קוד: כמה הרהורים שעלו בי בעקבות יום העצמאות בתנ"ך
סוג: משל
מאת: הלל אורי
אל: כפית ה'תשס"א תמוז
במאמר זה אני לא בא לחדש שום דבר, אלא רק להעלות תחושות על הכתב.
אני אישית מאוד אוהב את יחזקאל פרק ל"ז, "חזון העצמות היבשות" (במקרה זוהי גם ההפטרה שלי), ואם זה היה תלוי בי, הייתי קובע את פרק זה כהפטרה של יום העצמאות. לדעתי, הנבואה הזאת מתארת, באופן מדוייק את תהליך הגאולה של עם ישראל, בעבר ובעתיד.
החזון מתחיל בכך שיחזקאל רואה בקעה מלאה עצמות "יבשות מאוד
". מראה זה מתאר באופן מאוד אמיתי את עם ישראל שבגלות, לפני שיבת ציון החדשה. מי שראה סרטי שואה רואה גם דמיון מזעזע בין המשל - העצמות, לבין הנמשל - עם ישראל. אך הגיע הזמן שעם ישראל יתחיל לחיות - "כה אמר ה' אלוקים לעצמות האלה, הנה אני מביא בכם רוח וחייתם
".
תהליך התחיה מורכב משני שלבים (כמו שכתוב "ואולך אתכם קוממיות
", והמפרשים אומרים: "קוממיות" - בשתי קומות):
ונתתי עליכם גידים, והעלתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור",
ונתתי בכם רוח וחייתם".
ותקרבו עצמות עצם אל עצמו", והפך לגוף אחד, למדינה, "
והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה". אכן, קרה נס עצום שעליו אנו שמחים כל שנה ביום העצמאות, אבל למרות הכל, צריך לזכור שעדיין "
ורוח אין בהם". אחרי הכל, המדינה היא עדיין מדינה חילונית. הגוף כבר קיים, ועל זה יש לשמוח מאוד, אבל הוא עדיין לא "חי" במובן המלא של המילה. כדי שהוא יחיה, צריך נבואה חדשה -
"ויאמר אלי הנבא אל הרוח… מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו
". כדי שהמדינה "תחיה", דרוש תהליך נוסף שלוקח זמן, ואליו עדיין לא הגענו. הדרך העיקרית עדיין לפנינו. אל לנו לשכוח שאנחנו עדיין בשלב הראשוני והבסיסי של תהליך התחיה. אנחנו עדיין במצב של "הרוגים". זה לא אומר שלא צריך לשמוח ביום העצמאות, אבל צריך תמיד לזכור שעוד לא הגענו אל המטרה הסופית, ועלינו מוטלת החובה להוביל אליה. ויהי רצון שיקוים בנו "ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה', דברתי ועשיתי נאום ה'
".