זכויות המלך לפי התנ"ך, התלמוד והראשונים

קוד: זכויות המלך לפי התנ"ך, התלמוד והראשונים בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: הרב אליהו מאלי

אל:

ח. פרשת המלך

נסיונו של שמואל להניא את העם מלהמליך עליהם מלך, נכשל. ה' אומר לו, שמע בקולם, בבחינת "בדרך שבה אדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו". ושמואל מודיע לעם את זכויותיו של המלך. ננסה להשוות את הנאמר בפסוקים, למה שנאמר בתורה שבעל פה, ולנפסק בהלכה (שמואל א ח 11-17): “ ויאמר זה יהיה משפט המלך, אשר ימלך עליכם. את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי חמשים, ולחרש חרישו ולקצר קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו: ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות: ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו: וזרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו: ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו, צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים".

נחלקו רבותינו במשמעות פרשה זו : "ר' יוסי אומר: כל הנאמר בפרשה זו, מלך מותר בו, ר' יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם" (בבלי סנהדרין כ:).

שאול המלך סבר כנראה כר' יוסי. כאשר הוא מאשים את עבדיו בנטיה אחר דוד אומר הוא להם (שמואל א כב7): "ויאמר שאול לעבדיו הנצבים עליו שמעו נא בני ימיני גם לכלכם יתן בן ישי שדות וכרמים לכלכם ישים שרי אלפים ושרי מאות": למלך יש זכות לתת שדות וכרמים, ואתם מצפים שדוד יתן לכם.

כל הנאמר בפרשה זו נפסק להלכה ברמב"ם. זאת לאור גישתו היסודית, ש"כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו". בראשונים מצאנו פירושים שונים לפרטי ההלכות, כפי שניוכח בהמשך.

לקיחת הבנים

לקיחת הבנים היא אחת מזכויותיו של המלך. היא אינה לצורך צבא המלחמה, אלא לצורך האדרת כבודו של המלך.
"ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו, ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו, שנאמר ושם לו במרכבתו ופרשיו ורצו לפני מרכבתו, ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח ועשה למלאכתו" (רמב"ם הלכות מלכים ד ב).

לקיחת העבדים והשפחות

גם לקיחת העבדים והשפחות, נועדה לשימושיו הפרטיים של המלך: "וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן, ולוקח כל הבהמות והעבדים והשפחות למלאכתו ונותן שכרן או דמיהן, שנאמר ולחרוש חרישו ולקצור קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו" (שם ג).

סייג חשוב מוסיף הרמב"ם! "ונותן שכרן". אין התורה מתירה משטר של עושק וניצול. מותר למלך לכוף את האומנים הנדרשים לו לעשות מלאכתו, אך בתשלום.

נשות המלך

הדין הבא הוא נשות המלך. אומר הרמב"ם: "וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו, אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד, ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות, שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות" (שם ד).

שני חלקים בפסוק, א. את בנותיכם יקח. ב. לרקחות ולטבחות. המשמעות של בנותיכם יקח, היא לשון אישות (דברים כד א): "כי יקח איש אשה ובעלה...".

אמנם צריך להבין מנין ההיתר המיוחד של מלך בפילגשים? במה שונה הוא מההדיוט שאסור בפילגש?

אולי אפשר לאמר, שהיתר הפילגש במלך, אינו נובע מפרשת המלך, אלא ממעמדו המיוחד של המלך. האיסור של הדיוט בפילגש הוא מפני שאין לה כתובה. "פילגשים בלא כתובה".

נפסק (בבא קמא פט:): "אסור לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וטעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". אולם במלך לא שייך הדבר, שהרי למדנו (המאירי סנהדרין דף כא א): "...ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו והוא הדין לשאר כלי תשמיש המיוחדין לו... ובכלל איסור שרביטו וכתרו, עבדיו ושמשיו ושפחותיו ונשיו ופלגשיו". אם כן, אשה הנישאת למלך אינה חוששת שמא יוציאה.

גם לגרושין אין לה לחשוש שכן מצאנו באבישג השונמית (סנהדרין כב.)"אמר רב שמן בר אבא בוא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש".

שמעתי מהרב מן ההר, טעם הדבר שאסור לאדם לקדש אשה ללא כתובה הוא, כי אין דעתה סומכת על הנישואין והוי כאילו לא נישאו והרי זו ביאת זנות. ובמלך לא שייך הדבר, כי בטוחה היא גם ללא כתובה כאמור לעיל.

שאלה נוספת היא, האם המלך לוקח נשים מרצונן? או אפילו בעל כורחן? אם לוקחן מרצונן, מה הרבותא במלך? אפשר לאמר שהרבותא היא בסיפא של ההלכה. שרשות יש לו לעשותן רקחות וטבחות. אולם בשו"ת הריב"ש (סימן שצח)הבין שיש למלך רשות לקחת נשים בעל כורחן. "נראה לדעתו (של הרמב"ם), שאיסור ההדיוט בלאו דקדשה, שהרי היא מכינה עצמה לביאה, בלא קדושין. והתר מלך לדעתו, נראה לי: שמתורת משה רבינו, לא למדנו; מתורת שמואל הנביא, למדנו. ממה שכתוב פרשת מלך: ואת בנותיכם יקח וכו'. וכיון שיש רשות למלך ליקח נשים ופלגשים כרצונו, מאשר יבחר; שכן כתב בפרק ההוא; א"כ לא נחשבה לזונה בשביל זה, שהרי מחקי המלוכה הוא זה! אדרבה! אם היתה מונעת עצמה ממנו, היתה עושה שלא כדין."

כך משמע גם מהתוספתא (סנהדרין פרק ד הלכה ב): "מלך ישראל... ואין נושאין את אלמנתו שנאמר ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות ובורר לו נשים מכל מקום שירצה כהנות לויות וישראלות."

סיוע לדעה זו אפשר למצוא אולי מעשה דוד ובת שבע. הגמרא שאלה (כתובות ט.): "וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה?" ומשיבה, "התם אונס הוה". כלומר היות ובת שבע אנוסה היתה להינשא לדוד, על כן לא נאסרה לו אחרי כן. שכן הדין הוא, אשת איש שנאנסה מותרת לבעל ולבועל.

הפקעת קרקעות

הדין הבא הנזכר בפרשה הוא: "ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו." מה הם גבולות ההיתר? כיצד מתישב דין זה עם כל פרשת נבות היזרעאלי? לכאורה אחאב הוא הצודק, ומדוע לא לקח את הכרם ללא תחבולותיה של איזבל?

שאלות אלו הקשה תוספות (על סנהדרין כ:). והוא מתרץ שישה תירוצים:

לתירוצים השני השלישי והשישי, באופן עקרוני אין הגבלות על המלך ומותר לו לקחת כל שדה שיחפוץ. הבעיה של אחאב נבעה או מטעות - ב. או מהחלטתו לעשות שדה זו לעבודה זרה, ולכך אין לו היתר - ג. או מפני שלא היה מלך גמור - ו.

לתירוץ הראשון הרביעי והחמישי, זכות המלך לקחת את שדות נתיניו, מוגבלת. או שזכות זו מוגבלת לנתינה לעבדיו דוקא - א. או שמותר לו לקחת שדות שערכן פחות לבעליהן מחמת רחוקן מהעיר - ד. או שהיתר זה מצומצם לשדה מקנה ולא לשדה אחוזה - ה.

מהרמב"ם משתמע פתרון שונה לחלוטין (הלכות מלכים ד ו): "ולוקח השדות והזיתים והכרמים לעבדיו, כשילכו למלחמה ויפשטו על מקומות אלו, אם אין להם מה יאכלו אלא משם. ונותן דמיהן, שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח ונתן לעבדיו".

ההיתר של לקיחת רכוש אזרחי, מצטמצם לצרכים לאומיים בלבד! לקיחה זו מותרת, רק אם אין ברירה אחרת! לאור זאת, ברור שלא היתה לאחאב שום זכות לקחת את כרם נבות. גם היום החוק במדינת ישראל מאפשר למדינה להשתמש ברכוש האזרחים בזמן חרום, במלחמה וכדומה. אך מחייב את המדינה לפצות את האזרח על כל נזק שנגרם לרכוש זה.

המקור של הרמב"ם להלכה זו לקוח כנראה מדוד המלך.

"ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער. ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער. [וגו'] מאי קא מיבעיא ליה? [מה היה קשה לדוד]... ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו, גדישים דשעורין דישראל הוו, וגדישין דעדשים דפלשתים. וקא מיבעיא להו, מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים. שלחו ליה, חבול ישיב רשע גזילה ישלם. אף על פי שגזילה משלם, רשע הוא. אבל אתה מלך אתה. ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו" (בבא קמא ס:).

בעיקרון אסור לגנוב ולגזול על מנת להחזיר. אך למלך מותר, והוא מדיני המלכות. דין זה נלמד מפרשת המלך. יש להעיר שאף כאן מוסיף הרמב"ם תוספת שאינה כתובה במפורש: "ונותן דמיהן"!

מנין למד זאת הרמב"ם? אפשר שמידת החסידות שקבע דוד באותו אירוע נקבעה כהלכה לדורות! סיומו של אותו מעשה היה, "ולא אבה דוד לשתותם" - "מאי ויצילה דלא שבק להו",[לא הניח להם לקחת את גדישי ישראל] ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא [ - שיש איסור] לא ניחא לי". דוד לא השתמש בהם כלל. הרמב"ם נקט אם כן דרגה אמצעית, מותר לקחת אך יש לשלם.

יש להעיר שרש"י הבין אחרת מהרמב"ם את הביטוי: "מלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו":

מיסים

גם הפסוק האחרון מובא להלכה ברמב"ם (הלכות מלכים ד ז): "ויש לו מעשר מן הזרעים ומן האילנות ומן הבהמה, שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וגו ', צאנכם יעשור".

האם מוגבל המלך בגובה המס? גם בזמננו מטרידה בעיה זו רבים. במיוחד את אלו שמיסיהם מגיעים לתקרת המס, כחמישים אחוז!

אם אמנם יש הגבלה, על מה היתה תלונתם של ישראל לרחבעם (מלכים א יב4): "אביך הקשה את עלנו ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה ומעלו הכבד אשר נתן עלינו ונעבדך"?

אומר רד"ק (על שמואל א ח יז): "ואתם תהיו לו לעבדים - אחר שאמר כל הפרשה, מה צריך ואתם תהיו לו לעבדים, הלא אמר שיקח הבנים והבנות והשדות והכרמים וכל מה שירצה? אמרו רבותינו ז"ל שיוכל להטיל מס עליהם כתיב הכא לעבדים וכתיב התם והיו לך למס ועבדוך".

נמצאנו למדים, בנוסף למעשר המגיע למלך, מותר לו להטיל מסים נוספים לצרכי הממלכה כראות עיניו.



תגובות