שאלות על פרשת עכסה

קוד: שאלות על פרשת עכסה בתנ"ך

סוג: תוכן2

מאת: נריה

אל:

הסיפור על נישואי עכסה בת כלב לעתניאל בן קנז (יהושע טו 16-19, שופטים א 12-15) מעורר מספר שאלות:

[נריה קליין]

0. למה מספרים לנו את זה בכלל?
1. האם עתניאל קיבל את דביר לעצמו? ואם כן - מדוע היה צריך להציע לו גם את בתו של כלב?
2. "ויהי בבואה" - לאן? מהיכן?
3. "ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה" - אם היא הולכת לשאול את אביה בסוף, אז למה אומרים לנו שהיא הסיתה (אולי אפילו הצליחה) את עתניאל לבקש?
4. היא הסיתה אותו לבקש "שדה" (/"השדה"), וכשהיא מבקשת היא מבקשת גולות מים.
5. "ותצנח מעל החמור" - כאילו שידענו שהיא על חמור... או במילים אחרות - עברנו 'סצנה' בלי לומר לאף אחד.
6. בכלל מה משמעות הענין עם הצניחה מהחמור - זה משמש כמוטיב די משמעותי מהסיפור, אבל ללא משמעות.

תשובות

0. ע"פ פרופ' יהודה אליצור (" חכמות נשים בנתה ביתה"), מטרתו העיקרית של הסיפור היא ללמד על תפקידה החשוב של האישה בכיבוש הארץ ובבניינה.

1. לא מסתבר שכלב קיבל את דביר, כי לפי התורה לכל אדם מגיעה נחלה שיוויונית ("לרב תרבו... ולמעט תמעיטו..."), ולכלב כבר היתה נחלה (חברון - יהושע יד), ולא סביר שהוא ייקח לעצמו נחלה נוספת.

תיאורטית, ייתכן שכלב רצה לתת את דביר למישהו אחר בשבט - כלב היה גם הנשיא של שבט יהודה, האחראי על חלוקת הנחלות (במדבר לד19); זה מסביר מדוע הוא היה צריך להציע את בתו כ'פרס' למי שיכבוש את דביר. אולם, לאפשרות זו אין רמז בפסוקים.

לכן נראה לי הכי הגיוני, שדביר נשארה בידיו של מי שלכד אותה - עתניאל. כלב הציע לו גם את בתו, אולי משום שהכיבוש של דביר היה חשוב במיוחד וקשה במיוחד, והזכיה בעיר עצמה לא היוותה תמריץ מספיק גדול.

וע"פ נריה קליין, כבר בזמן הכיבוש היה ברור שהעיר דביר תינתן לכהנים (כמו שמסופר בהמשך - יהושע כא15), ולכן היה צורך להציע תמריץ מיוחד למי שיתאמץ ללכוד עיר שבסופו של דבר לא תישאר בידיו.

2. המילים "ויהי בבואה" מובנות מתוך ההקשר: בפסוקים הקודמים מסופר שכלב היה בחברון, ואז (יהושע טו15) "ויעל משם אל יושבי דביר", כלומר, עלה מחברון וחנה בכניסה לדביר (אולי בנה שם מחנה אוהלים). ואז עתניאל הלך ולכד את דביר, "ויתן לו את עכסה בתו לאשה", ועכסה באה - מתוך המחנה שבכניסה לדביר - אל תוך דביר הכבושה.

3. ע"פ נריה קליין, מדובר בשתי בקשות שונות: עכסה הסיתה את עתניאל לבקש, בנוסף לעיר שלכד, גם את שדה העיר = שטח השיפוט של העיר (כמו שנאמר על חברון ביהושע כא12 - "ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב..."); היא אכן הצליחה לשכנע אותו לבקש את השדה, וכלב אכן הסכים לבקשה. לאחר שכלב נתן להם את שדה העיר, היא שמה לב שמדובר בשדה יבש ללא מעיינות, ולכן אמרה "הבה לי ברכה, כי ארץ הנגב נתתני" - נתת לי ארץ מנוגבת ויבשה; וביקשה שייתן לה, בנוסף לשדה, גם גולות מים - מעיינות שנמצאו בשדה סמוך.

ע"פ פרופ' אליצור, מדובר באותה בקשה: עתניאל כבר לכד את השדה של דביר יחד עם דביר עצמה, ולא היה צריך לבקש אותה; עכסה רצתה לבקש גם את השדה שמצפון - השדה שבו נמצאו מעיינות המים.

עכסה ניסתה לשכנע את עתניאל שישאל, אבל הוא לא רצה או לא הצליח לעשות זאת. צריך לזכור מי היה כלב - הוא היה הסגן של מנהיג ישראל, ואחד הבודדים שנשארו מדור יציאת מצרים, והיה גם גיבור גדול בזכות עצמו; כשעומדים בפני אדם כזה, קשה לפתוח את הפה ולבקש בקשות: "לבסוף שיכנעה את עתניאל, הם הולכים וחוזרים אל האב. ברם, כשהם עומדים לפני כלב הנכבד, השתתק עתניאל, ולא עצר כוח לדרוש. הוא מחריש ואינו אומר מה ששמה בוודאי עכסה בפיו. גם הפטריארך הזקן שותק. שני גברים גיבורי חיל, נכבדים ושותקים...

" ויאמר לה כלב: מה לך "? זה מעמד קצת מביך. עתניאל אינו מעז לפצות את פיו וכלב תמה.

" ותאמר לו: הבה לי ברכה ". זו אימרת חכמה מן הסוג שקדמונינו חיבבו בתקופת המקרא: ברכה פירושה לכאורה מתנה (בראשית לג, יא). אבל כשכלב מביט ובעיניו סימן שאלה, היא אומרת: "ונתתה לי גלת מים ". כלב מתחיל לחייך ולהבין את השנינה: ברָכָה! ברֵיכָה - מעיינות מים וברכה הם מושגים צמודים בתודעה המקראית ככתוב " מברכת ה' ארצו... ומתהום רובצת תחת" (דברים לג, יג). מתוך דברי החכמה, המבטים והחיוכים מתברר טיב המתנה "הצנועה", חלק " השדה ". הכוונה לשטח שיש בו שורה של מעיינות. משערים שמדובר כאן במקום הנמצא קילומטר דרומה לחברון. יש שם ואדי שחוצה את הכביש, ויש בו שתי שורות של מעיינות קטנים זה על גבי זה. שם המקום בפי הערבים סיל דילבה. השורה העליונה היא כנראה גולות עילית והתחתונה גולות תחתית."
4. ע"פ נריה קליין, מדובר בשתי בקשות שונות: השדה הוא שטח השיפוט של דביר, והגולות הן מעיינות שנמצאים מצפון - בשטח השיפוט של חברון.

וע"פ פרופ' אליצור, מדובר באותה בקשה: המטרה העיקרית של עכסה היתה להשיג את גולות המים - המעיינות. אולם, באיזור מדברי כמו האיזור שבו שוכנת קרית ספר, לבקש מעיינות זו בקשה גדולה מאד: "והנה אומר הכתוב: "ותסיתהו לשאל מאת אביה השדה ". מה פירוש "השדה"? לקמן אנחנו קוראים שאין כאן סתם שדה; הכתוב מדגיש מה נתן לה אביה - הוא נתן לה גולות מים - "את גלת עלית ואת גלת תחתית ". בארץ יהודה הדרומית, שורה של מעיינות, אינה דבר של מה בכך. "ותסיתהו " כלומר שידלה אותו. ומדוע? עתניאל, הגיבור הצעיר, כיבד והוקיר מאד את חותנו נשוא הפנים. אפשר לשער מה טען כלפי אשתו: אם אביך הנכבד נתן לנו את דביר, היאה לבוא אליו ולהפציר בו שייתן עוד? כלום נאה לעמוד על המקח עם אדם כמו כלב בן יפונה? אמרה לו: "לשאל השדה ". האם דבר גדול וקשה הוא לבקש ממנו עוד שדה? אבל באמת אין הכוונה לשדה סתם כי אם לשדה מעיינות. הכתוב רומז (בהוסיפו ה' הידיעה), שיש פה מישאלה גדולה, אלא שהיא מנסחתה ניסוח צנוע. זה פשר " ותסיתהו "".

ה"גולות" נמצאות בתחום השלטון של חברון, שהיתה שייכת לכלב; לכן עכסה יכלה להרשות לעצמה לבקש אותן מכלב כ"מתנת חתונה", בלי שהדבר ייחשב לשחיתות שלטונית.

5. לנו נראה שחסרה סצינה כי אנחנו לא גרים באותו איזור ובאותה תקופה; אבל לאנשים שחיו שם, כנראה היה ברור שהמרחק הוא גדול, ובמרחק כזה, ברור שהאישה רוכבת על בהמה כלשהי, זה מקובל ואין צורך לציין זאת.

6. צניחה משמעה ירידה מהירה; הצניחה מעל החמור מלמדת על צניעותה של עכסה: כשאישה יורדת מעל בהמה, חלקים מגופה עלולים להתגלות, ולכן, אישה צנועה מתרגלת לרדת מעל הבהמה במהירות, כדי למעט בחשיפה: "" ותצנח מעל החמור ". גם זה סיפור. אחד הנימוסים הקדמונים של תקופת המקרא הוא, שאישה שמצטיינת בנימוסים נאים, ובהתנהגות נאה, למודה לרדת במהירות מעל גבי בהמת רכיבה. זה סימן של צניעות וסימן של זריזות. אנחנו מוצאים, כשרבקה רואה את יצחק " ותפל מעל הגמל" (בראשית כד, סד). "צנח" פירושה ירידה מהירה כמו "נפל" במעשה רבקה - הכתוב משבח בזה את נימוסיה וזריזותה של עכסה".

כללו של דבר, מה המקרא רוצה לומר פה? הכתוב כאילו מחייך ואומר: הסתכלו בשני האדירים, הגיבורים האלה, זה המדביר של הענקים, וזה הכובש של דביר - הם עומדים ומחרישים. רצונו של מי נעשה, בסופו של דבר? רצונה של עכסה בת כלב האישה, "החלשה" הניצבת בין שני האיתנים. היא משליטה את רצונה בכוחה של חכמה. תחילה היא משדלת את עתניאל, מעודדת אותו ואומרת לו: מה אנחנו מבקשים - עוד שדה. עתניאל הגיבור הנועז הולך אתה, אך איננו מעז לפצות את פיו. אז פונה עכסה לגיבור הזקן ואומרת דבר חכמה: ברכה בריכה, והאב הזקן נעתר לשנינה הנאה. ומה מקומו של מעשה זה ביהושע טו ובשופטים א בפרשת ההתנחלות? הכתוב רוצה לומר: עובדה חשובה בהתנחלות שבט יהודה נקבעה על ידי דברי חכמה של אישה, שהפעילה שני גברים גיבורי חיל.


תגובות