נחלת שמעון

קוד: נחלת שמעון בתנ"ך

סוג: כלל_אזור

מאת: הרב אליהו מאלי

אל:

בדגלי המדבר נמצא שמעון יחד עם גד, במחנה ראובן השוכן בדרום.
בנחלת יהושע נוחל שמעון נחלה דרומית ליהודה, באיזור באר שבע ודרומה. באופן כללי שמעון שייך לדרום. אך ישנו הבדל יסודי בין נחלתו בעבר לנחלתו בעתיד.
בזמן יהושע לא נחל שמעון נחלה עצמאית! נחלתו נבלעת בתוך נחלת יהודה.
לעומת זאת בנבואת יחזקאל, נוחל שמעון בדרום הארץ, רצועה אחת צפונה מיששכר, ונחלה זו נוחל הוא לבדו.
סיבת הדבר נעוצה בברכת יעקב. יעקב בברכתו אומר "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". (בראשית מט5-7).

יש כאן ביקורת על מעשה שמעון ולוי בעיר שכם. שמעון ולוי קנאו אז לכבוד דינה אחותם ולכבוד ישראל שחולל. "ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו"?
נחלקו רבותינו:

בין כך ובין כך אפשר להבחין בתכונת קנאות מיוחדת בשמעון ובלוי, יותר משאר האחים. חז"ל מוצאים מקומות נוספים שבהם מתעוררת החימה של הקנאות אצל שמעון ולוי:

הקנאה היא מדה קשה. כאשר מרוכזת קנאה בכמות גדולה מדי בשבט אחד אי אפשר לעולם לעמוד בה!
מצד שני, יש לה תפקיד חיובי במקרים מיוחדים: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" (מסכת עבודה זרה לו ב)! אך בתור הנהגה ומידה קבועה, היא מכלה ומשברת. כדוגמת הדברים שאמרו חז"ל ש"רובם קשה ומיעוטם יפה, אחד מהם - מלח" (ברכות לד א). במקום אחר משוים חז"ל בין קנאת ה', לקנאת בשר ודם. בספר נחום (נחום א2) נאמר "אל קנוא ונוקם ה'" בכתיב מלא, ובאליהו הנביא נאמר פעמים - "קנא קנאתי" - בכתיב חסר, ללמדנו שלעולם קנאת בשר ודם חסירה היא, ורק קנאת ה' היא קנאה שלימה (ילק"ש נחום פרק א), קנאה שאין בה פניות אישיות או כעס אישי כלשהו. אצל שמעון ההופעה הראשונה של הקנאה היא לכבודה של דינה, שמירה על קדושת ישראל, על הצניעות והטהרה. אולם בהמשך חוטא נשיא שבט שמעון דווקא באותו עניין (במדבר כה 14): "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית... ויקח פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן... רומח בידו וידקור את שניהם..., ושם איש ישראל המוכה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני". מובלטת העובדה, שהמקנא הוא פנחס בן אלעזר משבט לוי, והמוכה משבט שמעון!

קנאתו של לוי נתקדשה, וקנאתו של שמעון סרחה.

נראה שרוב החוטאים בזנות עם בנות מואב בערבות מואב היו מבני שמעון. שכן לאחר המגפה נמנו בני ישראל לשבטיהם. המספר הממוצע של יוצאי הצבא מכל שבט, היה בין ארבעים לחמישים אלף. מספרם של אנשי שבט שמעון היה שנים ועשרים אלף ומאתים (במדבר כו). אם נוסיף למספר זה את עשרים וארבעה אלף המתים במגפה, ישוה מספר יוצאי הצבא של שבט שמעון, לממוצע של שאר השבטים (כנראה שמכאן דרשו חז"ל: בראשית רבה פרשה צט ד"ה ו האספו ואגידה: "אחלקם ביעקב, כיצד כ"ד אלף נפלו משבטו של שמעון בזמרי, והיו אלמנותיו כ"ד אלף ונחלקו שני אלפים לכל שבט ושבט שנאמר אחלקם ביעקב")!

במקומות נוספים אנו מוצאים שלוי מקנא, וכל קנאתו קודש לה'. בחטא העגל כאשר עומד משה וזועק: "מי לה' אלי", "ויאספו אליו כל בני לוי"! "ויאמר להם... שימו איש חרבו.. והרגו איש את אחיו..." [שמות לב 26-28]

אף בתקופת החשמונאים, מתתיהו בן יוחנן הכהן ובניו הם המקנאים לה'. הורגים את מקריב החזיר ומרימים את נס המרד ביונים. מעניינת מאוד המסורת ששמעון ולוי נקברו בעיר מצדה אשר ניתנה לבני שמעון (ספר הישר סוף יהושע) - מתאימה היא תכונתם לתכונת קנאי מצדה. מכל מקום אף קנאה מקודשת אי אפשר לעמוד בה, אליהו הנביא מתעקש על דרכו בהנהגה, וחוזר פעם שניה על תשובתו לה', "קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו את נביאך הרגו בחרב". אומר לו ה', אליהו אי אפשר בקנאותך (תנא דבי אליהו זוטא פרק ח), "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך מאבל מחולה" (מלכים א יט 15-16). אלישע דרכו בנחת וברחמים עם הבריות, מרבה הוא בניסים ובישועות הן לפרט והן לכלל.

יעקב גוזר על שמעון (וגם על לוי) "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שמעון אמנם מקבל נחלה בספר יהושע, אך נחלתו נבלעת בתוך נחלת יהודה. "ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך וילך אתו שמעון" (שופטים א3). וביהושע (יהושע יט1) מספר לנו הכתוב: "ויצא הגורל השני לשמעון... ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה".

מוסיפים חז"ל במדרש, "אחלקם ביעקב" כיצד? עשרים וארבעה אלף נפלו משבטו של שמעון בזמרי, והיו אלמנותיו עשרים וארבעה אלף ונחלקו שני אלפים לכל שבט.... וכל מי שמסבב על הפתחים - משבטו של שמעון" - העניות מכריחה את שמעון להתפזר בכל הארץ, ממשיך המדרש - "אמר הקב"ה אף לוי יהא מסבב (על הפתחים). מה עשה הקב"ה האכילו פרנסתו בנקיות (תרומות ומעשרות). ונתקיימה גזירת יעקב, גידלו הקב"ה ונתן לו אחד מעשרה, והוא מסבב (בכל הארץ) ואומר תנו לי חלקי. לכך נאמר אחלקם ביעקב" (בראשית רבה פצ"ט ו).

גם שמעון וגם לוי נתפזרו בכל הארץ. שמעון באופן שפל ולוי באופן מכובד, אך הפיזור מוכרח הוא לטובתם ולטובת האומה. כאשר הקנאה בלולה בכל כלל ישראל מביאה היא ברכה. וזו היא הברכה שבירך יעקב את שמעון ולוי!

לעתיד לבא מנבא יחזקאל נוטל שמעון נחלה בפני עצמו. כפי שנראה בהמשך, גם לוי נוטל נחלה לבדו. הכיצד? במהלך הארוך של ההסטוריה ובמיוחד בגלות, נעלמה החלוקה השבטית. השבטים נכללו בתוך האומה. לא היתה מציאות של פעילות שבטית נפרדת. דבר זה השפיע לטובה על קיצוניות התכונות של השבטים, ואיזן אותה. הם קלטו גם את הרוחות האחרות של שאר השבטים. וכאשר יגיע הזמן יוכלו גם שמעון ולוי לקבל את נחלתם באופן עצמאי!

הדרום, שהוא המקום הקבוע של שמעון מציין את החכמה הישראלית המיוחדת, את ההתרכזות בישראל וסגולתו, לעומת הצפון, שתכונתו עושר. העושר והחומריות הם דברים, בהם יש מכנה משותף בין ישראל והגויים. הנטיה לצפון מאפשרת קישור אל הגויים. שמעון מתבלט מתחילת ימיו בקנאה לקדושה הישראלית המיוחדת ולנטיה של עם לבדד ישכון ללא התערבות בעמי הארץ. על כן הוא נוטל חלקו דווקא בדרום.

תגובות