרים. אך גם הוא מסכים עם עצם הבדלה בין דגים לחיות מים ואף מחמיר בחומרת איסורם. לכן לא מובן כיצד האחרונים הציעו להתיר שרצי ים או חיות ים, גם אם יש להם קשקשים.

[8] בפירושו למשנה עירובין כ"ז,א; ראה גם קידושין ל"ד,א; ירושלמי תרומות, פ"א,ה"א; כלים פי"ד, מ"ג ור"ש שם; תוספות יומא מ"ג,א, ד"ה "הכל"; תוספות שבועות כ"א,א ד"ה "חוץ"; ר"ן מגילה סוף פ"ב; אוצר הגאונים לפסחים תשובות שמ"ח ועוד. גם בנושא זה הושמעו גם דעות אחרות, שקשה להבינם. ב"קיצור כללי הגמרא" בסוף מסכת ברכות נאמר, שהכלל ש"אין למידין מן הכללות" הוא רק לגבי דברי תנאים, אבל לגבי דברי אמוראים, כן לומדים מן הכללות. היו גם שלא הסתפקו בהגבלה זו, אלא הוסיפו שהכלל אינו חל גם על דברי פוסקים (שו"ת חכם צבי סי' נ"ה). זה נשמע כאבסורד, על "כללות" של דברי תנאים, שלשונם קצרה, מדוייקת, מלוטשת ומיוחדת במינה, אין לדייק בכללות שלהם, ואילו של האמוראים, שנאמרו באריכות, בשפה מורכבת מבליל שפות ובצורת שקלא וטריא, הם מוחלטים? ועוד יותר מפליא, ליחס לפוסקים, שלאחר חתימת התלמוד, יתר דיוק מאשר לתנאים? לכן אין פלא שרוב רובם של המפרשים והפוסקים הראשונים דחו טענות כאלה וקבעו שהכלל ש"אין למידין מן הכללות" חל גם לגבי דברי אמוראים (ראה תוספות עירובין ס"ו,א ורש"ש שם; ריטב"א כתובות ה,ב; שם ס"א,ב וס"ד,ב; נימוקי יוסף בבא מציעא פ"ה, ב"שמין פרה"; שו"ת הרדב"ז ח"ב,סי' תרנ"ב ועוד). כיוצא בזה גם לדברי פוסקים (ראה "חק יעקב" או"ח סי' תכ"ט, סק"ח; "תבואות שור", סי' ל"ב, סק"ו; ראה גם "דרכי שלום"למהרש"ם מברז'אן, א, אות כ"ט, ועוד). אמנם ברור, שיש להתחשב בכללים ויש גם להיעזר בכלל ש"אין למידין", רק כשמוכח ממשנה, או מגמרא ניגוד לכלל, כי אחרת אין לדבר סוף (ראה רמב"ן לשבועות מ,א; רא"ש שם פ"ו, סי' ה'; ר"ן שם). אך ברור, שאם הכלל נוגד את המציאות, לא רק מותר, אלא חייבים להיעזר בכלל ש"אין למידין מן הכללות" וביחוד כשאפילו "חוץ" לא נאמר.

[9] לחיפושית "פרת משה רבנו" אין כל קשר לא עם פרה ולא עם אדם עאכו"כ לא עם משה רבנו, אך כך היא נקראית. לחרק ממשפחת הארבה "גמל שלמה" אין שום פרט, אפילו הזעיר ביותר, הקשור עם גמל או עם איזה שהוא שלמה. "פרת ים" אולי נקראית כך, כי היא אוכלת רק עשב ים. היא משריצה ולדות חיים. נושמת מעל פני המים. יש לה סנפירים קדמיים וסנפיר זנב אופקי. היא חית ים (דג) טמאה. כלומר אסורה באכילה. במקרא היא נקראת "תחש". אולם כחיית ים היא טהורה, בניגוד לחיות היבשה שגם הכשרות לאכילה, מקבלות טומאה. בשל כך נבחר עור התחש (= פרת ים) לכסות את המשכן (בפרשת תרומה הסברתי מדוע נבחר דוקא עור התחש לכיסוי המשכן).

[10] בספרו "בכור שור" לחולין ס"ד. גם ה"פרי מגדים" (ראה לעיל בהערה 2), טוען שאין כל הבדל בין חיית ים לדגי-ים. הוא דוחה את טענת המבדילים בדברי הרמב"ם. לדעתו, גם הרמב"ם אינו מבדיל בין דגים לחיות הים. קשה להבין את דבריו, כאשר הרמב"ם אומר מפורשות אחרת (ראה בהערה 7). גם החיד"א סבור שאין להבדיל בין דגי ים לחיות ים, אלא הוא סותר את דברי עצמו באמרו: "ולי ההדיוט נראה דהגם דחזינן דאין לו סנפיר, אין לומר דידיו ורגליו במקום סנפיר ולית ליה סנפיר ואינו בכלל 'כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר'. דשאני הכא דיש לו רגלים וידיים ודוקא סנפיר טהור (אין לו?). דהרי כתבו הרי"ף והרא"ש והרשב"א דתורא דימא אסיר, חמרא דימא שרי (אלה הם למעשה דברי הגמרא, השאלה היא למה הכוונה? כאמור, הכוונה לדגים בעלי שמות אלה). כללא דמילתא, כל דאית ליה קלפי שרי ומוכח דכללא דכל שיש לו קשקשת היא אף אם יש לו ידיים רגליים בקשקשת סגי" ("שיורי ברכה" סי' פ"ג). דבריו תמוהים, או הלשון מגומגמת. בתחילה אומר, שרגליים וידיים אינם תחליף לסנפיר ובסוף הוא מתיר בעלי קשקשת, גם אם יש להם ידיים ורגליים ואין להם סנפיר. בסוף הוא גם מזכיר, כי ראה בספר "קרבן מנחה". הדן בנושא, דבר שגרם לו כנראה, לספק במסקנותיו וסיים "וצריך ליישב בדבר".

[11] ר'יחיאל מיכל מוסיף שם נימוק נוסף, אשר אינו עומד בפני ביקורת ואינם מדוייקים. "ועוד דבעצם התולדה אינם דומים דגים לשארי חיות הים. דכל חיות הים נזקקים זכר ונקבה זה לזה ככל הברואים, אבל דגים אינם כן, אלא הזכר מטיל זרעו על הארץ והנקבה גם כן, כדאיתא במדרש בראשית (פרשה ז) וכן כתבו התוספות (בבא קמא סוף פרק ה') ולכן גם לעניין אכילה אין דומים זה לזה. אמנם בבכורות (ז,א) לא משמע כהמדרש ותלוי בפלוגתא" (שם סעיף י"ב). למרות שהגיע למסקנה נכונה בקשר לחיות ים, הוא לא השתחרר מלהסתמך בענייני טבע ומציאות על אגדות ואימרות. המושג "פלוגתא" בדבר שניתן לברר מהי המציאות, היה בעיניו לגיטימי. אולם זו גישה פסולה מיסודה, כאשר ניתן לבדוק ולברר מהיא המציאות. בימיו ודאי ניתן כבר היה לבדוק זאת. האמת היא שאין כלל פלוגתא בין המדרש והגמרא. הגמרא רק אומרת, שאלה הדגים המזדוגים, מזדווגים פנים אל פנים כמו בני אדם. המדרש המדבר על דגים המטילים ביצים, התייחס לרוב דגים, שהנקבה (לא הזכר קודם) מטילה את ביציה והזכר מטיל עליהן את זרעו. קיימות שתי צורות של הפריה אצל דגים: אחת פנימית ואחת חיצונית ואין לכך כל קשר עם כשרות המין או אם הוא נמנה על דגי הים או על חיות הים. אגב, חיות הים העולים ליבשה מזדווגים כמו חיות היבשה פנים כנגד הגב של הנקבה.

[12] אמנם הרמב"ם כתב שמקום הימצאו של החילזון, לצביעת תכלת לציצית הוא ים המלח (הלכ' ציצית פ"ב,ה"ב), אולם אין ספק, שהרמב"ם ידע, שבים המלח לא מצוי כל יצור חי, וכוונתו כפי שהעיר בצדק הרב קאפח , שהרמב"ם קרא לים התיכון בשם זה כתירגום שמו מערבית. "הים הגדול" [= התיכון] נקרא בערבית 'אל בחר אלמאלח" כלומר ים המלוח (ראה פירוש הרמב"ם למשנה, כלים פט"ו, מ"א ובהערה 7 של הרב קאפח; ראה גם הערת הרב אברהם ד. שלום: "מוריה", טבת תשנ"ט, עמ' קכ"ב).

[13] בימי הביניים התנהל ויכוח על הדג "ברבוט"א" (הרא"ש עבודה זרה, סי' מ"א מזהה את הדג עם הכילבית), הרבנו תם הכשירו. ר"י מפריז לא אכלו ור'יהודה החסיד אמר: "כל מי שיאכל ברבוט"א לא יזכה לאכול לויתן". הלויתן ודאי אסור באכילה ואין במה לאיים על אוכלי ברבוטא. ר'אפרים סיפר שרצה להתיר את הברבוט"א וחלם בלילה שהתיר שרץ ("דרכי תשובה", סי' פ"ג). אם אכן הברבוט"א היא ה"כילבית" המוזכרת בגמרא, יש ספק אם כל אלה, שעסקו במצבו ההילכתי, הטהור הוא או טמא, ראו אי פעם דג זה. הרמב"ם אומר, שהכילבית לפי דברי הגמרא הוא דג כשר. אחרים מסבירים את הגמרא לפי הנחה מוזרה, שהדג הוא טמא, אך הוא יכול להימצא רק בציר של דגים טהורים (ראה בפרק "היש תולעים כשרים"). מי שאסר אותו לא אמר, שאין לו סימני טהרה, אלא שכך יש לפרש את הגמרא. הם לא ניסו להסביר את הגמרא לפי המציאות, אלא ההיפך מזה - הם ביקשו להתאים את מצבו ההילכתי של הדג, לפי פירוש אפשרי בגמרא.

[14] הרמב"ם מצדיק בכך את רס"ג על שחישב את קץ הגאולה, כי רצה להרים את המוראל של העם בעת צרה, כדי למנוע מהם התאבדות (באיגרתו לתימן, ח"ג). הר"ר יהונתן אייבשיץ הסביר את הנאמר במדרש על הפסוק: "קראתי למאהבי המה רמוני" (איכה א, יט): "הנביאים שתקנו להפריש תרומה וחלה, וכי חייב חוץ לארץ בתרומה? אלא שרמוני". על דברים אלה הקשה ה"יפי עיניים", היתכן שהם רימו ושיקרו וקבעו לחייב בדברים שלא צריך לחייב? על זה השיב הר"ר יהונתן , כי בזוהר נאמר, למרות שקץ הגאולה נסתר וכל החכמים ידעו זאת ובכל זאת היו כאלה שאמרו וחישבו תאריכי גאולה. כי אילו ידעו אז יוצאי הגולה כי הגלות תיארך זמן כה רב, היו הרבה מתאבדים והיה ח"ו נאבד שארית יעקב. ביחוד היה מצב איום כזה בתקופות השמד (הם אותם הדברים כמו שאמר הרמב"ם על רס"ג ואולי נאמרו בעקבותיו?). החכמים נימקו את חובת הפרשת חלה ותרומה בחו"ל: "מחר ישובו לארץ ישראל ויאמרו שכמו שאכלנו בחו"ל בלי תרומה כן בא"י נאכל בלי תרומה". מזה - אומר הר"ר יהונתן - הבין הציבור, שהחכמים ודאי יודעים, שעוד מעט חוזרים ארצה. דבר שהקל עליהם לסבול את יסוריהם ("יערות דבש", ח"ב, דרשה ו, עמ' מ). בפרק "המשיח" דנתי בזה באריכות.

[15] ראה רד"ק לתהלים ק"ד,כו; בעל "עקדת יצחק" (שער ס') ראה במושג "לויתן זכר ונקבה" עניין של "חומר וצורה" של האדם. השאלה היא, אם אכן בעלי האגדה התכוונו לרעיונות אלה. מדובר באגדות פיוטיות וכך יש להבינם, כפי שבעלי הזוהר אמרו, שזה בא "לפתות", כמו שמפתים ילד קטן בממתק, כדי שילמד דבר חשוב. ב"אנציקלופדיה התלמודית" הקדיש בעל הערך "דגים" קטע קטן מאוד ללויתן ואומר, שהלויתן שבאגדות אינו הלויתן המוכר. אמנם זה ברור, אך לאיזו לויתן התכוונו האגדות? על זה לא השיב, כי אין מהות כזו.

[16] כאשר ר' יוסי בן דורמסקית שמע דרשה מוזרה, שאינה תואמת את המציאות הוא הגיב, שרק המציאות קובעת: "דרש ר' יהודה: 'משׂא דבר ה' בארץ חדרך מנוחתו' (זכריה ט,א), זהו משיח שהוא חד לאומות העולם ורך לישראל. אמר ליה ר' יוסי דורמסקית: יהודה! למה אתה מעוות עלינו את הכתובים ? מעיד אני עלי שמים וארץ, שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך" (ספרי דברים א; ילקוט שמעוני שם רמז תשצ"ב). הדרש לראות במלה "גא" קשקשים מוזר יותר מהדרשה של ר' יהודה. אין ספק שצדק הרמב"ם באמרו, שדברים מעין אלה נוכל לדעת ולהבינם רק לאחר שיתרחשו ולא לפני כן (ראה בפרק "משיח").

תגובות