ספירת העומר - היבטים לתקופה ולהלכה

קוד: ספירת העומר - היבטים לתקופה ולהלכה בתנ"ך

סוג: פירוש

מאת: ד"ר מנחם צוקר

אל: ספר "שיעורים"

הקדמה:

  התקופה בה אנו דנים, היא בין פסח לשבועות.

היות ופסח מהתורה הוא גם "חג האביב", קשורה תקופה זו לעונות המעבר בין החורף לקיץ. לכן בלוח העברי ישנו עיבור השנה, שהרי החגים היהודיים קשורים לטבע (חג הפסח צריך לחול באביב).

בזמן תקופת המקרא התקיימו שני טקסים יהודיים הקשורים לתקופת הפסח.

·          הקרבת קרבן הפסח.

·          הבאת קציר העומר.

 

העומר:

המקור הראשון להבאת "קציר העומר" מופיע בתורה, בפרשת אמר:

   "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה'   לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן...ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה.   עד הביאכם את קרבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" (ויקרא, כ"ג, ט-י"ד).

 

מכאן נמצאנו למדים:

 

מה פירוש המילה עומר?

ישנם שני פירושים:  

 

( א) עומר = אלומה .  

מסתמך על הפסוק   "...ושכחת עומר בשדה..."   

(דברים, כ"ד, י"ט).

 

(ב) עומר = עשירית האיפה.

מסתמך על הפסוק   "...והעומר עשירית האיפה הוא..." (שמות, ט"ז, ל"ו).

 

קציר העומר

נאמר במשנה:

"רבי שמעון בן אלעזר אומר: קצירה וספירה בלילה והבאה ביום…" (סוטה, פרק ב',משנה א').

 

מכאן ניתן להסיק שקציר העומר היה בלילה.   העומר בא משלש סאין, כלומר קצרו כמות תבואה עבור   3 סאין קמח.

  (היות ו- 1 סאה = 13 ק"ג ,   3 סאין = איפה = 39 ק"ג   בערך).

את העומר היו קוצרים במוצאי יום טוב.  

התבואה ממנה הביאו את העומר היתה – שעורה.

עשירית מהאיפה היה מוקטר והשאר נאכל לכוהנים, משהוקרב העומר – הותר "החדש"   מיד.

לרחוקים מירושלים, העומר הותר רק למחרת מחצות היום.

 

הבאת העומר:

באשר למועד הבאת העומר קיימת מחלוקת (שהינה מחלוקת כללית ורחבה יותר מאשר ההקשר הספציפי הזה) בין היהודים לבייתוסים והצדוקים.

בתורה נאמר שמביאים את העומר "ממחרת השבת". היהודים סברו שמביאים את העומר ביום שממחרת חג הפסח (ט"ז בניסן). הבייתוסים והצדוקים התנגדו בתוקף לקביעה זו של חז"ל, הם ביארו את הפסוק "ממחרת השבת" כשבת ממש, כלומר יום ראשון בשבוע. לכן לדידם שבועות תמיד יחול ביום א'.

הרמב"ם בהתייחסו לצדוקים כנה אותם " … הטועים שיצאו מכלל ישראל …".

בכדי להפגין את דעתם כנגד דעת הצדוקים, תקנו חז"ל, שקציר העומר יערך תמיד   בליל ט"ז בניסן, אפילו אם הוא בלילי שבת, וקבעו שיעשה "בעסק רב" - כלומר שיהיה לדבר קול, שכולם ידעו על כך.

 

על שום מה קבעו את הבאת קורבן העומר ומדוע בפסח?

תשובה על כך נמצאת במשנה במסכת ראש השנה (דף ט"ז.):

"…אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, בכדי שתתברך לכם תבואה שבשדות…".

פסח כאמור, מהווה זמן תבואה והינו חג בעל מהות ומשמעות חקלאית. יש לזכור   שבעונה זו של השנה בא"י מזג האוויר אינו יציב, במידה ויתפתחו ימי שרב רבים, התבואה עלולה להיפגע קשות מפני שהיא עדיין בתהליך הבשלה, לכן קרבן העומר הוא למעשה, תפילה ובקשה על התבואה שבשדות.

 

לאחר חורבן הבית :   בטל קרבן העומר.

רבן יוחנן בן זכאי קבע שיום הנף כולו אסור, כלומר, לאחר חורבן הבית הותרה התבואה החדשה ב-י"ז בניסן ולא ב-ט"ז (כלומר יומיים לאחר הפסח).

 

ספירת העומר:

מנהג זה, הקשור גם הוא לקורבן העומר, נשאר גם לאחר חורבן הבית.

מקורו של המנהג בתורה:

"…וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה   שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית   תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה ל-ה'…"                                           (ויקרא, כ"ג, ט"ו-ט"ז)

 

וכן בספר דברים:

"…שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות ל- ה'…"              (ט"ז,ט).

 

שיבולי הלקט השלם (סימן רל"ו):

  עיקרה של הספירה היה לשם קביעת חג השבועות והבאת הביכורים, מעבר לכך לספירה עצמה לא היה ערך דתי   נוסף.

 

ובטעמים דרבי יהודה החסיד:

"…לפי שהימים הללו ימי מלאכת השדה ואין מי שיגיד לכפריים אם אייר מלא או חסר, לכך אמרה התורה 'תספור חמישים יום' ומיד אח"כ 'מקרא קודש יהיה לכם' …"   (והכוונה לחג השבועות).

 

בזמן בית שני:

משקביעת החודשים והמועדות נעשתה ע"י בית הדין הגדול שבירושלים ושליחי בית הדין הודיעו על כך בכל אתר ואתר, או אז ניתן לראשונה טעם אמוני לספירה.

 

אבודרהם [1] :

"…מפני שהעולם נתון בצער מפסח עד שבועות על התבואות ועל האילנות, לפיכך ציווה הקב"ה לספור בכדי שנשוב אליו בלבב שלם להתחנן לפניו לרחם על הבריות ועל העומר…"

כלומר, ספירת העומר – היא בעצם תפילה על מזג אויר טוב שישמר את גידולי השדה, מבחינת אם אין קמח אין תורה.

אחרי החורבן:

עם חורבן הבית הופסקה הבאת העומר והביכורים וניטל ממנהג ספירת העומר הבסיס לקיומו [2] .

כעת קיבלה הספירה בסיס לאומי   - זכר למקדש, וכך נאמר בתפילה:

"…הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה…".

אגב, בבבל ספרו רק בלילה (כמו שאנו עושים), אבל בארץ ישראל ספרו פעמיים, בלילה ואח"כ ביום.

 

בימי הביניים:

בתקופה זו נראה שלא הסתפקו "בזכר למקדש" (כלומר שספירת העומר היא תקנת חכמים בלבד), אלא בקשו לתת לה תוקף מהתורה וכך מופיעה באגדה:

"…בשעה שאמר להם משה לישראל, תעבדון את האלוקים על ההר הזה…" (שמות פרק ג', פסוק י"ב)   אמרו לו: משה רבינו אימתי עבודה זו? אמר להם לסוף חמישים יום,   התחילו כל אחד ואחד סופר לעצמו"

 

ומכאן סמכו חכמים להיות סופרים העומר בזמן הזה- ללא בית מקדש, אף אין ברשותנו עומר ולא קורבן, אלא שאנו מונים ארבעים ותשעה יום לשמחת התורה, כמו שמנו הם באותה השעה.

 

על סמך זה קבע הרמב"ם [3] :

"מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורין ממנה. מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן ונשים ועבדים פטורין ממנה" (הל' תמידין ומוספין, פרק ב', הל' כב-כד)

הרמב"ם קובע: כי מצות ספירת העומר בזמן הזה היא מהתורה ומוטלת על כל איש בישראל בכל מקום (גם בחו"ל) ובכל זמן (גם ביום). נשים ועבדים פטורים (מצוות עשה שהזמן גרמא).

 

 

כ לומר שני רעיונות עיקריים לאחר חורבן הבית:

·          זכר למקדש.

·          ציפיה ליום מתן תורה.

 

בזמן החדש:

ניתנה "תוספת קבליסטית" לספירת העומר, שהגיעה לשיאה ע"י האר"י זצ"ל [4] .

הואיל וספירת העומר היא זכר למקדש הכניסו בו חכמי הקבלה כוונות שלהם, כגון:

"שיטהרו נפשות עמך ישראל מזומהות" או "וע"י זה יושפע שפע רב בכל העולמות".

וכן הקבילו בין שבעת השבועות ושבעה ימים שנמנים, לשבע הספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

 

עניין האבלות בספירת העומר

המקור לאבלות בזמן ספירת העומר הוא הגמרא במסכת יבמות (דף ס"ב:)

"…שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרטיס וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה.   והיה העולם שרוי בצער עד שבא   ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, רבי   יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמע והם העמידו תורה אותה שעה.   תנא:   וכולם מתו מפסח עד עצרת …"

 

בחז"ל מצאנו מגוון התייחסויות לגמרא זו:

רב שרירא גאון מצטט גמרא זו, בהקדמתו לאיגרתו המפורסמת, ואומר:

"...והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוא שמדא על תלמידי רבי עקיבא".  

רב שרירא גאון מרמז שיתכן ולא מגפה הייתה כאן אלא שמד שבצעו הרומאים.

 

רב נטרונאי גאון אומר:

"...מאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס אישה בהן...".

 

רבי אברהם בר נתן הירחי מלוניל מביא:

"...ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא, שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח עד פרוס עצרת...ט"ו יום קודם העצרת וזהו ל"ג בעומר..."                        (ספר המנהיג)

 

המאירי [5] :

"...וקבלה בידי הגאונים ז"ל, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו..."

אם כך, מתברר שלדעת המאירי כבר בתקופת הגאונים נהגו לא להתענות בל"ג בעומר.

 

המהרי"ל אומר:

"...שנוהגים בל"ב ימים ראשונים של ימי הספירה- אבלות ולמחרתו עושים שימחה לזכר...".

 

במאמר מוסגר נעיר, כי יש המשערים שהמגפה – היא לא אחרת מאשר, מותם בקרב של מרבית תלמידי רבי עקיבא, שכידוע תמך במרד בר-כוכבא כנגד הרומאים.

מקובל שביום י"ח באייר חל מפנה לטובת תלמידי רבי עקיבא שלחמו יחד עם בר-כוכבא וכנראה הצליחו לכבוש את ירושלים לזמן קצר, יש המשערים שניצחון יוקרתי זה היה בדיוק בל"ג בעומר (י"ח באייר יהיה תמיד ל"ג בעומר). בנוסף, נמצאו מטבעות מתקופת המרד שמצד אחד כתוב "שמעון" (רמז לבר כוזיבא) ומצד שני "לחרות ירושלים".

 

מימיו של המהרי"ל, התפשט מנהג האבילות בכל אשכנז. הרמ"א קובע שמפסיקים את האבל בל"ג בעומר ומסתפרים בו ומרבים בו מעט שמחה.

הספרדים לא קיבלו מנהג זה , רבי יוסף קארו (מרן) קובע "אין להסתפר עד ל"ד בבוקר".

 

 

מסורות ל"ג בעומר

יום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי (רשב"י) היה בל"ג בעומר, האר"י התקין לעשות ביום זה הילולה.

כמו כן, המן החל לרדת ב- י"ח באייר (הוא ל"ג) בעומר [6] .

 

חומרות וקולות

 

ספירה בזמן הזה – מדרבנן

המשנה ברורה מביא בהלכות פסח (תפט, יד):

"... לספירה בזמן הזה שהוא דרבנן לרוב הפוסקים"

על כן, כל הספקות הקשורות לתקופה זו-   נידונות לקולא.

 

חומרא - האר"י ז"ל קבע את החומרא הגדולה ביותר, שלא להסתפר עד ערב שבועות (חוץ מל"ג בעומר), כך פסק גם רבי יעקב עמדין וכך נקבע המנהג בפולין ובגרמניה. יתכן והדבר נבע גם מהשפעת הגזרות הנוראיות בשנת ת"ח ת"ט

(1649-1648) שאירעו רובם בין פסח לעצרת (כמו גם גזרות תתנ"ו).

קולא הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) מגולי ספרד, גלה לצפון אפריקה ועמד במשך ארבעים שנה בראש ישיבת קהיר במצרים. בעניין אבלות בספירת העומר הוא תפס גישה מקילה וכך הוא עונה לשאלה שנשאל לגבי מנהגי אבלות בעומר:

"...ואני מסתפר בעצמי כל חודש ניסן ואייר וכך נהגו רוב העולם..."  

טעמו להיתר התספורת:

  "... יש צער גדול בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה, דקיימא לן, המצטער פטור מהסוכה, ובל"ג הימים גדלים יותר והאדם מצטער...".

 

יתכן והספרדים נטו להקל מפני שהם לא הושפעו מהגזרות בתקופת ימי הביניים.

 

לסיכום: החומרות של תקופת העומר הם במחלוקת ואין ספק שהם הושפעו מגורמים נוספים מעבר למות תלמידי רבי עקיבא, כגון תקופת הגזרות הנוראיות על יהדות פולין ורוסיה שאירעו בין פסח לעצרת (שבועות).

 

 

מספר הערות נוספות לגבי ספירת העומר:

לספירת העומר שני מקורות בתורה:

 

1.         "…וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה…"; עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום   והקרבתם…"     (ויקרא, כ"ג, ט"ו-ט"ז).

2.        "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות…" (דברים, ט"ז,ט).  

 

מקורות אלו הם בעלי השלכות למספר נושאים עקרוניים. להלן ננתח את אחד הנושאים - ברכות במעומד.

 

ברכות במעומד

ספירת העומר – "מהחל חריש בקמה"

הרא"ש בסוף מסכת פסחים פוסק:

"וכי מברכים ספירת העומר - מברכים מעומד דתנו רבנן בקמה תחל לספור, אל תקרא בקמה, אלא בקומה".

 

כלומר, יש לברך ספירת העומר בעמידה (אגב   "התורה תמימה" מעיר במקום, שהלשון "תנו רבנן" אמנם מרמז שיש ברייתא כזו, אך למעשה, אין כזו והלימוד הוא רק אסמכתא בעלמא).

גם בפוסקים האחרונים אנו מזהים את אותה המגמה:

כך פוסק השולחן ערוך (אור"ח תפ"ט):

"צריך לספור מעמד, דכתיב מהחל חרמש בקמה – אל תקרא קמה אלא קומה".

זאת, למרות שהשולחן ערוך מציין במפורש שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן.

וכן מביא הבית יוסף (תפט, א'):

"...בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספר העומר...ומצוה על כל אחד לספר לעצמו וצריך לספר מעומד   ולברך תחילה...".

 

ומעיר במקום המשנה ברורה:   "וצריך לספור מעומד".

ומוסיף "שער הציון" כלל מאוד מעניין וגורף -   " דכל ברכת המצוות צריך להיות לכתחילה בעמידה".

 

כעת, נבחן כלל זה לרוחב ההלכה:

 

ברכת המזון   - תמיד בישיבה . לומדים זאת מהנאמר בתורה "...ואכלת ושבעת וברכת...".

אומרים התוספות [7] מהנוטריקון של " שב – עת   וברכת" – כלומר, הם מחלקים את המילה "שבעת" לשב – עת הברכה. כמו כן מוסיף הגר"א בהבנת הרמב"ם:

"...משום שברכת המזון צריך לברך כדרך שאוכלים".

 

מכיוון שאדם אוכל בישיבה הוא יברך בישיבה. אבל רוב הראשונים מסבירים בפשטות: היות וברכת המזון דאורייתא, החמירו בה חכמים שיקרא דווקא מיושב- כיוון שכך יכול לברך בכוונה רבה יותר.

מכאן נלמד כלל רחב יותר שכל המצוות שהם מדאורייתא יש לאמרם דווקא בישיבה, היות ואז יכול לכוון טוב יותר.

אם כי נראה לי לעניות דעתי, שבעניין זה אין הסכמה ועל כל פנים ישנם מנהגים שונים בעניין זה, כמו שנראה להלן, לגבי תקיעת שופר, ברכת התורה, ברכת כוהנים ועוד.

 

ברכת התורה מעומד . לומדים זאת מהכתוב "ואתה פה עמד עמדי" (דברים, ה', כ"ח) – מפסוק זה משמע שאפילו הקב"ה שהיה מקריא את התורה למשה היה כביכול עומד, כל שכן ישראל. וכשם שניתנה באימה, כך צריך לנהוג באימה ולעמוד (וכן ראה משנה ברורה   סי' קמא, ה"א).

 

קידוש בשבת   - מצוות עשה מהתורה לקדש את היום בדברים,   שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו".

כך מביא הרמב"ם [8] :

"כלומר: זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו (הבדלה)...".

ומוסיף הרמב"ם שעיקר הקידוש - בלילה.

 

לדעת המגן אברהם אדם יוצא מדאורייתא בקידוש בתפילת ערבית של שבת – בה אומרים "ויכולו". זאת, בהנחה כמובן שכיוון לצאת ידי חובת קידוש. אך רוב האחרונים סבורים כי אחרי שתקנו אנשי הכנסת הגדולה את נוסח הקידוש (כפי שאנו אומרים כיום על היין) אין אדם יוצא ידי חובתו   בתפילה אלא רק בנוסח שאנו אומרים על הכוס. דבר זה משתמע גם מדברי הרמב"ם (פרק כ"ט מהל' שבת) שהרי מיד לאחר שהוא קובע שהקידוש מדאורייתא, הוא כותב את נוסח הקידוש בדיוק כפי שאנו אומרים בערב שבת על כוס יין.

 

מסקנה : הקידוש בערב שבת על כוס יין – מדאורייתא.

נבדוק כעת לגבי עמידה או ישיבה בקידוש?

"...וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מהקרקע טפח...ומברך על הגפן".

     (רמב"ם, הל' שבת, פרק כט, הל' ז)

 

ע"פ דיוק מדברי הרמב"ם ניתן להבין שעושה הקידוש מסב על השולחן, כלומר יושב ומברך אלא שהוא נדרש להגביה מעט את הכוס מהשולחן ביד אחת (כך גם לגבי הבדלה).

וכן פוסק הרמ"א: אמנם אפשר לעמוד בקידוש, אבל טוב יותר לשבת ושתי סיבות לדבר:

(א) קידוש הוא במקום סעודה – לכן הוא צריך להיות במקום ובאופן שהוא אוכל- בדומה לכך שהוא אוכל בישיבה כך עליו לקדש בישיבה.

(ב) עיקרון הקביעות בא לידי ביטוי דווקא בישיבה ולכן יש לקדש בישיבה.

 

וכן פוסק הרה"ג משה פיינשטיין, שמלכתחילה רצוי לקדש בישיבה, מלבד "ויכולו" שאומרים בעמידה [9] .

אלא שכיום משום מה אין אנו עושים כן, מרבית האנשים גם מקדשים וגם שותים בעמידה. יש אומרים שהדבר מבוסס על שיטת האר"י   והקבלה.

אלא שלהלכה כאמור, נפסק שיש לשבת.

 

במאמר מוסגר נעיר, כי מתוך הרמב"ם לגבי הבדלה ניתן ללמוד יסוד מעניין. הרמב"ם פוסק לגבי אדם ששכח להבדיל:

"...מבדיל והולך עד סוף יום שלישי...".

 

המסקנה הנובעת מכך היא, ששלושת הימים הראשונים של השבוע שייכים לשבת שעברה [10] . כך, נקבע גם בהקשר של גיטין:

  "...האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבת כותבים עד יום שלישי, אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי קודם השבת, כותבים מיום רביעי עד שישי...".

 

מכאן, דברי תורה הנאמרים בסעודת מצווה ראוי שיתייחסו כלפי השבת ה"קשורה" לאותו יום בשבוע. עד יום שלישי פרשת השבוע שהייתה ומכאן ואילך זו שתבוא.

     

תקיעות שופר   -   התורה מצווה:

"...ובחודש השביעי באחד לחודש...יום תרועה יהיה לכם..."  

                                                          (במדבר, כ"ט, א').

הגמרא במסכת ראש השנה (לב:) אומרת שמעיקר הדין היה צריך לקרוא בשחרית ולא במוסף מן הטעם של "זריזין מקדימין למצוות" אלא שבשעת גזרת מלכות ( בימי הרומאים ) חששו שזה יפורש כהכרזת מלחמה.

נשאלת השאלה – אם כן מדוע כיום, כאשר החשש לא רלוונטי, לא יתקעו בשחרית מהטעם של "זריזין מקדימים למצוות"?

 

התוספות על אתר (ר"ה, לב: ד"ה בשעת) נתנו דעתם על שאלה זו ותירצו:

"ואע"פ שבטלה גזרת המלכות לא עבדינן כדמעיקרא אע"ג בזריזין מקדימין למצות דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו".

 

כלומר, מכיוון שגזרו בעבר, הרי לא מקובל לשנות את הגזרה.

ה"תורה תמימה" [11] דוחה פירוש זה ואומר שהרי מצינו כבר גזרות שהיו לשעה ובוטלו, ולא חזר הדבר לקדמותו.

אלא הוא מביא פירוש אחר שנראה עיקר: שהתקיעות העיקריות הם של מוסף ואותם יש לשמוע במעומד ומה שתוקעים בשחרית (אחר קריאת התורה), זה רק בכדי "לערבב השטן שלא ישטין" ובתקיעות אלו צריך לשבת, כפי שמביא הרי"ף [12]   בעניין התקיעות שקודם מוסף וזה לשונו:

"...המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה בצבור כך הוא, א חר שקוראים בתורה יושבים כל העם ואחד עומד ומברך ותוקע...".

 

הסיבה לכך היא : היות והברכה שמברכים לפני מוסף היא גם על התקיעות של מוסף והיות ועיקר מצות תקיעות שבתורה הם התקיעות של מוסף ושם חובה לעמוד, הנהיגו חז"ל שבתקיעות של שחרית ישבו כדי שיבדילו העם שאלו לא עיקר התקיעות לצאת   בהם.

השתא דאתינן להכי, יש לשאול למה אם כן לא נוהגים כך כיום? ולמה לא הוזכר הדבר ב"שולחן ערוך"? ואדרבא, אף נפסק לתקוע את כל התקיעות במעומד.

יש להשיב, שכיום רוב העם בקיאים ויודעים שעיקר התקיעות הם של מוסף ולכן אין צורך לעשות את ההבדלה הזו בין תקיעות דמיושב (של שחרית) ובין תקיעות דמעומד (של מוסף).

על כל פנים המסקנה מנושא תקיעת שופר – שיש חובת עמידה בזמן התקיעות והרי הם דאורייתא.

ה"משנה ברורה" [13] משווה במפורש בין חובת העמידה של ספירת העומר לבין חובת העמידה בתקיעת שופר, שבעומר נאמר "וספרתם לכם", ובשופר נאמר "יום תרועה יהיה לכם" ומהיקש זה לומדים שגם תקיעות שופר במעומד.

סוכה: נאמר:

" ...בסוכות תשבו שבעת ימים..." (ויקרא, כ"ג, מ"ב)

אומרים חז"ל כל מקום שנאמר   הפועל "ישב" הכוונה לישיבה של ממש כמו "...וישבו לאכול לחם..." (בראשית, ל"ז, כ"ה) וכן במקומות רבים אחרים ואכן אם אדם אכל בסוכה בעמידה או שהה בסוכה אבל לא ישב, הרי לא יצא ידי חובתו.

הרמב"ם: פוסק שבקידוש ליל ראשון בסוכה – יש לקדש מעומד ואח"כ ישב, כדי שתהיה הברכה - "אשר קדשנו במצוותיו....ליישב בסוכה" - עובר לעשייתה.

קריאת שמע   - מיושב . חז"ל מסבירים, היות וקריאת שמע היא מדאורייתא ומצוות (מדאורייתא) צריכות כוונה לכתחילה, אנו דורשים שהקורא את שמע ישב, בכדי שיוכל לכוון טוב יותר ולא תהיה עליו טרחת העמידה.

פרשת המלך בהקהל -   במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות בתחילת השנה השמינית (מוצאי שביעית), המלך היה קורא במשנה תורה, במעמד כל עם ישראל (דברים, ל"א, י-יג) וזוהי מצות "הקהל".

בפרטי המצווה אנו מוצאים משנה בסוטה   (מא.) האומרת:

"...חזן הכנסת נוטל ספר תורה   ונותנה לראש הכנסת...והמלך עומד ומקבל וקורא יושב...".

 

עוד ראיה שמצוה מפורשת בתורה - היא בישיבה.

 

למרות הנאמר לעיל, מצאנו מקרה יוצא דופן אצל אגריפס. מסופר שהאחרון קרא בעמידה ושבחוהו חכמים [14] ("אחינו אתה, אחינו אתה").

 

יש אם כן סברה לומר שמלכתחילה, כל מצוות התורה הם בישיבה   -   חוץ ממצוות מיוחדות שלגביהם יש לימוד שהם בעמידה .   

 


נסכם בטבלה:

 

המצוה

מעומד

מיושב

הערות

ספירת העומר

     +

 

מתוך פסוק מפורש

תקיעת שופר

     +

  

 

היקש מהעומר

ברכת המזון

 

      +

ואכלת ושב - עת   וברכת.

קריאת שמע

 

      +

חיוב דאורייתא

קידוש

 

      +

כדרך אכילה

ברכת התורה

     +

 

מפני האימה

ברכת כהנים

     +

 

 

 

 

נחזור חזרה לעניין ספירת העומר

השלמה למספר השלם הגדול

מצד אחד נאמר "שבעה שבועות תספור לך" שהם 49 יום   ומאידך נאמר "תספרו חמישים יום"   (50 ימים) הא כיצד?

התוספות [15] והרא"ש [16] מסבירים שדרך הכתוב כשמגיע המניין לסכום השלם פחות אחד, מונה אותו במספר העשיריות ואינו משגיח על חיסרון אחד ולכן גם כאן הכתוב מנה 50 אבל בפועל אנו מונים רק   49.

דוגמאות נוספות:

לגבי מלקות נאמר: "...ארבעים יכנו...", אנו לא מכים 40 אלא רק 39 (שוב ע"פ הכלל, השלם הגדול הקרוב הוא ארבעים, חסר אחד,   זה מה שמלקים בפועל).

 

לגבי היורדים מצריימה נאמר בפרשת ויגש: "...כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה שבעים...". הכתוב מציין 70 נפש אע"פ שבפועל ירדו רק 69 (ע"פ המניין שם).

אבל יש המעירים על כלל זה של הרא"ש, שהוא לא תמיד עובד.

 

דבר הנעשה בפטור מצטרף

בפסוק נאמר: "שבע שבתות תמימת תהיינה"

השאלה היא מהכתוב "תמימת" - האם קטן שהגדיל תוך כדי ימי ספירת העומר (נהיה בגיל בר-מצוה), האם הוא סופר בברכה או לא? שהרי חיובו רק מגיל בר מצווה, אם כן אין לו "שבע שבתות תמימות" (כמו נכרי שהתגייר תוך כדי הספירה שסופר בלא ברכה).

ה"תורה תמימה" מעיר [17] שאם קודם היה פטור אבל קיים, הרי הוא מצטרף. למשל, קטן שהגדיל בספירה, שקודם ספר בלא ברכה (מטעם חינוך) מצטרף "לתמימות", כמו נכרי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר, שפטור ממצות פריה ורבייה אע"פ שבהיותו נכרי לא היה חייב בכל זאת אם יש לו בנים, הרי לאחר שהתגייר "מצרפים" אותם למניין המצוות שלו.

 

מסקנה: נראה אם כן ש"בר מצווה" באמצע הספירה, יכול לספור בברכה, ומקיים "תמימות" ויכול להוציא את הציבור כשליח ציבור.



[1] האבודרהם – הוא אחד מספרי ההלכה החשובים של תקופת ימי הביניים.

[2] ראה גם בגמרא מסכת מנחות (דף ס"ו.).

[3] וכן עיין ב"כל בו", הוצאת פיורדא, מד.

[4] האר"י: האשכנזי   רבי   יצחק לוריא, חי במאה ה- 17.

[5] חי בצרפת במאה ה- 13.

[6] לומדים זאת, מכך שבנ"י הגיעו למדבר בחמישה עשר לחדש השני ולאחר שלושה ימים התלוננו על האוכל וה' התחיל להוריד להם מן מהשמיים. (שמות, פרק טו, כ"ב).

[7] מס' ברכות כא: ד"ה "והלכתא".

[8] הל' שבת, כט',א.

[9] וכן הדין לגבי יו"ט וכן להבדלה. ועיין תחומין כרך ו'.

[10] ראה מס' פסחים קו.

[11] במדבר, פרק כ"ט, א, ס"ק ו.

[12] מסכת ראש השנה, דף י: באלפס.

[13] וראה גם ב"משנה ברורה" סימן תקפ"ה, סעיף א').

 

[14] ראה, מסכת סוטה מא. ועיין   שם בתוס', מאירי – שמבקרים את גישתם זו של חכמים (שכינו את אגריפס, אשר אמו היתה נכריה- אחינו, ורואים בזה חנופהח כלפי רשעים. כן עיין ב"תורה תמימה" לפס' "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים, ט"ו,ט"ז).  

[15] מס' מנחות סה:

[16] סוף פסחים, סימן מ'.

[17] ויקרא, כ"ג, ט"ו.

תגובות