קוד: ביאור:ישעיהו ל14 בתנ"ך
סוג: דיון1
מאת: אראל
אל:
ישעיהו ל14: "וּשְׁבָרָהּ
כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים, כָּתוּת לֹא יַחְמֹל; וְלֹא יִמָּצֵא
בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ - לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד, וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא
"
- ה' ישבור אותה (את חומת ירושלים) כ מו שאדם היוצר כלי-חרס שובר נבל-יוצרים (כד חרס) - מרסק אותו עד שהוא כתות (מפורר לפירורים קטנים), ולא חומל עליו, ולא נמצא במכיתתו (בשברים שלו) אפילו שבר קטן שיכול לשמש לחתות גחלי- אש מ תוך יקוד (מדורה), ואפילו לא שבר קטן יותר שיכול לשמש לחשוף (לשאוב) מים מ תוך גבא (בור).
"נבל - כן יקרא כד היוצר, וכן
",
ירמיהו מח12: "וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ
". "יוצרים - אומן חרס נקרא יוצר
". "כתות - ענין רציצה ושבירה לחתיכות רבות
". "יחמול - ענין רחמנות.
" (מצודת ציון).
הפסוק נמצא בנבואת תוכחה אל אנשי ירושלים, שבמקום לבטוח בה' - בטחו בברית שכרתו עם מצרים ובחומה הגדולה שבנו סביב העיר. ישעיהו הנביא מזהיר אותם, שאם ימשיכו להתעלם מה', החומה לא תעזור להם - החומה תתמוטט ותישבר לחתיכות קטנות. כדי להמחיש להם עד כמה החומה תתרסק, הוא משתמש במשל. הוא מתאר אדם העוסק ביצירת כלי-חרס, שהכלי לא יוצא כפי שתיכנן. היוצר הזה לא רק שובר את הכלי, הוא מרסק אותו לפירורים, כביכול "בלי רחמים", כדי שיוכל להשתמש בחומר ליצירת כלי חדש (מלבי"ם, מצודת דוד).
כך גם כאן: ה' תיכנן שחומת ירושלים תהיה לכבוד ולתפארת למקדש ה' הנמצא בתוכה, אולם היא לא מילאה את תפקידה - בני-ישראל בטחו בחומה במקום לבטוח בה'. לכן ה' החליט לרסק את החומה, כדי שגם הביטחון של בני-ישראל בכוחם יתרסק, והם יחזרו לבטוח בה'.
"במכתתו - בשבריו
". "חרש - כמו חרס בסמ"ך
". "לחתות - ענין לקיחת האש, כמו
",
משלי כה22: "כִּי גֶחָלִים אַתָּה
חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ
" (פירוט). "ועל-שם זה יקרא הכלי שחותין בו האש בשם
",
ויקרא טז12: "מַּחְתָּה
". "מיקוד - כן נקרא מקום הבערת אש, כמו
",
ויקרא ו2: "עַל
מוֹקְדָה
". "ולחשוף - ענין שאיבה, כמו
",
חגי ב16: "לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה
". "מגבא - מקום כניסת מעט מים, וכן
",
יחזקאל מז11: "בצאתו[בִּצֹּאתָיו]
וּגְבָאָיו
" (מצודת ציון).
החצי השני של הפסוק ממחיש עוד יותר עד כמה החומה תתרסק לחתיכות קטנות. כשכד-חרס נשבר בלי כוונה, עדיין אפשר להשתמש בשברים שלו לכמה דברים, למשל: כדי להוציא גחלים מהמדורה, או לדלות מים מהבור. אולם כשהיוצר שובר כד-חרס בכוונה, הוא מרסק אותו לחלקים כל-כך קטנים, שלא נשאר בהם אפילו שבר בגודל שאפשר להוציא בו גחלים או לדלות בו מים.
1. גם ירמיהו הנביא השווה את ה' ליוצר, השובר על-מנת לבנות,
ירמיהו יח5-6: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמוֹר:
הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם ה'?! הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד
הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל
". בדברי ישעיהו, היוצר שובר את חומת ירושלים; בדברי ירמיהו, היוצר שובר את ממלכת ישראל. בשני המקרים, המטרה היא להרוס את הישן כדי לבנות חדש.
2. חכמי המשנה למדו מפסוקנו הלכה הקשורה לשבת. אחת המלאכות שאסור לעשות בשבת היא הוצאה מרשות לרשות (כגון: מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד, או טלטול ברשות הרבים). האיסור חל רק אם החפץ שמוציאים הוא משמעותי - רק אם הוא יכול לשמש למלאכה כלשהי. ב משנה שבת פרק ח יש רשימה של חומרים וכלים רבים, ולכל אחד מהם נאמר מה השיעור שממנו ומעלה הוא יכול לשמש למלאכה. בסוף הפרק יש דיון על חרס:
"חרס - כדי ליתן בין פצים לחברו, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: כדי לחתות בו את האור. רבי יוסי אומר: כדי לקבל בו רביעית. אמר רבי מאיר: אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר:
ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד. אמר לו רבי יוסי, משם ראיה?!
ולחשוף מים מגבא!
" (
משנה שבת ח ז). יש שלוש דעות לגבי שיעור החרס הנחשב משמעותי:
רבי מאיר מביא זכר לדבריו מהפסוק שלנו - האומר שבשברי-החומה לא יישאר אפילו חרס בגודל שאפשר לחתות בו אש מהמדורה; מכאן שהשימוש בחרס להוציא אש מהמדורה הוא שימוש משמעותי. אולם, כפי שאומר רבי יוסי, סוף הפסוק דווקא מתאים לשיטתו - בסוף הפסוק מדובר על שימוש בחרס לשאיבת מים. רבי יהודה לא הביא ראיה לשיטתו מהפסוק, אבל נראה שיש ראיה לדבריו מתחילת הפסוק - הפסוק הרי מדבר על שבירת חומה, ואז עובר לדבר על חרסים שבורים, ומכאן שהיו משתמשים בשברי-חרסים בבניית חומות. לפי זה, כל שלושת הדעות נרמזו בפסוק, לפי הסדר:
וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ" - כדעת רבי יהודה, "
כדי ליתן בין פצים לחברו".
לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד" - כדעת רבי מאיר, "
כדי לחתות בו את האור".
וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא" - כדעת רבי יוסי, "
כדי לקבל בו רביעית".