סיפור קטן לפסח: אימא יש רק אחת

קוד: סיפור קטן לפסח: אימא יש רק אחת בתנ"ך

סוג: סיפור

מאת: אלברט שבות

אל: ashabot @ walla.com

חוכמתה הפשוטה ניתנת לחלוקה לעשרים איש ועוד יוותר חלקים ממנה . היא היתה אישה צדקת שידעה סבל מה הוא , וכנראה זה המס התמוה שכל צדיק עליו לשלם .

                                           

                                           אימא [צילום: אלברט שבות]

                                                                                                *              *              *

אימא יש רק אחת. אני חי בפנמה וישנה כאן תופעה מוזרה, יום האֶם הוא יום הקניות החזק ביותר כאן – כל העסקים מתכוננים לו, הוא מנצח אפילו את הכריסמס. ויש גם בפנמה יום האב אבל מבחינה עסקית – להבדיל בין שמים וארץ, הוא לא מתקרב ליום החזק ההוא. השאלה הביולוגית ואם תרצה העסקית "למה"? שמא יש אימהות יותר מאבות?

"אימא יש רק אחת" – אני מרגיש שזו בעינה התשובה הביולוגית ואף העסקית. זהו משפט גאוני ואישית אני חושב שהוא נועד עבור אימא שלי. יומרני.. תגידו עד מחר.

לי היתה הפריבילגיה "לצרוך" את אימא עד תום. למדתי בגיל צעיר לנגן על כלי עדין שנקרא (עוּד), אבא ז"ל שהיה מורה למוסיקה ניגן עליו, וזו הירושה היחידה שהשאיר לאחר מותו. הייתי יושב שעות על גבי שעות איתה, היא שרה בקולה המלאכי את לילה מוראד ועבד-אלווהאב ואני מלווה אותה עם העוּד שלי. אני מעריך שצברתי עימה יותר שעות נגינה משעות כדורגל עם החבר'ה והאמינו לי הייתי שחקן טוב.

דווקא בערב פטירתה נגעתי בקונספט הזה שקראתי לו "פריבילגיה". היתה לי פריבילגיה אמיתית לזכות ולהפרד ממנה בסגנון הוליוודי לכל דבר ועיקר. ראיתי פעם את הסרט (לפגוש את ג'ו בלאק) על איל תקשורת שיום אחד הופיע במשרדו מלאך המוות (בראד פיט) וביקשו להחזיר ציוד ולהתלוות אליו. האיש העשיר הפציר בו שיתן לו כמה שעות לסגור כמה דברים חשובים ובראד פיט השתכנע! וכך נבנית העלילה עד שבערב חגיגת יום הולדתו ובשיא האירוע מגיעה שעת האפס, ואנטוני הופקינס מתלווה למלאך המוות לאור הזיקוקים המרהיבים שהאירו את השמים לרגל יום הולדתו שאירגנה ביתו (קלייר פורלני).

בערב הפרידה שלנו שום דבר לא היה מתוזמן או מתוכנן אבל היתה אווירה חגיגית. לאחר מספר ימי העדרות היגעתי אליה לבדי בשעת ערב מוקדמת בשבע בערך. אישתי והילדים נסעו ארצה ואותי השאירו לשמור על הבית. בדרך כלל אני יושב שעה שעתיים והולך- תלוי אם אחד האחים מצטרף, אולם באותו ערב לא הגיע אף אחד, הייתי לבדי והיא פתחה שולחן כיד-המלך כמו שרק היא פותחת. לאווירה החגיגית תרמה תוכנית מפתיעה בערוץ הלבנוני על שירים מהעבר- כולם שלה, וגם שלי כי הרי אני הייתי התלמיד שלה. התוכנית נכנסה לשעת לילה מאוחרת ואני שכחתי את עצמי וכי עלי להשכים למחרת לעבודה. בקולי קולות פצחנו שנינו עם שירי התוכנית עד כדי שאמרתי לה "אימא שהשכנים לא יתלוננו".

למחרת בתשע בבוקר, אני בעבודה מרחק של כשעתיים, אחי מתקשר ומבקש ממני שאחזור מיד "כי אימא לא מרגישה טוב"; מתנודת הקול שלו הבנתי כי אימא כבר נסעה לעולמה. באותו מעמד הרהרתי: איזו פרידה היתה לנו אתמול.

אני מעריך איפא שלא תופתעו אם אגיד לכם שאהבתי עד מאוד את אימא. אהבתי אותה וכיבדתי אותה. היא היתה אישה מבוגרת, אני מעריך שהיתה מעל לשמונים כי למען האמת אף אחד לא יודע בת כמה היא, כולל היא בעצמה! חוכמתה הפשוטה ניתנת לחלוקה לעשרים איש ועוד יוותר חלקים ממנה... היא היתה אישה צדקת שידעה סבל מה הוא, וכנראה זה המס התמוה שכל צדיק עליו לשלם. כל כך נעים לי להמשיך בתיאור... אך עלי לגשת לסיפור של הפסח שהבטחתי לספר.

ושוב יום אחד (אחר) הייתי אצלה בבית. ושוב... היינו ביחד, רק אני והיא. באותו יום, ולא יודע איך התגלגלה השיחה, סיפרה לי כמעט באופן תמוה על זונה! היא סיפרה לי על אחד האחים שלי כשהיה בן שלוש או ארבע, ואיך ראתה אותו הזונה (שכנה שגרה ממול) עם מכנסיים קרועות שרואים לו הבולבול מהם, והיה קר, ואיך הזונה הזו ראתה אותו במדרגות והתחילה להדמיע, ואמרה לאימא: אחותי (אימא אומרת שהזונה הייתה קוראת לה תמיד אחותי), למה שלא תקחי אותו לאחת החנויות ברחוב, תקני לו מה שצריך ותגידי להם שירשמו עלי? וכך היה.

יומיים לפני הפסח, מספרת לי אימא באותו מעמד, "עם שני ילדים קטנים על הכתף ואבא שלך שפוטר מהעבודה שלא היה עובד", "ולא רק שלא היה לנו מה לאכול אלא לא היה לנו כלום לפסח! לא מצות לא מלח לא קינמון, וצריך היה לטחון את כל החומרים האלה, שאינם... צריך היה לעבוד עליהם", ואני חוזר מילה במילה על הדברים כפי שניסחה.

"פתאום דופקים בדלת", פותחת ורואה את "מוסה לואייה" עם קרטונים וחבילות מלאות מכל טוב לפסח. "היה שם הכל", היא סיפרה וספרה את כל החומרים שהכילו הקרטונים וכאילו תמונת הקרטון רצה עכשיו מולה, ואני לא יודע לחזור על זה. הוא אמר לה, אדון מוסה, שהגברת (השכנה הזונה – הדבר קרה לאחר ההיתקלות שלה באחי עם המכנסיים הקרועות...) ביקשה ממני לקנות לכם את כל מה שצריך לפסח, והיא מבקשת ממך סליחה שלא עשתה בעצמה את זה, כי פשוט היא לא יודעת מה קונים היהודים לחג; ולכן ביקשה ממני לעשות זאת. "וכך עברנו את החג יא איבני". במילים האלה אימא סיימה את הסיפור, בערבית פשוטה, בערבית שלה.

מוסר השכל: תכונת החמלה אינה שייכת, כמקובל לחשוב, רק ליהודים; גם זונה גויה יודעת מה זו חמלה. פסח שמח וכשר.

                                                   _______________________________________

הכותב הוא יהודי המתגורר כיום בפנמה. נולד בחאלב-סוריה, ממנה עלה לישראל בשנת 1980; בן 19 היה. חי בארץ כ-10 שנים במהלכן עשה שרות חובה ועבד כקופאי בבל"ל. לעיתים הוא נוטל עט, מתחבר אל עצמו ומעלה את חוויותיו על דף.

תגובות