בהר – ירידה מהר סיני לתחתית המציאות

קוד: בהר – ירידה מהר סיני לתחתית המציאות בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ה' אייר התשע"ד
בהר – ירידה מהר סיני לתחתית המציאות
לבריאותם והצלחתם של ר' אליהו כהן, מאיר אלמליח וב"ב הי"ו
מבוא:
פרשת בהר סיני נקראת בימי ספירת העומר, בשבועות שלפני מתן תורה מהר סיני. בפרשה נ"ז פסוקים הכוללים נושאים שונים, לללא כל קשר בינהם לכאורה, דהיינו, מצוות שמיטה, יובל, הונאת דברים, הונאת ממון, מכירות שדות ובתים, דיני ריבית, עבדים, ואיסור ע"ז. רש"י מפרש ע"פ הגמ' (קידושין, כ.), כי "הפרשיות הללו נאמרו על הסדר. בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו... לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לווה בריבית... לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו. לא חזר בו, לא דיו לישראל, אלא אפילו לגוי" (רש"י-ויקרא, כ"ו, א'). כלומר, התורה מלמדת כי "אדם הנושא ונותן בפירות שביעית" (קידושין, כ.), למרות שבדבר נאסר בהר סיני, ואינו חוזר בו, נענש בהדרגה עד למכירת עצמו לעבדות העכו"ם. וכן הוא הדבר כבנין אב, לעובר על כל אחת ממצות ה' יתברך אשר נאמרו מהר סיני. וכן נאמר: "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר" (ויקרא, כ"ה, א'), ורש"י פירש: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?, והלא כל המצות נאמרו מסיני?, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים... ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב (רש"י-ויקרא, כ"ה, א'). כלומר, הכלל הוא: לכל מצוה מהר סיני יש שכר ועונש, גם בתחתית המציאות האנושית. וכן פסק הרמב"ם (תשובה, פ"ט, א): "בזמן שאנו עושים כל מצות התורה, יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן, תקראנה אותנו הרעות הכתובות". לפיכך כל פרשת בהר סיני עוסקת בהתדרדרותו ובחומרת עונשו, של "חומד ממון ונחשד על השביעית", הן משום שבחטאו הוא מחלל שם שמים בפרהסיא, והן משום הפגנת חוסר בטחונו בהבטחות ה' יתברך. כל כן אף פרטי מצוות השמיטה והיובל, נאמרו מהר סיני, אשר מחד גיסא הוא הר, ומאידך גיסא, הוא השפיל את עצמו (מד"ר, פרשה יג, ג), וזכה שהתורה תינתן עליו. כך גם המבטל את רצונותיו בפני מצוות ה' יתברך, זוכה להתעלות רוחנית ולחוסן כלכלי, בעת עלותו במצוות שנאמרו בהר סיני. על כן ההדגשה היא כי כל המצוות נאמרו בהר סיני, והן ברמה של עשרת הדברות. משום שהן נועדו לתיקון המידות של עם ישראל בגשמיות הארצית, ע"מ להעלות את זכויותיהם בשמים ובארץ, כמבואר להלן בהרחבה:
א. יסוד מצות השמיטה – כללים לשמירת כל מצוות התורה.
ב. שאלת מה נאכל - מצות הבטחון בה' יתברך המפרנס לכל.
ג. טעמי מצות השמיטה – הכנעה ושבירת התאוות הארציות לצורך התעלות.
ד. תיקון מצות השמיטה בימינו – יגרום לברכה ולגאולה שלמה.
ה. שש שנים תזרע שדך – פרנסה מהשתדלות ביגיעת כפים.
ו. תורה ועבודה – ע"פ הרמב"ם יש לשלב המלאכה יחד עם לימוד התורה.
יסוד מצות השמיטה – כללים לשמירת כל מצוות התורה:
הציווי על מצוות השמיטה הנוהגות רק בארץ ישראל בזמן שישראל גרים בה, נאמרו לראשונה בפרשת משפטים, שנאמר: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות, כ"ג, י'-י"א). רש"י כתב בראש פרשת משפטים: "ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" (שמות, כ"א, א'). כלומר, מקומה של פרשת פרטי מצוות השמיטה הוא בהמשך פרשת משפטים, לפני הקמת המשכן. כשם שפרטי מצוות עבד עברי נאמרו בפרשת משפטים. אולם, רש"י כתב בראש פרשת בהר: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?, והלא כל המצות נאמרו מסיני?... ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב (רש"י-ויקרא, כ"ה, א'). כלומר, גם שאלתו וגם תשובתו של רש"י נראות תמוהות, משום שהידיעה על כך שמצוות השמיטה נאמרו מהר סיני נכתבה ע"י רש"י בפרשת משפטים: "מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני" (שמות, כ"א, א'). אף הלימוד של רש"י על כך שכל מצוות התורה עם"כללותיהם ודיקדוקיהן" נאמרו בהר סיני, ניתן ללמוד הן מפרטי מצוות עבד עברי הכתובה בפרשת משפטים, או מפסוקים מפורשים, כפי שרבי יוחנן אמר: "כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה' (שמות, ל"ד, כ"ז), תורה שבכתב ותורה שבעל פה 'כרתי אתך ברית" (שמו"ר, פרשה מז, ג). או מן הפסוק: "ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה" (דברים, ה', כ"ז), וכו'. א"כ מדוע רש"י למד זאת מרמז המילים "בהר סיני" האמור לפני הציווי על מצוות השמיטה?.
נלענ"ד להשיב כי שאלת רש"י היא: למה רק במצוות השמיטה הודגש שוב, כי היא נאמרה מסיני?, "והלא כל המצות נאמרו מסיני"?. ותשובתו היא: ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב (רש"י-ויקרא, כ"ה, א'). כי כשם שבמצות שמיטה הובהרו כלליה ודקדוקיה, כך הוא הדבר בכל אחת ממצות התורה, דהיינו, מצוות השמיטה הן כבנין אב, לעובר על כל אחת ממצות ה' יתברך אשר נאמרו מהר סיני. כלומר, הכלל הראשון הנלמד ממצות שמיטה הוא: כי לכל מצוה מהר סיני יש שכר ועונש, גם בתחתית המציאות האנושית. וכן נאמר בסיום התוכחה: "אלה החקים והמשפטים והתורת אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה" (ויקרא, כ"ו, מ"ו). לפיכך רש"י הדגיש כי כל הפרשיות האמורות בפרשת בהר סיני, נאמרו מסיני בסדר הכתוב בפרשת בהר. וכן כתב רש"י ע"פ הגמ' (קידושין, כ.), כי "הפרשיות הללו נאמרו על הסדר. בתחילה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו... לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו. לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו. לא חזר בו, סוף לווה בריבית... לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו (מחמת דוחקו). לא חזר בו, לא דיו לישראל, אלא אפילו לגוי" (רש"י-ויקרא, כ"ו, א'). לפיכך לא נלמדו ככלי התורה ודקדוקיה ממצות עבד עברי, הן משום שעבד עברי המוכר את עצמו, הוא תוצאה של אי קיום מצוות השמיטה, והן משום שאחת מסיבות שחרורו של עבד עברי היא תוצאה של היובל הקשור לשנות השמיטה.
הדגשת רש"י כי רצף עונשו המדורג של "חומד ממון ונחשד על השביעית", הוא משום שלא "חזר בו", נראית תמוהה לכאורה, כי אף אם החומד ממון היה רוצה לחזור בו, בעת שהוא התדרדר להלוות בריבית או למכור את עצמו עבד, הוא אינו יכול לחזור בו מתאוות הממון, כי אין לחומד הממון לשעבר, לא קרקע לא בית, ולא כסף?. אלא כוונת רש"י היא: "אם לא חזר בו" - ממנהגו לבטוח בכוחו, ולא לבטוח בה' יתברך המפרנס לכל, אז מצבו מתדרדר עד למכירת עצמו לעבדות עכו"ם. לפיכך רש"י כתב "אם לא חזר בו", ולא נקט בלשון הגמ': "לא הרגיש" או "לא באה לידו", משום שהעונש המדורג של התדרדרותו הכלכלית, נועדה לתת לחומד הממון, להרגיש מדוע הוא נענש, ולכן נקראו בדרכו עד העבדות לעכו"ם, מספר הזדמנויות לחזור בו, ולבטוח בה' יתברך המפרנס לכל ברוב רחמיו וחסדיו על בריותיו. כלומר, הכלל השני הנלמד ממצוות השמיטה הוא: כי לכל חוטא בכל מדרגת חטא, ניתנת ההזדמנות להתרומם מחטאו, באמצעות מצות החזרה בתשובה.
וכן מצאנו כי התורה מצווה לעזור אף לאדם שהפך להיות עני, כעונש על תאוות הממון בשנת השמיטה, שנאמר: "כי ימוט אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו" (ויקרא, כ"ה, ל"ה). כלומר, התורה אף מכנה אותו בתואר "אחיך", למרות חטאו. אולם רש"י פירש: "והחזקת בו', אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה?, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו" (רש"י=ויקרא, כ"ה, ל"ה). כלומר, רש"י ממשילו לחמור, משום שהוא לא הבחין בסימני נפילתו בגין חטאו, ולא חזר בתשובה מעצמו, כשם שהחמור אינו חוזר בתשובה מעצמו. לפיכך התורה מבקשת את הציבור לעזור לו, בטרם שהוא ייפול לתחתית העבדות לעכו"ם.
על כן כל פרשת בהר סיני עוסקת בהתדרדרותו ובחומרת עונשו, של "חומד ממון ונחשד על השביעית", הן משום שבחטאו הוא מחלל שם שמים בפרהסיא, והן משום הפגנת חוסר בטחונו בהבטחות ה' יתברך, והן משום שבעוונו הוא עלול לגרום לגלות של כלל עם ישראל, כמובא במשנה (אבות, פ"ה, משנה ט'): "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גלוי עריות, ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ", דהיינו, משום שחוסר הביטחון בה' יחד עם תאוות הממון, מדרדרים את האדם לעבירות החמורות של ע"ז, ג"ע, וש"ד. לפיכך רק מכלליה ופרטיה היסודיים של מצות השמיטה שנאמרה בהר סיני, ניתן ללמוד במוחשיות את הכללים לשמירת כל מצוות התורה.
שאלת מה נאכל - מצות הבטחון בה' יתברך המפרנס לכל:
מצוות השמיטה אשר הם גם סמל לביטחון הכלכלי הניתן מה' יתברך בלבד, לפיכך למרות שמקומה של הפרשה הוא בסמוך לפרשת משפטים, התורה כתבה את כלליה ופרטיה של מצות השמיטה בהרחבה, בזמן קריאת פרשת בהר סיני, הנקראת בימי ספירת העומר, בשבועות שלפני חג מתן תורה מהר סיני, ולפני תקופת קציר החיטה, הפירות, והכרמים. ע"מ ללמד את עם ישראל בסמוך לחג מתן תורה את יסוד הבטחון בה' יתברך. וכן מצאנו כי מחמת החולשה האנושית לבטוח ולהאמין, כי כל הפרנסה של האדם היא אך ורק מה' יתברך, ופעולותיו של האדם הם רק לקיים את מצות ההשתדלות האנושית, של הכנת הכלי לקבלת השפע האלוהי. לפיכך ה' יתברך הבטיח לשומרי מצות השמיטה גם שכר גשמי בעוה"ז, דהיינו, הבטחה שהם לא יגלו מן הארץ, והבטחה שהם לא ידאגו משנת בצורת, ואף הבטחה שמעט שהם יאכלו, יתברך בתוך מעיהם.
יתרה מזאת, רק בפרשת השמיטה ה' יתברך משיב בתורה הנצחית, לשאלה האנושית של קטני האמונה, אשר שאלתם הגלויה, אולי היא במקומה רק בטרם שנת השמיטה הראשונה בעולם: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעת הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו" (ויקרא, כ"ה, כ').?, וכן "רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר: מה אוכל למחר?, אינו אלא מקטני אמנה" (סוטה, מח:). בכל זאת, ה' יתברך משיב לחסרי האמונה וביטחון בו: "וצויתי לכם את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים... ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעת" (ויקרא, כ"ה, כ'-כ"ב).
כלומר, ה' יתברך מרגיע את הנפש הבהמית של כל השואלים "מה נאכל", כולל אלו שאינם בעלי שדות, ונותן להם שכר מראש, דהיינו, ברכה איכותית וכמותית, והוזלת מחירי התבואה המרובה, בשנה השישית בטרם ביצוע מצוות השמיטה בפועל. ואף מתקן את מדת ביטחונם, ע"י פרסום חוסר אמונתם, והטרחתם לאסוף ולשמור את תבואת השנה השישית, למשך של שנתיים או שלש בזמן היובל, וגם מעמידם בניסיון האמונה שהתבואה לא תרקב, ובניסיון הביעור "שאם כלה לחיה מן השדה, אתה צריך לבער מן הבית" (רש"י-ויקרא, כ"ה, י"ב). אולם, לצדיקים העושים את מצוות ה' יתברך ללא שאלות, ה' מבטיח ברכה איכותית בזמן הצורך, דהיינו, שהמעט שהם יאכלו יתברך בתוך מעיהם (רש"י-ויקרא, כ"ה, י"ט), וכן נאמר: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מוט צדיק" (תהלים, נ"ה, כ"ג).
לפיכך רש"י כתב, כי מפרטי מצות שמיטה בפרשת בהר, למדים על כל פרטי המצוות שחזרו "ונשנו בערבות מואב" (רש"י-ויקרא, כ"ה, א'). כלומר, כפי שבני ישראל חשו בפועל, כי הפרנסה היא מאת ה' יתברך, לאחר שה' יתברך האכילם את המן שירד השמים בכל בקר, והשקם מים במדבר, במשך ארבעים שנה, אף ללא שדות וכרמים. מכאן הקישו בני ישראל לדורות עולם, כי "בזמן שאנו עושים כל מצות התורה, יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו עוברין עליהן, תקראנה אותנו הרעות הכתובות" (רמב"ם, תשובה, פ"ט, א).
טעמי מצות השמיטה – הכנעה ושבירת התאוות הארציות לצורך התעלות:
מצות השמיטה היא ככל מצוות התורה, אשר צריך לקיימן, כי כך ה' יתברך ציוה, אף אם הציווי לא נאמר ישירות מפי ה' יתברך בהר סיני, וגם אם האדם חושב שהמצווה היא לא הגיונית, או לא ברת ביצוע, או שיש בה חסרון כיס, או חוסר נוחות. אולם, מאחר והתורה כתבה מספר נימוקים למצווה זו, וכן מפאת חשיבותה הכלכלית המורגשת לאורך זמן, ונגיעתה בכל שכבות האוכלוסייה שבארץ ישראל בלבד, חז"ל הטעימו כי מצווה זו נועדה לתקן את האדם, החברה, האדמה, החי והצומח. כמפורט להלן ע"פ סדר כתיבת הטעמים האנושיים הכתובים בתורה:
טעם ראשון: תיקון וחידוש כוחה של אדמת ארץ ישראל המקודשת, באמצעות מתן מנוחתה, ע"י עם ישראל בשנה השביעית. כלומר, התורה מתייחסת לאדמת ארץ ישראל כאל ישות עצמאית בעלת תכונות אנושיות, שנאמר: "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, ב'). וכן כתב הרמב"ם: "ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה" (מו"נ, חלק שלישי, פל"ט). כלומר, התורה אשר דאגה למנוחת בעלי החיים בשבת, דאגה גם לשנת מנוחה לאדמה, אשר עבדה אף בשבתות ובמועדים במשך שש שנים רצופות. לפיכך נאמר בסמיכות: "והשביעת תשמטנה ונטשתה... ששת ימים תעשה מעשיך ובשביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות, כ"ג, י"א-י"ב).
טעם שני: תיקון החברה הישראלית באמצעות מדת החמלה, ומתן שוויון זכויות לעניים, ואף לבהמות, שנאמר: "ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות, כ"ג, י"א), "והיתה הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא, כ"ה, ו'-ז'). וכן מצאנו כי בשש השנים מאכל הבהמה קודם למאכל האדם (ברכות, מ.), בכדי שהאדם יזכה לברכת ה' יתברך בשדותיו. אולם, יבול השנה השביעית הוא תוצאה של ברכת ה' יתברך, לפיכך בשנה השביעית מאכל האדם קודם למאכל הבהמה.
טעם שלישי: קידוש ארץ ישראל, והבדלת קדושתה מאדמות חו"ל, באמצעות עוד מצווה מן התורה, משום שאדמתה מייחדת אותה מכל הארצות, שנאמר: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, ב'), ונאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ויקרא, כ"ה, ל"ח), "וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות, קי:).
טעם רביעי: תיקון רוחני לחקלאים העובדים בשדות, באמצעות עזיבת המלאכה הגשמית, לטובת העיסוק הבלעדי ברוחניות התורה אשר ניתנה בהר סיני, דהיינו, שילוב החול עם הקודש, שנאמר: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'" (ויקרא, כ"ה, ג'-ד'). וכן אמר רבי ישמעאל: "ואספת דגנך' (דברים, י"א, י"ד), הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (ברכות, לה:), דהיינו, שילוב דברי תורה עם השתדלות בעבודה למען הפרנסה, "שאם תבא לידי צורך הבריות, סופך ליבטל מדברי תורה" (רש"י-שם), לפיכך בשנה השביעית ה' יתברך מבטיח לחקלאי את פרנסתו מראש, בכדי שהוא יהיה פנוי לעסוק בתורה.
טעם חמישי: תיקון מדת הביטחון בה' יתברך המבטיח מפרנסה לכל, ומגן על יושביה מפני הגלות, שנאמר: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עליה" (ויקרא, כ"ה, י"ט). כלומר, הגידולים בשדות לבדם, הם אינם מקנים לאדם בטחון כללי או גשמי לטווח הרחוק, לפיכך גם העשיר וגם העני למדים משנת השמיטה, כי ה' יתברך דואג לפרנסתם ולביטחונם בכל עת.
טעם ששי: תיקון תאוות האדם לרכושנות ולממון, באמצעות הגברת מדת הוותרנות, וערעור על בעלותו האנושית ברכושו הפרטי, באמצעות חיובו להפקיר זמנית את שדותיו, ופירותיו למשך שנה שלמה, לכל מאן דבעי, כולל גויים. לפיכך הפרי הגדל בשנה השביעית ללא עבודתו של בעל הקרקע, אלא בידי שמים, מחולק לכל מי שה' יתברך חפץ לפרנס. שנאמר: "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג), ונאמר: "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם" (ויקרא, כ"ה, ב'), דהיינו, בהר סיני ה' יתברך נתן לעם ישראל את הארץ במתנה, על תנאי שישמרו את מצוות השמיטה והיובל.
לפיכך נלענ"ד כי הטעם המשותף לכל טעמי מצות השמיטה הוא: האמונה בה' יתברך כראוי, "בקבלת אלוהותו ויחודו ועול מלכותו, כדרך שנצטווינו בפרשת קריאת שמע שכוללת כל התורה" (הריטב"א, מכות, כד.). כלומר, כל תרי"ג המצוות האמורות מסיני יכולות להתבצע כראוי, רק מתוך אמונה ובטחון בה' יתברך. לפיכך "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר (חבקוק, ב', ד'): 'וצדיק באמונתו יחיה" (מכות, כד.). וכן מובא במדרש (מד"ר ויקרא, פרשה א): "רבי תנחום בר חנילאי פתח: 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו' (תהלים, ק"ג, כ') וגו'. במה הכתוב מדבר?, אם בעליונים הכתוב מדבר. והלא כבר נאמר: 'ברכו ה' כל צבאיו' (תהלים, ק"ג, כ')?, הא אינו מדבר אלא בתחתונים... א"ר יצחק: בשומרי שביעית הכתוב מדבר, בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד לשבת אחת, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה?. ודין חמי חקליה ביירה (שדהו מופקרת), כרמיה ביירה ויהבי ארנונא ושתיק. יש לך גבור גדול מזה?. וא"ת אינו מדבר בשומרי שביעית, נאמר כאן 'עושי דברו', ונאמר להלן: 'וזה דבר השמיטה' (דברים, ט"ו, ב'), מה 'דבר' שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, אף דבר האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר". דהיינו, שומרי השביעית המכניעים את עצמם, ומשברים את תאוות הממון, למען רצון ה' יתברך, הרי הם כמלאכי השרת. לפיכך הוקשו כלל מצוות התורה למצות השמיטה, משום שלא ניתן לקיים את מצוות התורה, אלא מתוך הכנעה גמורה ושבירת תאוות האדם. על כן לאדם העובד את ה' יתברך מעל הטבע, ה' יתברך עושה לו נסים מעל הטבע, במידה כנגד מדה.
תיקון מצות השמיטה בימינו – יגרום לברכה ולגאולה שלמה:
עם ישראל קיימו את מצות השמיטה הראשונה, ס"א שנים לאחר הציווי בהר סיני, דהיינו, לאחר ארבעים שנה במדבר, ושש שנים לאחר סוף י"ד שנות הכיבוש והחלוקה של א"י. מצוות השמיטה הכתובות בתורה, נשמרו לסירוגין עד לסוף ימי בית ראשון. לאחר חורבן בית שני, חכמי המשנה תקנו לשמור על מצוות השמיטה אף מעבר לגבולות ארץ ישראל (שביעית, פ"ו, משנה א). למרות שהמצוות מן התורה בענייני השמיטה בטלו, בסוף ימי בית ראשון. וכן הרמב"ם פסק: "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות" (רמב"ם, שמיטה ויובל, פ"י, ח, ע"פ חשבון הרמב"ם בהלכה ד, באופן תיאורטי שנת ה' תשס"ה הייתה שנת היובל ה-48). לפיכך משבטלו היובלות, מצוות השמיטה התורניות, הפכו להיות מצוות מדרבנן, כמובא בגמ': "רבי אומר: שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהן" (ירושלמי, שביעית, פ"י, דף לט, טור ג, ה"ב). כלומר, חכמי המשנה תקנו לשמור על מצוות השמיטה בכדי לזכות את ישראל ולזרז את גאולתם השלמה של עם ישראל, אשר גלו מארצם בעוון אי קיום מצוות השמיטה, "שבעוון שמטה ישראל גולים" (רש"י-ויקרא, כ"ה, י"ח). וכן מובא במדרש (תנחומא, בהר, סימן א): "אמר משה: רבש"ע, למה נמכרו ישראל למלכיות הללו?, אמר לו: מפני שהן מחללין את השביעית... לפיכך הקב"ה אומר למשה בסוף כל הפרשיות הללו: רצונך שלא יגלו?, הזהירם על השמיטים ועל היובלות... אני הוא שעתיד ליתן שכר טוב אם ישמרו אותן ואם יבטלו אותן אני הוא שעתיד ליפרע מהם ע"י המלכיות". משום שקיום מצוות השמיטה הם כסמל לגלות האדם מאדמתו, בשל ציווי ה' יתברך. לפיכך אם האדם גולה מאדמתו מרצונו, ע"פ מצוות חז"ל, ה' יתברך שולח לו ברכה בגופו ובממונו, ומגן על הארץ מפני האוייבים, שנאמר: "וישבתם על הארץ לבטח" (ויקרא, כ"ה, י"ח). וכן נאמר: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג), דהיינו, אם אתם כגרים באדמתכם בשנה השביעית, בשש השנים תהיו תושבים באדמתכם, דהיינו, "כשתהיו שלי הרי היא שלכם" (ילק"ש, בהר, רמז תרסא).
על כן נלענ"ד כי יש לשקול מחדש לבטל את כל ההיתרים המתוחכמים של הרבנים הראשיים במדינת ישראל, אשר ביטלו בפועל את עניין השמיטה. משום שהנסיבות הכלכליות שהובילו להיתרים, בטלו בחסדי ה' יתברך, החפץ לזכות את ישראל בגאולה, דהיינו, רוב רובם של האזרחים אינם עוסקים בחקלאות, ולרוב רובם אין קרקעות חקלאיות. כמו כן, ההתפתחויות הטכנולוגיות וקשרי הסחר הבין לאומיים, פתוחים כיום ליבוא תוצרת חקלאית זולה בשנת השמיטה. וגם הנפגעים הפוטנציאליים יכולים לפצות את עצמם בשנת השמיטה, באמצעות השקעה של עשרה אחוזים מרווחיהם במשך שש שנים בביטוח, או בבנק המיועד לצורך זה, או בחקיקה מתאימה, כדוגמת קיומה של "קרן הפיצויים לנזקי בצורת", או באמצעות פיתוחם של עמותות והכשרי בד"צים שלא למטרת רווח. גם הוראה הלכתית לצמצום צריכת התוצרת החקלאית בשנת השמיטה, יכולה להועיל, וכו'. והכל בתנאי שהדברים יפוקחו בשקיפות מלאה, וייעשו בניקיון כפיים, ולשם שמים, מתוך אמונה ובטחון בה' יתברך, אשר "לא ימנע טוב להכים בתמים" (תהלים, פ"ד, י"ב), "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא, י"ט, י"ד).
שש שנים תזרע שדך – פרנסה מהשתדלות ביגיעת כפים:
מצוות העבודה בשדה ושמירת השבת, הם המצוות הראשונות, שנאמרו לאדה"ר, וכן נאמר בטרם ציווי ה' יתברך על האדה"ר שלא יאכל מעץ הדעת, "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית, ב', ט"ו). "רבי יודן אומר: הניח לו והגין עליו, ועדנו מכל אילני גן עדן, 'ויניחהו' שנתן לו מצות שבת... 'לעבדה', 'ששת ימים תעבוד'. 'ולשמרה', 'שמור את יום השבת" (ילק"ש, ראשית, רמז כב). דהיינו, עבודת האדה"ר בגן עדן בימי החול, הייתה אמורה להיות: קטיפת פרחים, פירות, ניקיון, וכד'. וכן "רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין" (סנהדרין, נט:). אולם, לאחר שהאדה"ר חטא וגורש מגן עדן, ה' יתברך ציווהו לעבוד קשה בעבור פרנסתו, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך... וקוץ ודרדר תצמיח לך... בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית, ג', י"ז-י"ט). כלומר, האדמה אשר ממנה נעשה האדם הראשון מקולקל, תצמיח גם קוץ ודרדר יחד עם החטה, והאדה"ר שאכל מעץ הדעת בכדי לדעת טוב ורע, הוצרך לנצל את ידיעתו זו, בכדי לברור טוב ורע לקיום גופו במאכל. "אמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם: 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' (בראשית, ג', י"ח). זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?, כיון שאמר לו: 'בזעת אפך תאכל לחם', נתקררה דעתו" (פסחים, קיח.). כלומר, האדה"ר נרגע לאחר שה' יתברך הבהיר לו, שמכאן ואילך הוא יהא שונה מן החמור, באמצעות השימוש בדעת, המאפשרת לו להבחין בין הטוב האלוהי, לבין הרע של חומריות.
וכן הוא עקרון כל מצוות התורה בכלל, ומצות השמיטה בפרט. כלומר, התורה מעודדת את האדם לעבוד לפרנסתו, ואף להתעשר ברכוש ובמטלטטלין להנאתו. אולם יחד עם זאת, התורה מחייבת את האדם לדעת כי כל הנמצא בבעלותו הזמנית, מושאל לו מידי ה' יתברך, עוד בטרם יצירתו. לפיכך "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות, פ"ב, משנה יב), דהיינו, בכפוף למצוות הטובות של התורה. וכן מצאנו כי פרשת בהר סיני פותחת בהקדמה, בטרם אמירת הציוויים על מצות השמיטה, שנאמר: "כי תבאו אל הארץ... שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעת שבת שבתון" (ויקרא, כ"ה, ב'-ד'), וכן נאמר בציווי על מצות שמירת שבת, "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת" (שמות, ל"ד, כ"א). וכן מובא במכילתא דרשב"י (פ"כ, ט): "ששת ימים תעבד', רבי אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל, עד שעשו מלאכה, שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות, כ"ה, ח')... ובית הלל אומרין: 'ששת ימים תעבד', עושה אתה כל ששה, ושאר מלאכתך היא נעשית מאליה בשבת. 'ועשית כל מלאכתך', שתהא בשבת כמי שאין לו מלאכה". וכן "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" (אבות, פ"ב, משנה ב). ומובא בירושלמי (קידושין, פ"א, סא): חיי אדם ללמד את בנו אומנות, "תני רבי ישמעאל: 'ובחרת בחיים' זו אומנות. ומובא במדרש (ב"ר, פר' עד, יב): "ר' ירמיה אמר: חביבה היא המלאכה מזכות אבות". כלומר, המלאכה היא איננה העיקר, אלא העיקר הוא להפיק מן המלאכה את הטוב שבה, ע"מ לקיים את מצוות התורה מבלי להצטרך לבריות.
וכן "רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?. אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן... ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן... אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל (עבודה כמנהג דרך ארץ), ועלתה בידן. כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן". כלומר, אף רשב"י סובר למעשה כי יש לאדם צורך לעסוק במלאכה, משום שהתנאי הכללי שרשב"י הציב: "בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום", יתקיים לאחר בואו של המשיח. וכן מצאנו כי חז"ל בתקופת התלמוד תמהו, כיצד יכלו החסידים "הראשונים" לקיים את התורה ולהתקיים ללא מלאכה?, כמובא בגמ' (ברכות, ל"ב:): "תנו רבנן: חסידים (זריזין במצוות-רש"י, מנחות, מ:) הראשונים היו שוהין שעה אחת, ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת?, ומלאכתן היאך נעשית?. אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". דהיינו, אף החסידים הראשונים עסקו במלאכה, וה' יתברך ברך את מלאכתם.
כלומר, קיום מצות התורה הוא בבחינת קיום העולם, ועשית המלאכה בששה ימי החול, ובשש השנים בשדות, הם בבחינת תיקון העולם, דהיינו, העיסוק בעבודה נועד להכנת הכלי לקבלת השפע האלוהי, מכורח המציאות הגשמית ולצורך פרנסת הגוף. לפיכך בעת העיסוק במלאכה בששת ימי החול, ובשש השנים בשדות, יש לכוון לשם שמים, בבחינת "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי, ג', ו'). וכן הרמב"ם (דעות, פ"ג, ג) פסק: "המהלך בדרך זו, כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו, עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה', ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים' (אבות, פ"ב, משנה יב), והוא שאמר שלמה בחכמתו: 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".
תורה ועבודה – ע"פ הרמב"ם יש לשלב המלאכה יחד עם לימוד התורה:
הרמב"ם פסק והסביר בהרחבה, את הצורך בשילוב של המלאכה יחד עם לימוד התורה. וכך פסק הרמב"ם בהלכותיו (תלמוד תורה, פ"ג, י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת וגרס (ול"א וגרם) רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם (אבות, פ"ד, משנה ו), ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות (אבות, פ"א, משנה י), וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון (אבות, פ"ב, משנה ב),, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".
בפירושו את דברי רבי צדוק והלל במשנה במסכת אבות (פ"ד, משנה ו), הרמב"ם אף מתנצח בהרחבה עם הסוברים בניגוד לפסיקתו הנ"ל, כמובא להלן בקצרה בלשון הרמב"ם (פיהמ"ש, אבות, פ"ד, משנה ו): "כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר. וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם. אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם, ולא למי שנמצא. דע, כי זה כבר אמר (רבי צדוק): אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה. ובאר ואמר: שכל מי שייהנה בזה העולם בכבוד תורה, שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום, אני אבארם. והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים... וחנינה בן דוסא, אשר קול קורא עליו: "כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו קב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות, יז:), ולא ביקש מבני אדם.... ולא יתירו לעצמם זה, ויסברו שהוא חלול השם אצל ההמון, לפי שהם יחשבו התורה למלאכה מן המלאכות אשר מתפרנסים בהן, ותתבזה אצלם, ויהיה עושה זה "דבר ה' בזה" (במדבר, ט"ו, ל"א)... ואתה תמצא המעשה אשר הביאו בו ראיה באומרו (משלי, ט"ו, ל"א): "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" - בבעל מום, לא יוכל לעשות מלאכה (חוליו של ר"א בן רשב"י, ב"מ, פד:). אבל עם היכולת, לא המציאה התורה בזה דרך....
ולמה אאריך בזה הענין, אני אזכור המעשה אשר התבאר בתלמוד (נדרים, סב.), והמתעקש יעשה כרצונו: היה איש שהיה לו כרם, והיו באים בו גנבים, וכל אשר היה פוקדו בכל יום, היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק שאיש מן הגנבים שם אותו למטרה. והיה מצטער מזה תמיד כל ימי הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר, ושטחו עד אשר יבש, ואסף הצמוקים. ומדרך בני אדם, שכאשר יאספו הפירות המיובשים, יפלו גרגרים מן התאנים והצמוקים, ומותר לאוכלם, מפני שהם הפקר, וכבר הניחום בעליהם למיעוטם. ובא ר' טרפון במקרה יום אחד לזה הכרם, וישב, והיה מלקט מן הצמוקים הנופלים ואוכלם. ובא בעל הכרם, וחשב שזה הוא אשר היה גונב ממנו כל השנה, ולא היה מכירו, אבל שמע שמו. ומיהר אליו ותפשו, והתגבר עליו, ושמהו בשק, ורץ עמו על גבו להשליכו בנהר. וכאשר ראה ר' טרפון עצמו אובד, צעק: "אוי לו לטרפון שזה הורגו". וכאשר שמע זה בעל הכרם, הניחו וברח, ליודעו כי חטא בחטא גדול. והיה ר' טרפון בשארית ימיו מאותו היום, דואב ומיילל על מה שארע לו, בהצילו נפשו בכבוד התורה, והוא היה בעל ממון, והיה יכול לומר לו: הניחני, ואני אשלם לך כך וכך דינרים, וישלם לו, ולא יודיעהו שהוא טרפון, ויציל נפשו בממונו, לא בתורה. אמרו: "כל ימיו שלאותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם" (נדרים, סב.). ואמרו בזה: "משום דר' טרפון עשיר גדול הוה, והוה ליה לפיוסיה בדמים" עכ"ל חלק מלשון הרמב"ם (ע"ש, פיהמ"ש, אבות, פ"ד, משנה ו).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי כלל המצוות האלוהיות שניתנו בהר סיני, נועדו לתיקון החברה, ולחיזוק האמונה בה' יתברך, ע"מ לקבל את הן שפע הברכות הגשמיות בעוה"ז, והן את שפע הברכות המובטחות לעם ישראל בעתיד לבוא. שנאמר: "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים" (נחמיה, ט', י"ג).
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי, מתוך סיה"ק "אדרבא"



תגובות