קוד: תרומה - מצות התרומה למשכן והשלכותיה בתנ"ך
סוג: טעם
מאת: רפאל בר אשר חגבי
אל: מצמרת הארז
בציווי
התרומה למשכן נאמר: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי" (שמות כ"ה, ב' – רש"י).
וגם בציווי הקמת המשכן נאמר: "ועשו לי מקדש – ועשו לשמי בית קדושה" (שמות
כ"ה, ח' – רש"י). בשני פסוקים אלה, פירש הרש"י את המילה לי – לשמי. שני
הציוויים הללו קושרים בין מצות התרומה-צדקה, לבין מצות הקמת המשכן-בית
מקדש הנוהגת בכל דור ודור. עיון פשטני בנוסח המקרא מעורר לכאורה מספר
תמיהות. כגון:
הטעם
שפירש הרש"י את יתור המילה "לי" בפסוק ויקחו לי תרומה, "לי" – "לשמי".
ללמדנו שישראל נצטוו שהתרומה למשכן תהיה עם כוונה, לשם יחוד קודשא בריך
הוא ושכנתיה, כבר בשלב התרומה. משום שלמרות ההלכה הפסוקה: "מצוות צריכות
כוונה", במצות הצדקה מצאנו שאין היא צריכה כוונה, לפי שסוף סוף העני נהנה
ממנה, כמו מצות שכחה, שהאדם מקיים מצוה בעת שהעני נוטל את התבואה שנשכחה
בשדה. וכן אמרו בתורת כהנים (פרשת ויקרא פרשה ה'): "כי תקצור את קצירך
בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברך ה'
אלהיך בכל מעשה ידיך, הרי שקבע הכתוב ברכה למי שבאה על ידו מצוה בהסח הדעת
על ידי שכחה, אמור מעתה היה סלע צרור בכנפיו ונפל ממנו ומצאו עני ונתפרנס
בו, הקב"ה קובע לו ברכה". יתרה מזאת אף אם כונתו במתן הצדקה היא שלא לשמה,
יצא ידי חובה ואף נקרא צדיק גמור. כאמור בגמ': "הנותן צדקה ע"מ שיחיה בני
הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח:).
וכן פירשו חז"ל את המעשה שהובא במדרש
רבה (ויקרא פרשה לד סימן טז): "אמרו עליו על רבי טרפון שהיה עשיר גדול,
ולא היה נותן מתנות לאביונים, פעם אחת מצאו רבי עקיבא, אמר לו: רבי, רצונך
שאקח לך עיר אחת או שתיים? אמר לו: הן. מיד עמד רבי טרפון ונתן לו ארבעת
אלפים דינרי זהב, נטלן רבי עקיבא וחילקן לעניים. לימים מצאו רבי טרפון,
אמר לו: עקיבא, היכן העיירות שלקחת לי? תפסו בידו והוליכו לבית המדרש,
והביא ספר תהלים והניחו לפניהם, והיו קורין והולכין עד שהגיעו לפסוק "פזר
נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד" (תהלים קיב, ט). עמד רבי
טרפון ונשקו על ראשו אמר לו: רבי ואלופי, רבי בחכמה ואלופי בדרך ארץ".
לכאורה תמוה מדוע הוצרך רבי עקיבא להביא לפני רבי טרפון את הפסוק בתהלים
בענין גודל מעלת הצדקה, והלא ברכות רבות נאמרו בתורה למי שנותן צדקה.
כגון: נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברך ה' אלהיך
בכל מעשיך ובכל משלח ידיך (דברים טו, י') ועוד. אלא חשש עלה בלבו של רבי
טרפון, משום שרבי עקיבא נתן מכספו לעניים, אך ר"ט לא ידע מזה, והלכה פסוקה
היא "מצוות צריכות כוונה". נמצא אם כן שר"ט לא קיים כלל מצות צדקה בנתינה
זו. לעומתו רבי עקיבא סבר שמצות צדקה אינה צריכה כוונה, שסוף סוף נהנה
העני ממנה, לכן רמז לו ענין זה בפסוק "פזר נתן לאביונים", וזאת למד ר"ע
מדברי חז"ל (בספרא פרשת ויקרא פרשה ה', פי"ז): הרי שהיתה סלע צרורה
בכנפיו, ונפלה ממנו, ומצאו עני ונתפרנס בה, הקב"ה קובע לו ברכה. ומכאן
שמצות הצדקה אינה צריכה כוונה. לפיכך רמז ר"ע לר"ט מן הפסוק "פזר" נתן
לאביונים, פיזר לא נאמר אלא פזר, אפילו נתפזרו שלא מדעתו, אף על פי כן
"צדקתו עומדת לעד". דהיינו, שקיים בזה מצות צדקה, על כן נחה דעתו של רבי
טרפון. אולם אף על פי שאין מצות צדקה צריכה כוונה, ודאי שמצוה מן המובחר
לכוון גם בצדקה לשם מצוה. וזה שאמר הרש"י לי-לשמי, כלומר, שהתרומה למשכן
צריכה להיות עם כוונה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה.
כיוצא בזה
מובן מסיפורו של הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, אשר סח פעם בפני תלמידיו
את המעשיה הבאה: יום אחד, עליתי אל המרום ונעצרתי ליד השער של גן העדן
בכדי לראות את הנעשה שם. והנה לפתע אני רואה רב אחד רוצה להכנס לתוך הגן,
אבל המלאך שומר הפתח חסם את הדרך בפניו, ושאל את הרב: "מה הבהילות הזאת"?
"מה הזכות הגדולה שבידיך"? השיב לו הרב: "מאי משמע? כל ימי חיי עסקתי
בתורה, יומם ולילה ישבתי ולמדתי, ואם לא בשבילי ובשביל שכמותי, בשביל מי
נוצר גן העדן"? אלא שהמלאך לא התפעל מכך. ואמר לו: "תחילה צריך לבדוק
ולראות אם אמנם תורה שלמדת היתה תורה לשמה, ולא לשם כבוד, או לשם פרנסה
וכיוצא בזה. עליך איפה להמתין מעט בחדר הקבלה". עודם מדברים, והנה קרב ובא
רבי, צדיק, חסיד ובעל יחוס מפואר, והוא שם פעמיו הישר אל גן העדן. "עמוד"!
צוה עליו המלאך, ושאלו: "בזכות אלו מעשים טובים אתה רוצה להכנס מיד לגן
העדן"? פתח הצדיק ומנה לפניו שורה ארוכה של מעשים טובים שעשה בימי חייו:
"התענתי בצומות וסיגופים, טבלתי במקוואות, עמדתי בתפילה ימים תמימים,
קראתי פרקי תהלים וזוהר, עסקתי בקבלה ועוד. וכי לא די בכך"? השיב לו
המלאך: "די והותר, אבל תחילה צריך לברר ולדעת אם אמנם היה כל זה לשם שמים,
ולא לשם כבוד, או לשם פרנסה וכיוצא בזה. עליך איפה להמתין מעט בחדר הקבלה.
בין כה וכה, הגיע יהודי פשוט, מגושם, שהיה חוכר אצל אחד הפריצים. העמידו
המלאך שבפתח ושאלו: "ומה המעשים הטובים שבידיך"? נאנח היהודי ואמר לו:
"אין לי ולא כלום, הריני אדם פשוט, כל ימי חיי ביליתי בכפר, דלת ביתי היתה
פתוחה בפני כל עובר ושב, מכר או זר, יהודי או נוכרי, וקיבלתי כל אחד בסבר
פנים יפות. תחילה נתתי לאורח כוסית משקה לחמם את לבו, ולאחר מכן הזמנתיו
אל השולחן ושמתי לפניו לאכול ממה שהיה עמי בבית. בקיץ ובחורף היו באים
אצלי אורחים מכל הסביבה, ולא חסכתי מהם דבר מכל מה שהיה עמדי. זה הכל,
ויותר איני יודע ולא כלום. אם מניח אתה לי להכנס אל גן העדן הנה מה טוב,
ואם לאו עשה בי כטוב בעינך". כששמע זאת המלאך, מיד פתח את השער ואמר: "אין
אתה טעון בדיקה. יען כי אדם שקיים את המצוה של צדקה והכנסת אורחים, ונתן
לרעב לאכול ולשתות, אינו טעון בדיקה לשם מה עשה כן, ואם היו מעשיו לשם
שמים אם לאו". למרות המסקנה המתבקשת מן המעשיה דלעיל, קבע הרש"י כי
בהתרומה למשכן נדרשה גם כוונה לתת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה.
הטעם
שפירש הרש"י: "ועשו לי מקדש – ועשו לשמי בית קדושה". ללמדנו שכאשר ישראל
יעשו מקדש ויכוונו לשם שמים, אז ה' יקיים להם "ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה
חשיבות עליונה לכוון לשם שמים, גם בתרומה וגם בעשית המשכן. כדי שהשכינה
תשרה בתוך בית המקדש, שאם לא כן, לא רק שלא תשרה השכינה בתוכו, אלא אף
יהיה בזה נדנוד ע"ז. מטעם זה פירשו חז"ל (רש"י-שמות כ"ו, ט"ו. מדרש
תנחומה, תרומה, סימן ט'. מדרש רבה, שה"ש, פר' א') כי לגבי קרשי המשכן
התכוונו בהם האבות אברהם, ויעקב לשם שמים בזמן נטיעתם. לפיכך נאמר: ועשו
לי מקדש, מלשון קידושין, ולא נאמר ועשו לי משכן.
ודע, שהגבול בין
אמונה בקב"ה לבין אמונה טפלה שהיא סרך ע"ז, הוא גבול דק מאוד. דוגמא לכן
ניתן למצוא בהלכות הרמב"ם (הלכות ע"ז פי"א הל' י"ב): "הלוחש על המכה וקורא
פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין
על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל
הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות.
שנאמר: ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהלים, כדי שתגן
עליו זכות קריאתן, וינצל מצרות ומנזקים הרי זה מותר". לפיכך נדרשו ישראל
לכוון בעשית המשכן, לשם השראת השכינה. משום שאם כוונתם תהיה לצורך עצמם
כדי שיתברכו, הרי זה סרך עבודה זרה. מטעם זה פנה הנביא ירמיהו לחוטאים אשר
בטחו שבית המקדש יצילם, והזהירם (ירמיה, ז', ד'): "אל תבטחו לכם אל דברי
השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה
".
הטעם
שהתורה האריכה בתאור התרומות ואופן בנית המשכן. משום שמצות בנית המקדש
והעיסוק בבניתו, היא מצות עשה הנוהגת בכל הזמנים, אף כשאין בית המקדש
קיים. כפי שאמרו חז"ל: "נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד... תל
שכל פיות פונים בו" (ברכות ל.). כלומר, שכאשר השכינה שורה בתוך לב ישראל,
תרומתם למקדש מייצרת מקום מיוחד אשר בו מתכנסים בו יחד של כל הלבבות של
ישראל. במקום זה חפץ ה' להשרות את מרכז שכינתו. כפי שאמרו חז"ל: "מיום
שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים". לכן ציוה ה' ויקחו לי
תרומה...ועשו לי מקדש. וכן כתוב: "היטיבו דרכיכם" תחלה ואז "ואשכנה אתכם
במקום הזה". כלומר, "שעל ידכם אשכון בבית. לא על הבית רק עליכם, כענין
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (מלבי"ם ירמיה ז',ג'). וכן כתב הרמב"ם במורה
נבוכים, שמי שמיחד שמו יתברך יכול להיות בטוח באותה שעה שלא יאונה לו כל
רע, כי אז הוא חוסה תחת כנפי השכינה.
הטעם
לנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. "בתוכו" לא נאמר אלא "ושכנתי בתוכם",
ומכאן למדנו שעיקר השראת השכינה היא באדם עצמו, בתוך לבו של כל אחד ואחד.
וכן כתב האלשיך הקדוש (השל"ה): "ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,
בתוך כל אחד ואחד". כלומר, שהאחד תלוי בשני. דהיינו, כאשר השכינה שורה
בקרבנו, שורה השכינה גם בבית המקדש. כפי שאמר ירמיהו לבני דורו שלא יאמרו:
"היכל ה', היכל ה'". כלומר, הלא זהו ביתו, איך יחריבנו? לכן הבהיר להם
הנביא כי: "היכל ה' המה" (ירמיה ז', ה'). דהיינו, כאשר השכינה שרויה בלבם
של ישראל, אז ה' מצמצם את מרכז שכינתו להיכל ה' שבמקדש. אך אם ישראל אינם
עושים כן, השכינה מסתלקת אף מבית המקדש. וכשם שאמרו בגמ': שכאשר שרף טיטוס
את בית המקדש, "נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית".
דהיינו, בת קול יצאה ואמרה לו: עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת" (סנהדרין
צו:). לפיכך נאמר: "ועשו לי מקדש", ואמתי תשרה בו שכינתי? כאשר יתקיים
ושכנתי בתוכם.
ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם (שמות כ"ה, ח'), נראה לפרש את פסוק זה גם כענין דרשתו של ר"ע: איש
ואשה זכו שכינה בינהם לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז.). כלומר, גם בזמן שאין
בית המקדש קיים איש ואשה שזכו ושלום בינהם, הקב"ה בא ומשרה שכינתו בינהם,
לפיכך גם האריכה התורה ופירטה כל פרט במעשה המשכן. ללמדנו: שיש משכן ומקדש
שאינו חרב והוא קיים לעולם. וזהו ביתו של האדם מישראל שהשכינה שורה בתוכו,
בזמן שיש שלום בין איש לאשתו. וכן נאמר (ישעיה מה, יח): "לא תוהו בראה
לשבת יצרה" ודרשו חכמים לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה
לשבת יצרה (פסחים פח:). כלומר, בזמן שיש שלום בין איש לאשתו העולם מתקיים,
ומתקיים מה שנאמר "אשר ברא אלהים לעשות
". דהיינו, שבראם כדי לעשות מהם יש
מיש (כלי יקר, בראשית, ב', ג'). וכן מצאנו במצות פריה ורביה שעיקרה הוא
שותפות רוחנית המקנה השראת שכינה: "דרשו רז"ל ג' שותפין יש באדם הקב"ה
ואביו ואמו, וטעם המצווה הוא שתהיה ההולדה הכנה לקבל הנפש השכלית, כדי
להכיר בוראו ולעבוד עבודתו... והוא שיכוון בתולדתו אל הכוונה לקבל הנפש
השכלית ולהמשכת רוח הקודש, כענין הקרבנות הגופיים שהייתה הכוונה להשראת
שכינה ולהמשכת רוה"ק
" (רבינו בחיי, בראשית, א', כ"ח). מטעם זה אמר ר'
אלעזר: "כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות
" (גיטין צ:).
משום שביתו של האדם צריך שלהיות כדוגמת המשכן. כלומר, כשם שבמשכן הקריבו
בו קרבנות, תמידין, עולות ומוספין, ונתעלו ישראל ברוחניותם. כך הוא כשאדם
שנושא אשה, זוכה לעליה רוחנית בעבודת ה', אשר אינו יכול להשיגה בזמן שהוא
שרוי ללא אשה. כפי שאמר רבי תנחום בן חנילאי: "כל אדם שאין לו אשה שרוי
בלא שמחה... בלא ברכה... בלא טובה... במערבא אמרי: בלא תורה בלא
חומה...רבא בר עולא אמר בלא שלום...אמר ריב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת
שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא. שנאמר: וידעת כי שלום אהלך
(יבמות, ס:).
לפיכך בזמן שהאדם מגרש את אשתו ח"ו, נחשב הדבר כאילו החריב את בית המקדש.
כלומר, כשם שהמזבח בלי מקדש אינו ראוי להקריב עליו קרבנות, כך המגרש את
אשתו מתוך קטטה כמחריב בית המקדש, וכמפריד השכינה ועליתו הרוחנית נפסקת
בביתו. על כן כשחזרה שכינה ושרתה בתוך ישראל, שרתה "בתוכם". דהיינו, בתוך
ביתו של כל אחד ואחד בעת ששלום בית שורה בו. גם בזמן הזה כשחרב בית המקדש
השכינה שורה בבתי ישראל, הנקראים משכן. שנאמר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך
ישראל
" (במדבר, כ"ד, ה'). לפיכך פירש הרש"י את המקרא הזה על קיום השלום
שבין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, באומרו: "על שראה פתחיהם שאינן מכונין זה
מול זה
". וכן אמרו חז"ל: על המקרא "וירא את ישראל שוכן לשבטיו - מה ראה? ראה
שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה
" (ב"ב
ס.). לפיכך נאמר: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם
". דהיינו, בתוך הבית כל אחד
ואחד, כי השכינה שורה אצל כל אחד בזמן שהאדם מנהל את ביתו בקדושה, ושלום
בית בביתו. וכן נרמז הדבר במילים: איש-אשה, כאשר מוציאים אות "יוד" מאיש
ואות "הא" מאישה נותררות המילים אש-אש, ובזמן שיש שלום בין האיש והאשה שם
י"ה בינהם. "כדדריש ר"ע איש ואשה זכו שכינה בינהן לא זכו אש אוכלתן" (סוטא
יז.).
הטעם שצוה הקב"ה לבנות לו
משכן במרכז מחנה יישראל, למרות שכבר היה קיים משכן לשכינה. משום שרצה
הקב"ה להשכין את שכינתו בתוך מחנה ישראל כשהם מאוחדים בקדושה תחילה בתוך
ביתם, ובמצב זה יתרמו יחד מכל הלב, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכנתיה.
בבחינת הנאמר: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. לפי שבמעשה
העגל הנשים סירבו לתרום את תכשיטיהם ורק הגברים תרמו מזהבם לעגל. כאמור
במדרש: "הלכו (הגברים) אצל הנשים. עמדו עליהם. ואמרו, חס ושלום שנכפור
בהקדוש ברוך הוא שעשה לנו כל הנסים וגבורות האלו ונעשה עבודה זרה? כיון
שלא שמעו להם, מה כתיב, ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב. אשר באזני נשיהם לא
נאמר, אלא אשר באזניהם" (תנחומא, כי תשא, סימן י"ט). לעומת זאת למשכן תרמו
הנשים מרצונם, כפי שנאמר: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו (שמות ל"ה, כ"ה).
לפיכך נצטוו רק הגברים לתרום למלאכת המשכן. שנאמר: מאת כל איש, ונאמר: קחו
מאתכם תרומה כל נדיב לבו (שמות ל"ה, ה'). כדי ליצור בין הגברים לה' ובין
הגברים לנשותיהם שותפות של קדושה רוחנית. לפיכך שיבח הכתוב את ישראל
באומרו: "ויבואו האנשים על הנשים" (שמות ל"ה כ"ב), ופירש הרש"י: עם הנשים
וסמוכין עליהם. כלומר, דרך הציווי על התרומה למשכן חזר שלום הבית בתוך
ישראל עצמם, ובדיעבד נתכפר להם עוון העגל. לאחר מכן נאמר לישראל הציווי
לבנית המקדש כמצות עשה לדורות. דהיינו, מצות עשה מלכתחילה. שנאמר: ועשו לי
מקדש.
ודע, שלאחר מעשה העגל נסדק השלום בין ה' לישראל ובין ישראל לנשותיהם במשך כשלשה חדשים. שנאמר, ומשה יקח את האהל וגו', ופירשו חז"ל: לקח משה את אהלו ונטהו מחוץ למחנה". אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד. והרחיקו אלפים אמה כענין שנאמר (יהושע ג') אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה. וקרא לו, והיה קורא לו אהל מועד הוא בית ועד למבקשי תורה. דהיינו, לכל מבקש ה'. בעת שהיה אהל מועד באוהלו של משה, הלכו לשם כל נשות ישראל, והותירו את בעליהן במחנה. וכן פירש ספורנו (שמות ל"ח פסוק ח'): "אשר צבאו פתח אהל מועד, לשמוע דברי אלהים חיים, כאמרו והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד, ואותן הנשים מאסו עניני תכשיטיהן, והקדישו מראותיהן להורות שאינן צריכות עוד להן". באותה שעה קנאו ישראל לנשותיהם, כמובא בתלמוד: "א"ר יונתן שחשדוהו מאשת איש. שנאמר: ויקנאו למשה במחנה. א"ר שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה. שנאמר: ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (סנהדרין קי.). על כן ציוה ה' על הגברים בלבד לתרום את נדבת לבם למלאכת המשכן, כדי להשכין שלום בית בישראל. וכן "רבי יהודה בשם ר"ש בן פזי פתח: שמע בני וקח אמרי, הרבה מצוות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם. אמרתי לכם ויקחו אליך פרה אדומה שמא בשבילי? לא. בשביל לזכות אתכם. שנאמר: והזה הטהור על הטמא. אמרתי לכם: ויקחו לי תרומה, לא בשביל לזכות אתכם? שנאמר: ועשו לי מקדש. כביכול אמר הקב"ה: קחו אותי לכם ואדור ביניכם. תקחו תרומה אין כתיב כאן, אלא ויקחו לי תרומה. אמרתי לכם: אותי אתם לוקחים" (ילקוט שמעוני, ויקרא, פרק כג, סימן תרנ"ב).
מן האמור לעיל
עולה כי בציווי ה' לישראל על מצות התרומה ובנין המשכן, נדרשו כוונות לשם
שמים מעומק לבם של כלל ישראל, הן בתחום האישי של שלום בית בין איש לאשתו,
והן בתחום הרוחני שבין ישראל לקב"ה. במצות התרומה בולט לעין הקשר שבין
השראת השכינה באדם עצמו, לבין השראת השכינה האלוהית בתוך המקדש, המהווה
מקום כינוס לרוחניות דלתתא ודלעילא. לפיכך אמרו חז"ל: "מיום שברא הקב"ה את
עולמו נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים
". משום שתכלית הקמת המשכן הגשמי-רוחני
היא: להחזיר את האין ליש כפי שהיה קודם הבריאה. שנאמר: ועשו לי מקדש.
מקדשו של ה' בתוך ישראל יכול להתקיים רק על ידי ביטול ישותינו בפני ה',
ועשית רצונו בלבב שלם, ובכך מתפנה מקום כבוד לקב"ה בלבנו. שנאמר: ושכנתי
בתוכם. ודע, שהעולם נברא ע"י זה שצמצם הקב"ה את עצמו, בדרך סוד הספירות
וירידת העולמות, וכשהעלים את מלוא כבודו, נברא העולם מלשון העלם. וכן מובא
בספרי החסידים: כי העולם נברא אין מיש ולא יש מאין. משום שלפני מעשה
בראשית היה כל העולם מלא כבודו. וכאשר העלים ה' את מלוא כבודו ונעשה
כביכול אין, נתגלה התוהו ובוהו בעולם. כבודו של ה' חוזר להתגלות בתחתונים,
כאשר ישראל עושים את רצון ה' יתברך, על ידי האדרת שמו בהנהגות הרוחניות
שבין איש לאשתו, והחזרת כבודו לבתי המדרש ולבתי הכנסת, בבחינת ועשו לי
משכן ושכנתי בתוכם.
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)