עם חסיד תתחסד... ועם עקש תתפל?! (המפקד בימי דוד)

קוד: המפקד בימי דוד ב בתנ"ך

סוג: מניעים1

מאת: עדינה

אל: כפית ה'תשס"ב כסלו

(הכותרת על-פי שמ"ב כ"ב/כ"ו-כ"ז)

בגשתנו לסיפור ספירת העם בימי דוד והעונש הכבד הבא בעקבותיו (שמ"ב כ"ד; כל המקורות משם), עולות שאלות רבות וקשות.

הכתוב מספר לנו על כך שהקב"ה (או השטן) מסיתים את דוד לספור את העם, ובעקבות מעשה זה בא עונש חמור על העם, דבר קשה המפיל שבעים אלף איש. הפרק קשה, ושאלות רבות ומתמיהות מתעוררות ודורשות מענה. כמעט בלתי אפשרי לעבור את הפסוק הראשון של הפרק בלי לעצור ולתמוה על קנקנו של עניין, ושאר הפרק אינו מקל בהרבה על קריאתו. במאמר זה אנו ננסה לתת סקירה של השאלות הקשות (תוך התעלמות מהשאלות הטכניות כגון השינויים המספריים בין שמ"ב לדה"א), ננסה לנתח את גישות המדרשים והפרשנים העוסקים בפרק, ומתוך הנ"ל ננסה לברר לעצמנו את דרך המלך שתנסה לענות על השאלות הרבות ששאלנו על הצד הטוב ביותר.

ברצוני להודות לחוג נח"ת מחוז ירושלים אשר עזר לי בברור הנקודות החשובות, לבנימין דה לה פואנטה שהפנה אותי למקורות רבים, ולמשה סטבסקי שנתן את הרעיון המרכזי שעומד בבסיסן של תשובותי לפרק .

 

א. "שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך" (מל"א ב'/כ')

.1"ויוסף אף ה' לחרות בישראל" (פס' א') - מה זה בא לרבות? איפה עוד מצאנו שחרה אף ה' בישראל בצורה המתקשרת לעניינינו?

.2 "ויסת את דוד בהם" (שם) - האם הקב"ה משתלט על הבחירה החופשית של אנשים? אם הקב"ה הוא הגורם לחטא - איך הוא יכול להעניש?

3. במקבילה בדה"א מובא שהשטן הוא זה שעמד על ישראל - מה משמעותו של השטן? האם הקב"ה מושווה לשטן (בתור המסית)?!

4. מדוע יואב מתנגד לספירה?

5. אם דוד חטא שלא באשמתו - מדוע הוא מתוודה?

6. אם דוד חטא - מדוע כתוב במל"א ט"ו/ה': "אשר עשה דוד את-הישר בעיני ה' ולא-סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החתי"? חטא זה אשר בפרקנו, יהא אשר יהיה, אינו נזכר. [3] [5]

7. למה לוי ובנימין לא נפקדו ע"י יואב? מה מיחד דווקא אותם [4] [6] (לוי מובן אך בנימין לא)?

8. בדה"א כתוב שתחילה ה' הכה את ישראל ורק לאחר מכן גד שואל את דוד באיזה עונש הוא בוחר. האם אכן כך סדר האירועים? אם כן, מה משמעות שאלתו של גד?

9. באיזה עונש בחר דוד? האם הקב"ה נהג ע"פ בקשתו?

10. מדוע הפסיק ה' את המגפה דווקא בירושלים?

11. מדוע, ובעקבות מה, נחם ה' על הרעה?

12. מדוע רק כאשר דוד רואה את המלאך הוא מעלה את הטיעון "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי" (פס' י"ז)? מדוע טיעון זה לא עלה כאשר גד שאלו לעונש ה"רצוי"?

13. נראה שהמלאך הפסיק עוד לפני שדוד בקש שיפסיק. [5] [7] אם כן, מה משמעות הבקשה?

14. בדה"א נראה כי ישנם שני חלקים לחטא דוד [6] [8]: כאשר הוא מתוודה הוא אומר "הלא אני אמרתי למנות בעם ו אני הוא אשר חטאתי והרע הרעתי" (דה"א כ"א/י"ז) - גם מנה (או אמר למנות) וגם חטא. מהו, אם כן, החטא השני? (וגם כאן נשאלת השאלה, מדוע אין לחטא זה כל התייחסות במל"א ט"ו/ה'?)

15. הטיעון של "הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי" וגו' (שמ"ב כ"ד/י"ז) הנו טיעון שאכן מעלה שאלה קשה לגבי כל הפרק - אם דוד הוא החוטא, מדוע העם הוא שנענש?! יתרה על זאת, מדוע אין דוד מקבל תשובה מעבר להפסקת המגפה? השאלה הפרקטית אולי נענית למפרע אך השאלה הפילוסופית איננה באה על פתרונה. מעבר לכך אנו רואים כי המשתמע מן הכתובים הוא שהטיעון הגיוני בצורה מספקת להפסקת המגפה (אם נלך ע"פ השיטה שזהו אכן הגורם) אך לא בצורה שהייתה מונעת אותו מלכתחילה.

16. במה מכפרת בנית מזבח בגורן ארונה?

17. האם ישנה משמעות לכך שבפרק כ"א בשמ"ב כתוב "ויעתר א-להים לארץ" (פס' י"ד) ואילו בפרקנו כתוב (כמובן בהקשר שונה) "ויעתר ה' לארץ" (פס' כ"ה)?

18. האם ישנה משמעות להבדל בין המקומות בהם כתוב "דוד" לבין המקומות בהם כתוב "המלך" [ דוד – א'; המלך – ב', ג', (ג', ג'), ד', ד', ט'; דוד – י', י', י"א, י"א, י"ב, י"ג, י"ד, י"ז, י"ח, י"ט; המלך – כ', כ', כ"א (כ"א); דוד – כ"א, כ"ב; המלך - (כ"ב), כ"ג, כ"ג, כ"ד; דוד – כ"ד, כ"ה.]?

עד כאן שאלותי על הפרק ומקבילתו בדה"א כ"א. שאלות קשות ונוקבות שננסה לענות עליהם כמיטב יכולתנו ע"פ עיון במפרשים.

 

ב. "לשון חכמים תיטיב דעת" (משלי ט"ו/ב') - סקירת שיטות פרשנים

השאלה הגדולה ביותר אליה מתייחסים הפרשנים היא חטא דוד / חטא העם. מקריאת הפסוקים משתמע בצורה חד משמעית כי היה חטא של העם "ויוסף אף ה' לחרות בישראל" (שמ"ב כ"א/א')! מאידך, דוד מעיד על עצמו שחטא. בניסיון להגדיר חטאים לדוד ולעם הועלו השערות רבות. לפי מספר ההשערות אנו רואים את גודל המצוקה בפירוש הפרק.

אני רוצה לנסות לסקור את שיטות הפרשנים השונות ולעמוד על ההגיון העמוק העומד מאחורי כל אחת משיטות אלו. לפי דעתי, מגוון ההצעות שהועלו מראה ומדגים את מגוון הדרכים לפרש את התנ"ך. מאחורי כל פרוש הגיון פנימי משלו, המבוסס על הבנת טקסט וגישה אליו.

1. פשט הכתובים - הסיבה הגלויה:

מניית העם - "כי תשא את-ראש בני-ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא-יהיה בהם נגף בפקד אתם" (שמות ל'/י"ב). חטא המנייה מתפרש אצל הפרשנים במה אופנים:

  • ספירה שלא לצורך. [7] [10]
  • ספירה בצורה בלתי נכונה (ספירה בלתי אמצעית). [8] [11]
  • ספירה בעלת מניעים שליליים שמשמעותה שדוד שם מבטחו באדם ולא בקב"ה. [9] [12]

    2. הבנת החטא ע"פ ההקשר של הפרק:

  • חטא אוריה - הן מבחינת דוד (למרות שכבר קיבל את עונשו. ההסבר לקישור זה הוא שדוד לא התבייש למנותו בתוך רשימת הגיבורים [10] [13]) והן מבחינת העם שלא מחו [11] [14]. [אוריה נזכר אחרון ברשימת הגיבורים של דוד (פרק כ"ג), זהו הפסוק הצמוד לפרק כ"ד בשמ"ב.]
  • בני דורו של דוד מסרו את בני שאול לגבעונים ולא קברו אותם לאחר מכן (= נשתהו בקבורתם) [12] [15]. [זה הסיפור האחרון (פרק כ"א) בו מופיע עונש לעם וזה מפרש את המלה "ויסף".]
  • מרד שבע בן בכרי - עמ"י מורד בדוד מלכו שנבחר ע"י הקב"ה ונמשח ע"י שמואל. [מרד העם בדוד הנו החטא הגדול האחרון (פרק כ') המוזכר לפני סיפור זה שטרם קבל התייחסות מאת הקב"ה - סיבה אפשרית לחרון אף ה'.]

    3. הבנת החטא ע"פ הכפרה או העונש:

  • הכפרה נעשתה ע"י בניית מזבח בהר המוריה, המקום שעתיד להבנות הבית (ראה דה"ב ג'\א') ולכן החטא כנראה בזה שלא בנו / לא דרשו לבנות את הבית [13] [16].
  • שלשת העונשים המוצעים לדוד מקבילים במעט למה שדוד אומר "כי אם ה' יגפנו או יומו יבוא ומת או במלחמה ירד ונספה" (שמ"א כ"ו/י'). רצונו של דוד בסתר לבו ששאול ימות זהו חטאו.

    הערה 17

    4. הבנת החטא מתוך מונחים המופיעים בפרק עצמו:

  • " ויסת את דוד בהם לאמר" מקושר לביטוי שדוד אומר לשאול, "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" (שמ"א כ"ו/י"ט). מדרש חז"ל הוא [14] [18], שבגלל שדוד קרא לקב"ה מסית הקב"ה מעניש את דוד בכך שמסית אותו.

    5. ניסיון לפרש מתוך השערות שלא מבוססות על פשט (מכיוון שבפשט לכאורה לא כתוב(:

  • חטאים נסתרים ולא ידועים של העם [15] [19].

     

    ג. "משכיל על-דבר ימצא-טוב" (משלי ט"ז/כ') - הצעה להבנת הפרק

    בטרם ניגש לנסות לפתור את השאלות הקשות של הפרק, ננסה להבין כמה מושגי יסוד הכרחיים להבנת פשרם של ההסתה והשטן בתנ"ך בכלל ובפרקנו בפרט:

    1. הסתה איננה השפעה על הבחירה החופשית! בדברים י"ג/ז' אנו מוצאים את הפסוק: "כי יסיתך אחיך בן-אמך". זהו מצב בו קרוב משפחה מסוים מנסה להסית את קרובו לעבוד עבודה זרה: "לאמר לכה ונעבדה אלהים אחרים..." במקרה והאדם אכן יתפתה ויעבוד עבודה זרה, האם נאמר שלא בחר בכך?! הטלת אחריות על המסית אינה פותרת את המוסת מאחריות על מעשיו [16] [20]!

    2. השטן המופיע בדה"א והשרש ש-ו-ט המופיע כאן קשורים זה בזה בקשר הדוק. קישור זה אינו בכדי, לא כאן ולא בשאר המקומות בתנ"ך בו הם מוקשים יחד. שטן ו- ש-ו-ט משמעם לחפש במעשי האדם, לדקדק ולהתחקות אחר התנהגות האדם, לעתים לחיוב אך בעיקר לשלילה. בספר איוב אנו מוצאים שה שטן אומר שחזר " משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א'/ז', ב'/ב' - שם שט, בכתיב חסר). בסיפור זה השטן "נטפל" לאיוב ומחפש אצלו בנרות חטא להיתפס בו. השטן "מנסה בכל כוחו" לדון את איוב בצורה הכי דקדקנית וחתרנית [17] [21]. בזכריה (פרק ג') אנו רואים את השטן , כקטגור במשפט המחפש בכל עת נקודות חובה ל"נאשם", עומד על ימינו של יהושע - הכהן הגדול - לשטנו, ובאותו הקשר של משפט (למרות שכאן זה בשלב המחילה) אנו מוצאים (בפסוק ט'): "כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על-אבן אחת שבעה עיניים" ושבעת העיניים האלו מקבלות את פרשנותן בפרק ד' פס' י': "...שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל-הארץ". גם יואב, המשוטט כאן, באופן ציני נקרא (יחד עם אחיו) במקום אחר שטן "מה-לי ולכם בני צרויה כי-תהיו-לי היום לשטן" (שמ"ב י"ט/כ"ג). גם בעמוס ח'/י"ב, בדניאל י"ב/ד' ובדה"ב ט"ז/ט' ישנה משמעות של חיפוש עוונות וזכויות (או דרך להגיע לזכויות, לקרבת א-להים).

    ננסה עתה לגשת לפרק הנידון ולנסות להבין למה בדיוק גרמה ספירת העם. משמעות מגפה בעת ספירת העם היא שכאשר סופרים את העם, כל פרט ופרט עומד בפני עצמו ונידון בפני עצמו [18] [22]. אם לעיתים עם ניצל בזכות היותו עם - שכולל זכות צדיקים בעת הדין וזכות העם כעם, ברגע שסופרים כל אחד, זכות הציבור אינה קיימת עוד, אלא כל אחד נידון על מעשיו הוא. מובן מכאן היאך יתכן שספירה ככלל היא אסורה ולמרות זאת, איך לעיתים ספירה בלתי אמצעית או חסרת מטרה מוצדקת לא תמשוך תגובת מגפה [19] [23] (במקרה וכל הפרטים הם זכאים). כאשר סופרים את העם ומפרידים את הישויות, השטן ופעולת השוטטות פועלים - הם מחפשים במעשי האדם ודנים אותו על פיהם. מתוך ההבנה הנ"ל אנו רואים כי אין הקב"ה מושווה לשטן אלא פעולת השוטטות היא שמושוות לשטן. מהות הסתתו של השטן היא דווקא הבאתו את דוד לרצות לספור את העם ולא הסתה מסוג אחר. השטן הוא ביטוי להסתה ולא ביטוי למסית, שהוא הקב"ה. השאלה הבא שנצטרך להתמודד עמה, כאשר נבין לגמרי את עניין הספירה והמגפה, היא מה היה החטא שכה רבים בעם חטאו בו (לעניין זה נגיע מתוך הבנה כוללת של הפרק ולכן נתייחס אליו לקראת סוף דברינו).

    כאשר אנו באים לבחון את העונש שניתן, הדבר הראשון שצריך לבדוק הוא במה בחר דוד. אנו רואים שדוד לא אומר בצורה מפורשת 'אני בוחר בעונש פלוני' אלא כל שהוא אומר זה "צר-לי מאד נפלה -נא ביד-ה' כי-רבים רחמו וביד-אדם אל-אפלה" (פס' י"ד). המקבילה בדה"א משנה את הפסוק במעט ושם נכתב: "צר-לי מאד אפלה -נא ביד-ה' כי-רבים רחמיו מאד וביד-אדם אל-אפל" (כ"א/י"ג). אחת השאלות שהצגנו בתחילת דברינו הייתה בקשר להסכמת דוד לעונש כאשר גד שואלו וקובלנתו על העונש ברגע שראה את המלאך. למה דוד לא התנגד מראש לעונש קולקטיבי לעם?! נראה לי שהתשובה טמונה בהבדל בין שמ"ב לדה"א. לפי דעתי השינוי בין המקורות הוא מכוון והכתוב בדה"א בא לפרש את האמור בשמ"ב. כאשר דוד אומר בשמ"ב "נפלה-נא" וגו' כוונתו אינה שעם ישראל יקבל עונש (ושהוא לא, כפי שיכול להשתמע מסיפא דקרא)! כאשר דוד מדבר בלשון רבים זה מתקשר לדרישתו "תהי נא ידך בי ובבית אבי" (שמ"ב כ"ד/י"ז). דוד, בתשובתו לגד, מתכוון שיד ה' תהיה רק בו ובבית אביו. לא תימה כעת מדוע רק בראותו את המלאך, דוד קובל על העונש. לפני ראותו את המלאך, דוד לא ידע שאכן העם נענש!

    מדוע, אם כן, הקב"ה מעניש את העם ובמתכוון מתעלם מבקשת דוד (או מפרשה בצורה שדוד לא התכוון אליה)? ואם אכן הקב"ה מתעלם, מה הייתה מטרת שליחותו של גד מלכתחילה?

    אנו רואים, שללא קשר למעשי דוד, הקב"ה רוצה להעניש את העם. מגמה זו ברורה כבר מהפסוק הראשון בפרק: "ויוסף אף ה' לחרות בישראל..." כל הסיפור התרחש בגלל חרון אפו של ה' בישראל. למרות כל מה שדוד יאמר או יבחר, לקב"ה היו מטרות ברורות להביא עונש על העם. מהכתוב בדה"א (כפי שהצגנו בשלב שאילת השאלות) אנו גם רואים שה' מתחיל להעניש את העם עוד לפני שגד נשלח לדוד. בחירתו של דוד לא הייתה משמעותית לגבי העונש שהעם קבל.

    בנוסף לנ"ל, אם נעיין במסלול המגפה אנו רואים כי המגפה התקדמה באותה דרך בה הלך יואב. בשלב ספירת העם כתוב "...שוט-נא בכל-שבטי ישראל מדן ועד-באר שבע ופקדו את העם" (פס' ב'), ובשלב הדבר כתוב "וימת מן-העם מדן ועד-באר שבע שבעים אלף איש" (פס' ט"ו). זה איננו סתם ביטוי, אנו רואים שתחנתו האחרונה של יואב לפני ירושלים אכן הייתה באר שבע (פס' ז'). זו הסבה בגללה התחנה הסופית של המלאך הייתה בירושלים (יואב חזר לדוד לירושלים עם מספר מפקד העם). מסלול זה של המגפה, שני טעמים לו: כתוצאה מהחטא ולמטרה מסוימת. הטעם האחד, להראות כי המגפה קשורה בקשר ישיר לספירת העם ומי שהופרד ראשון מהעם בתהליך הספירה, הוא גם הראשון שיידון על מעשיו ולפיכך גם יהיה הראשון שייענש אם אכן מגיע לו עונש. המגמה השניה במסלול המגפה מתבטאת בכך שהמגפה התחילה מרחוק, ורק בסוף הגיעה לדוד. לדוד היה ברור שה' יקיים את שביקש ולא ידע שה' יתחיל לגף בעם ויפרש את דבריו של דוד בצורה ה"נוחה" לו ולכן כאשר הוא רואה את המלאך עומד על ירושלים וחרבו שלופה בידו הוא מתפלא מאוד ומתנסח עתה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי הוא רוצה שהעונש יגיע רק לו ולביתו [20] [24].

    "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". [21] [25] בגשתנו להבנת חטאי דוד והעם, אנו צריכים לעשות הבחנה דקה בפרק בין המקומות בהם כתוב "דוד", בהם מייצג דוד את עצמו, לבין המקומות בהם כתוב "המלך", בהם כנראה דוד מייצג את זרוע ה' כלפי העם. אנו רואים שדוד נזכר בשם עצמו בשלב ההסתה, בחירת העונש (כתשובה לנתן הנביא וכתגובה למלאך הצובא על ירושלים) ובשלב העלאת עולות לאחר בניית המזבח. דוד נזכר בשם המלך בשלב ספירת העם, ובשלב הכפרה על העם. מתוך כך ניגש להבין את תפקידם של הקב"ה, של דוד ושל העם בסיפור העומד בפנינו.

    נראה לי מפשוטו של מקרא שדוד - האדם הפרטי - אכן הוסת ע"י ה', ומתוך שנכנע להסתה נענש (כמו שהבנו מפרשת מסית שבספר דברים). הסתה זו היא ע"י נסיבות ואירועים המשפיעים על החלטותיו של דוד [22] [26], למרות שהבחירה וההחלטה הסופית הם של דוד בלבד! מכיוון שה' ער לעובדה שהוא הסית את דוד, הוא נותן לו עונש פסיכולוגי - ייסורי מצפון [23] [27] וזאת ע"י הטלת בחירת העונש על דוד, והייסורים שעוברים עליו כאשר הוא רואה שה' "הבין לא נכון" (בצורה מכוונת). ה"פיצוי" שה' נותן לו על שהסית אותו הוא בניית המזבח בגורן ארונה - התקרבות למשאלת לבו לבנות את המקדש. אנו רואים כי בכל השלבים בהם הדבר קשור לכך שדוד, האדם הפרטי, הוסת ונענש בעונש הפסיכולוגי (של בחירת העונש) ובשלב הפיצוי, דוד אכן מוזכר בשם עצמו. המקומות בהם ה' "ניצל" את דוד להיות שבטו ומטה זעמו הם המקומות בהם הוצרך לבוא העונש על העם - ספירת העם, ובעת שהקב"ה נחם ובקש שיכופר לעם. מתוך כך שהנסיבות היו בין אלו שגרמו לחטאו של דוד (והחטאתו את העם), הקב"ה גם לא זוכר לו עניין זה ובהזכרת עוונותיו החטא היחיד שנזכר הוא חטא בת שבע (יהא אשר יהיה).

    נראה לי, ע"ס ההגיון שבדברי הפרשנים הן בקשר לקישור הסיפור לאירועים קודמים והן בהבנת החטא מתוך עונשו, שהחטא של העם הוא חוסר אחדות המתבטא בעיקר במרד שבע בן בכרי, ובחוסר דרישה לבנין הבית כמרכז רוחני לעם! לפיכך גם העונש בא אגב ספירת העם, שמפרידה בין האנשים ומשוטטת במעשיהם ופוקדת על עוונם. כבר אין ציבור ואין זכויות להגן עליהם. מהטעם הזה, לוי ובנימין הם דווקא אלו שלא נפקדו מכיוון שהם על קו התפר, מאחדי העם. לוי הנו בקונצנזוס של העם (לפחות עד פילוג הממלכה בימי ירבעם) ואילו בנימין על הגבול בין הממלכות (אפשר לומר שבני בנימין חזרו בתשובה בעקבות האישה החכמה מאבל בית מעכה, אולי משום שהחטא נתפס אצלם בצורה החדה ביותר - שמעי בן גרא ושבע בן בכרי היו מבנימין ולכן ידעו גם לחזור בתשובה. אנו גם רואים מאוחר יותר שבנימין מצורף ליהודה בפילוג הממלכה [24] [28]), אך שאר העם עדין עמדו בחוסר אחדותם. חוסר אחדות זה מודגש כבר בפס' א': "ויוסף אף ה' לחרות בישראל [בעם ישראל, ככלל, כעם - שהכעיסו את הקב"ה וצריכים כעת ללמוד לקח] ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל ואת יהודה" - כבר פה מודגש הפירוד, הסיבה להסתה ולחרון האף!!! ממילא, כאשר אנו מבינים כך את סדר האירועים, טענתו של דוד "אמנם אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו" (פס' י"ז) נראית חסרת משמעות ואף לא ראויה להתייחסות בצד הפילוסופי שבה, מכיוון שהצאן אכן עשו.

    לא מובן מהפסוקים מדוע ה' נחם על הרעה. האם משום שהגיע עת מועד (פס' ט"ו) או שמא העניין קשור דווקא לירושלים. יתכן וזכותה של ירושלים כמאחדת [25] [29] היא זו ש"הזכירה" לקב"ה, או שהקב"ה רצה להדגיש, שהעם עדין אחד בעל זכות אבות [26] [30] והפסקת המגפה דווקא שם היא המסר החינוכי היוצא מכל הסיפור. אך הכפרה וההיעתרות השלמה לארץ אינה מגיעה כי אם במעשי האדם המכירים בערכה של ירושלים, המתבטאים ע"י מעשה דוד "המלך" (הכינויים משמשים כאן בערבוביה בגלל התפקיד הכפול שמעשה קניית הגורן והקמת המזבח מסמלים). עניין זה מתקשר לצורת הכפרה שראינו במעשי הגבעונים בפרק כ"א בשמ"ב. היו שני שלבים בכפרה ובהיעתרות ה' לארץ. כפרה מיידית של הוקעת בני שאול, שהובילה לכך שירד גשם "נתך-מים עליהם מן-השמים" (שמ"ב כ"א/י'), וכפרה שניה של קבורת שאול ובניו שהובילה להיעתרות לארץ בצורה גורפת "ויעתר א-להים לארץ אחרי-כן" (שם י"ד). גם בנידון דידן אנו רואים שני שלבים בהיעתרות ה': הראשונה בראות ה' את ירושלים והנחמו על הרעה, נחמה המנותקת ממעשי האדם. השניה, השלמת הכפרה על ידי דוד והיעתרות גורפת לארץ: "ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל" (כ"ד/כ"ה). בהסבר השוני שבין היעתרות א-להים להיעתרות ה', אם ננקוט באקסיומה כי שם ה' מציין את מדת הרחמים ושם א-להים - את מדת הדין, אנו רואים כי לה' "לא היה מנוס" מלהעניש את העם בסיפור הגבעונים בגלל חילול השם שנגרם [27] [31] ולכן אנו רואים שדבר זה נעשה במידת הדין. בסיפורנו, הקב"ה היה יכול להבליג לכאורה ולא לפקוד את העם על המצב הקלוקל שבו, אך הסבת עונש לעם היא זו שעוררה אותו לקשר עם ירושלים וקדמה אותו שלב אחד קדימה לעבר לבניית הבית. במובן הזה יש חסד מסוים במעשי ה' "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג'/י"ב) [28] [32].



    [3] [5] וגם אם נפרש כי נטילת בחירתו החופשית של דוד באה כעונש על חטא, כפי שמפרש הרמב"ם את נטילת בחירתו החופשית של פרעה (הלכות תשובה פרק ה'), גם חטא זה אינו נזכר בפסוק, קו"ח לא חטא הדורש עונש כה חמור כנטילת הבחירה החופשית!

    [4] [6] הבנת ההגיון מאחורי אי-ספירת שבט לוי מובנת מן ההקשר הכולל של התנ"ך, בו תמיד שבט לוי נפרדים בעת הספירה, אך כלל זה איננו נכון לגבי בנימין ונצטרך לברר את ההגיון העומד מאחרי הדברים.

    [5] [7] שאלה זו איננה עולה ע"פ שיטתו של ר"י מדן הרואה את סיפור המקרא כשני חלקים מקבילים, הראשון - ההתרחשות במבט א-להי שמימי, והשני - במבט של דוד. לשיטתו, האירועים מתרחשים במקביל, וממילא אין מקום לשאלה. מכיוון שדבר זה אינו מוכרח מהפשט, אנו נשאיר עניין זה בגדר שאלה.

    [6] [8] כפי שהאירה את עיני תמר ביר.

    [7] [10] ע"ס במדבר רבה ב, ז.

    [8] [11] ע"ס הגמרא בברכות סב ע"ב: "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אליעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כפר דכתיב ויתן ה' דבר בישראל..." וע"ס הגמרא ופשט הכתובים גם הרלב"ג.

    [9] [12] רלב"ג על שמ"ב כ"ד: "והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו..."

    [10] [13] ילקוט שמעוני

    [11] [14] קשה מכיוון שאנו כן רואים את מרד אבשלום אח"כ וחוסר אמון של העם במלכם שכנראה קשור בקשר הדוק לעניין.

    [12] [15] א. פירושו של יהודה קיל ב"דעת מקרא". פרוש זה תואם הפרושים המנסים ליישב את הסתירה בין הכתוב בשמ"ב, שאחת האפשרויות לעונש היא שבע שנות רעב לבין הכתוב בדה"א, שהאפשרות היא שלש שנות רעב בפרושם כי שלש שנות הרעב מצטרפות לשנות הרעב שבאו בעקבות מעשה הגבעונים בטרם הכפרה וביחד עם השנה האמצעית מגיעות לשבע שנים (מכיוון שהשנה האמצעית מן הסתם לא כיסתה יותר מדי את גירעונות שלש שנות הרעב).

    ב. פרוש זה קשה מכיוון שאנו רואים שה' אכן נעתר אחרי המעשה ולפיכך העיד שמסירת בני שאול לגבעונים הייתה מעשה רצוי. מעבר לכך עיין מאמרי "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים" במלא כף נחת גיליון 23 קיץ התשנ"ח.

    [13] [16] א. ילקוט שמעוני, מדרש שוחר טוב ורמב"ן על התורה.

    ב. תשובה זו מקבלת יתר חיזוק מהשאלה ששאלנו בקשר לטיב הכפרה בבניית המזבח בגורן ארונה. למרות זאת, עניין זה איננו הכרחי מכיוון שאפשר להסביר את טיב הכפרה כדבר הדומה לכפרתו של אהרון על העם בעת מגפה ע"י הקרבת הקטרת (ראה במדבר י"ז/י"ב).

    [14] [18] ברכות סב ע"ב. ראה לעיל הערה 3.

    [15] [19] רד"ק על שמ"ב כ"ד/א': "אולי היו בישראל עוברי עבירה בסתר".

    [16] [20] א. עיר נידחת, מצב בו כל העיר מוסתת ע"י כמה אנשים, היא דוגמא טובה לכך שלמרות שיש הסתה המוסתים צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ואכן הם מקבלים את עונשם. ראה דברים י"ג/י"ג - י"ט.

    ב. אנו ננסה בהמשך לעמוד על משמעות ההסתה בנידון דידן. צריך כמובן גם להבין את משמעות ההסתה במקרה המקביל "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" אך אנו נחזור לכך בהמשך. ראה לעיל הערה.

    [17] [21] ראוי לציין שגם בסיפור זה ישנו מקרה של הסתה שהשטן "מסית" את הקב"ה: "ותסיתני בו לבלעו חנם" (איוב ב'/ג'), וצ"ע.

    [18] [22] את העיקרון העומד מאחורי הנחה זו שמעתי מפי משה סטבסקי, חתן התנ"ך של התפוצות לשנת ה'תשנ"ח.

    [19] [23] עניין זה יכול להסביר את הסתייגותו של אברבנאל מהגישה שטוענת שעצם הספירה היא אסורה. הוא מוכיח את שיטתו מתוך מקומות אחרים בתנ"ך בהם נספר העם ולא הייתה תגובה של עונש.

    [20] [24] כנראה מחוסר הבנת שיטת השכר והעונש במקרא, עדיין אינני מבינה את פשר צרוף משפחתו של דוד לעונש שהוא מקבל על עצמו. אפשר אולי לנסות להסביר שהרחבת העונש של דוד, בכוללו את משפחתו, כוללת גם את יואב, אך זה לא נראה לי כ"כ מכיוון שדוד הוא ששלח את יואב וברור לי שהוא יודע שיואב לא רצה לקיים שליחות זו ועשאה מחוסר ברירה. שאלה זו תישאר קשה וצ"ע.

    [21] [25] שבת נו ע"ב. הדברים הוצאו מהקשרם העוסק בחטא (?) דוד ובת שבע אך נראים לי רלוונטיים לדיוננו דווקא מתוך התייחסותו, או חוסר התייחסותו, של המקרא בהמשך למעשי דוד.

    [22] [26] א. עדיין לא ברור לי איך - זה כנראה מתוך הנסיבות של מרד של העם וכד' שדוד מרגיש חולשה ומרגיש שצריך לספור את העם ע"מ לקבל בטחון. (ראה הוכחות במפרשים הטוענים טענה זו, רלב"ג לדוג', זו ומבססים אותה על טענותיו של יואב.)

    ב. מתוך כך אפשר להבין את הפסוק "אם ה' הסיתך בי ירח מנחה" שההסתה שדוד יחס לקב"ה היה הנסיבות בהם העמיד ה' את שאול ע"י זה שסיפר לו שהמלוכה תילקח ממנו וע"י העלאת קרנו של דוד בעיני העם ועוד כיו"ב. כמובן ששאול היה אמור להתמודד עם דברים אלו ולא לנהוג כפי שנהג אך דוד נסה ללמד עליו זכות, ולפי פרשנים מסוימים, על חשבון כבודו של הקב"ה.

    ג. אפשר לנסות מתוך כך להסביר את הכתוב בדה"א המעיד לכאורה על שני חטאים (שאלה 14), שהיה "חטא" בעצם כך שדוד התפתה לנסיבות ובכך חטא את החטא העיקרי בספירת העם. אפשר להסביר בצורה פשוטה יותר שהחטא הנוסף על ספירת העם היא גרימת החטא לעם, החטאת יואב ושאר העם.

    [23] [27] כדעת שירה מנטינבנד שאם היינו מקבלים את הטענה שחטאו של דוד הוא על דברים שבלב, כפי הדעה בילקוט שמעוני שהעונש הוא על הרצון ששאול ימות, אז הגיוני מאד לומר שגם העונש יהיה בפגיעה בלבו וברגשותיו של דוד (ייסורי מצפון) ולא בגופו. אינני מקבלת את הטענה מכיוון שהקישור אינו נהיר לי.

    [24] [28] את הבסיס לרעיון זה שמעתי מפי הרב איתן אנסבכר בשיעור על הבסיס השבטי שהוביל לפרוד הממלכות בימי רחבעם וירבעם.

    [25] [29] כמאמר חז"ל בברכות סב ע"ב: "ובהשחית ראה ה' וינחם מאי ראה?...ר' יוחנן אומר בית המקדש ראה שנאמר בהר ה' יראה ".

    [26] [30] כדעת שמואל שם "ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר א-להים יראה לו השה ".

    [27] [31] ראה מאמר שלי בכף של נחת (גליון 23 קיץ התשנ"ח).

    [28] [32] ראה בענין זה את הסברו השונה של הר' דסלר למהות החסד שבסיפור הנידון במכתב מאליהו כרך ד' עמ' 185.

  • תגובות