הלואה בריבית - שכירות - עבדות

כלומר: אם יש לי מקרר ששווה 1000 ש"ח - מותר לי לתת לך להשתמש בו, ולבקש ממך (למשל) 10 ש"ח לכל חודש של שימוש, עד שתחזיר לי את המקרר. אבל אסור לי לתת לך 1000 ש"ח ולדרוש ממך 10 ש"ח לכל חודש עד שתחזיר לי את 1000 הש"ח.

מדוע יש הבדל בין השכרת חפץ לבין "השכרת" כסף? מה הכלל - מתי מותר לבקש כסף תמורת נתינת רכוש לזמן קצוב, ומתי אסור?

הבדל 1 - החפץ נשאר אצל השוכר

רמז לתשובה אפשר לקבל ממילה המופיעה בכמה מפסוקי איסור ריבית - "נשך כסף נשך אוכל ", "ובמרבית לא תתן אכלך ". אוכל הוא מוצר מתכלה: כשאדם לווה אוכל, הוא אוכל אותו, ואינו יכול להחזיר אותו; כשיחזיר את ההלוואה - הוא יחזיר אוכל אחר. גם כסף נועד, בדרך-כלל, לצריכה ולקניית מוצרים, וגם הוא אינו מוחזר בעינו. לעומת זאת, כשאדם שוכר חפץ הוא מחזיר את החפץ עצמו.

משמעות ההבדל היא, שאדם שלווה כסף או אוכל - עלול להיקלע למצב שבו הוא לא יכול להחזיר את ההלוואה בזמן. במקרה זה, אם ההלואה היא בריבית - החוב שלו יילך ויתפח, והוא יילך וישקע בחובות שהוא לא יכול לצאת מהם. לעומת זאת, אם הוא שוכר רכוש - הוא תמיד יכול להחזיר את הרכוש ולהפסיק לשלם את דמי השכירות.

הבדל 2 - ירידת ערכו של החפץ היא באחריות המשכיר

האם יש הבדל, גם במקרה שההלוואה מיועדת לקניית חפץ? מה ההבדל בין אדם שלווה 1000 ש"ח וקונה בהם מקרר, לבין אדם ש"לווה" מקרר?

כאשר הלווה קונה את החפץ בעצמו, כל האחריות על ירידת ערכו של החפץ מוטלת עליו בלבד: אם החפץ יתקלקל, יתבלה, מחיר השוק שלו יירד, הוא יאבד ברעידת אדמה וכו' - הלווה עדיין יצטרך לשלם למלווה את כל 1000 השקלים; הוא לא יוכל להחזיר את החפץ (או את מה שנשאר ממנו).

לעומת זאת, כאשר אדם שוכר חפץ, האחריות מתחלקת בין השוכר למשכיר (רמב"ם, שכירות א:ג ):

הטעות של רב חמא

שני הבדלים אלה נזכרים בתלמוד (ההסבר הוא של עו"ד דוד משען ):

הלואה בריבית לעומת שיעבוד

המשותף לשני ההבדלים האלה הוא השיעבוד : אדם שלוקח הלוואה בריבית עלול להיות משועבד למלווה, ואדם ששוכר חפץ - אף פעם אינו משועבד.

אמנם, במקרים מסוימים זה יותר משתלם לקנות חפץ בהלוואה בריבית מאשר לשכור אותו, למשל אם ערכו של החפץ עולה באופן משמעותי. אך מטרתה של המצווה אינה להגן על הלווה מהפסד, אלא להגן עליו משיעבוד. האיסור להלוות בריבית משתייך לקבוצה גדולה של מצוות המבטאות את התנגדות התורה לשיעבוד .

מסקנות מעשיות (ללא סמכות לפסיקת הלכה)