פרשת משפטים – כבוד האדם וחרותו

קוד: פרשת משפטים – כבוד האדם וחרותו בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד כ"ה שבט התשע"ד
פרשת משפטים – כבוד האדם וחרותו
לבריאותה והצלחתה של נכדתי העשירית, הודיה בת עו"ד ישי חגי הי"ו, שנולדה ביום י"ד שבט תשע"ד
מבוא:
פרשת "ואלה המשפטים" (שמות, כ"א, א'), נכתבה בתורה מיד לאחר קבלת עשרת הדברות בהר סיני, בשנת ב"א, תמ"ח (לפני 3,326 שנה). פרשת משפטים מפרטת בתוכה נ"ג ממצוות התורה, מתוכם ל' מצוות לא תעשה, וכ"ג מצוות עשה. מתוך נ"ג המצוות הכלולות בפרשת משפטים, מ"ב מצוות עוסקות בענינים שבין אדם לחבירו, אשר עיקרן הוא השלטת סדר חברתי תקין, מתוך ההגנה על כבוד האדם וחרותו. רש"י כתב כי הצמדת פרשת עשרת הדברות לנ"ג המצוות האמורות בפרשת מפשטים, נועדה ללמד "מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". כלומר, ה' יתברך העניק לעם ישראל מצוות נצחיות, אשר הם נועדו בעיקרן לטובת שלמות החברה והאדם שבתוכה. וכן מובא בגמ' (קידושין, לא.): "דרש עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב: (תהלים, קל"ח, ד'): 'יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך'?, מאמר פיך לא נאמר, אלא אמרי פיך. בשעה שאמר הקב"ה (שמות, כ', ב'): אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר (שמות, כ', י"א): 'כבד את אביך ואת אמך', חזרו והודו למאמרות הראשונות. רבא אמר, מהכא: (תהלים, קי"ט, ק"ס): 'ראש דברך אמת', ראש דברך ולא סוף דברך?. אלא, מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת". לפיכך פרשת משפטים המלמדת חלק מהמשפט העברי המקורי, פותחת בחמש מצוות העוסקות בדיני חבות המעסיק כלפי עבד או אמה העבריה, אשר בדרך הטבע, הם האוכלוסייה הכי חלשה בחברה, ומסיימת בהמשך תאור מעמד סיני. כלומר, בין שני תיאורי מעמד הר סיני, התורה מצוה "לרחם על אשר הוא תחת ידינו, ולגמול לו חסד" (ס"ה, מצוה מ"ב), משום שחוסנו הרוחני של עם נמדד, ע"פ היחס שבו החברה מתייחסת לחלשים שבתוכה. כמו כן, פרשת משפטים מבארת את העונשים המסורים לשיפוט בית הדין האנושי, ואת הענישה האלוהית הבאה בהעדר השפיטה האנושית, כמבואר להלן בהרחבה:
א. אלה המשפטים – משפטי תורת החסד.
ב. עבד עברי - ללימוד ההבנה לתחושות הזולת.
ג. האלהים אינה לידו – כללי הענישה האלוהית.
ד. גונב איש ומכרו – מיתת חנק לאדם חסר תקנה.
ה. מחצית השקל – תיקון מכירת יוסף.
ואלה המשפטים – משפטי תורת החסד:
בפרשת יתרו נקבעו הכללים למינוי שופטים הגונים, ולאחר מכן כלל עם ישראל קבלו עליהם את עשרת הדברות, אשר הן כוללות בתוכן את העקרונות של כל תרי"ג המצוות, ובפרשת משפטים נפרטו העונשים, והדינים האנושיים, בין אדם לחברו. כלומר, עם ישראל קבל את התשלובת של שופטים הגונים, תורת אמת, ואת דין הצדק האלוהי לחברה האנושית, אשר הוא מבוסס על האמת והשלום. כלומר, השיפוט האנושי ע"פ כללי התורה, גורם לשלום ולאחווה. וכן נאמר: "משפטי ה' אמת צדקו יחדו" (תהלים, י"ט, י'), וכן "רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת, ועל השלום. שנאמר (זכריה, ח', ט"ז): 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (אבות, פ"א, משנה יח). כלומר, התורה העניקה לעם ישראל את כל כללי ההתנהגות בחברה, ואת הפתרונות לסכסוכים ולנזיקין, ע"מ לגרום לחיי חברה תקינים, משום שעיקר התורה הוא לעשות חסד עם הבריות. וכן מובא בגמ' (סוכה, מט:): "ואמר רבי אלעזר: כל העושה צדקה ומשפט, כאילו מילא כל העולם כולו חסד". לפיכך פרשת משפטים פותחת במצות השיקום של עבד עברי, אשר נמכר לעבדות בעקבות חוסר יכולתו הכלכלית לשלם את הקנס שגזר עליו בית הדין, משום שאף הגנב הוא בנו של ה' יתברך, לפיכך ה' יתברך חפץ לתקן את מידותיו. כמשל לאדם שהיו לו עשרה בנים הגונים, ובן אחד גנב, בדרך הטבע ראשית כל מחשבותיו של האב, מרוכזים בניסיונותיו לתקן את בנו, ולהחזירו למוטב. לפיכך תורת החסד הסמיכה את פרשת מתן תורה שבה עם ישראל עמד מאוחד, למצוות העבד העברי הנזקק לערבות ההדדית, משום שהעבד עברי נמצא בעבר השני של הנהר, ויש לאחד אותו עם הכלל. על כן פרשת משפטים פתחה במצוות העבד והאמה העבריים, ולא בציווי על הקמת המשכן, משום שקודם להקמת המקום להשראת השכינה בתחתונים, יש לתקן קודם את העניינים האפורים המצויים בחיים הגשמיים, ולצרף לדרך הראשית את שולי החברה מימין ומשמאל, באמצעות משפטי התורה האלוהית, המתחשבת במציאות הגשמית ובמגבלות העוה"ז. כלומר, פרשת משפטים מלמדת כי חוקי התורה הם חסד אלוהי עם בריותיו, משום שחוקי התורה שבין אדם לחברו, האמורים בפרשת משפטים, אינם דורשים התבטלות מוחלטת או התעלות של האדם מעל חיי העוה"ז, אלא שקיום מצוות התורה הם גם בדברים הפשוטים של חסד עם הנזקקים, דיני ממונות, ונזיקין אנושיים.
עבד עברי - ללימוד ההבנה לתחושות הזולת:
המצוה הראשונה בפרשת משפטים, עוסקת בגנב עברי שלא היה לו כסף להחזיר את גנבתו, ולכן בית הדין מכרוהו לעבד בבית משפחה יהודית מתוקנת, ע"מ שהוא יוכל להשיב את גנבתו, וגם בכדי שהעבד יתחנך. למרות הנסיבות הללו, התורה מחייבת את קונה העבד, לשחררו בשנה השביעית, או לפני כן אם חלה שנת היובל, ליתן לו מענק מיד לאחר שיחרורו, לא להונות את העבד, לא לשעבדו בפרך, ולהתייחס לעבד העברי ביחס של אח לאחיו, שנאמר: "כי ימכר לך אחיך העברי" (דברים, ט"ו, י"ב). כמו כן, חז"ל קבעו שעל בעל העבד עברי, מוטלת חובה להטיב עם עבדו, "דתניא: 'כי טוב לו עמך' (דברים, ט"ו, ט"ז), עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו". כלומר, התורה לא מעודדת את העני לגנוב, בכדי שהוא יקבל מבית הדין סידור עבודה ובית חם, אלא התורה שומרת על כבדו, וגורמת לחינוכו בחסדי האדון. וכן כתב א"ע (שמות, כ"א, כ'): "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו, מהיותו ברשות אדם כמוהו". וכן נאמר: "שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חינם" (שמות, כ"א, ב'), דהיינו, בסופו של דבר, גנב הממון לא הרויח כסף משש שנות עבדותו, אלא הוא רק התחנך שלא לגנוב מאחרים, אלא לקבל את גורלו כעני בן חורין, הנשען על חסדי ה' יתברך, אשר בשליש מיומו הוא "עושה צדקה, זן ומפרנס, ומכלכל לכל באי עולם" (ילק"ש, כי תשא, רמז שצא). וכן מובא במדרש (תנחומא, משפטים, סימן ט): "אמר דוד לפני הקב"ה: רבון העולם, 'ישב עולם לפני אלהים' (תהלים, ס"א, ח'), תיישר עולמך בשוה העשירים והעניים. אמר לו: א"כ 'חסד ואמת מן ינצרוהו' (תהלים, ס"א, ח'?, אם יהיו כלם עשירים, או עניים, מי יוכל לעשות חסד"?.
לכאורה נשאלות השאלות: מדוע התורה כתבה כאן את פרטי מצוות העבד עברי, הכתובות גם בספר דברים (ט"ו, י"ב-י"ח)?, ועוד, הרי מצוות עבד עברי אינה שייכת לדור המדבר, אלא רק בארץ ישראל בזמן שישראל שרויים על אדמתם, וכשהיובל קיים?, ועוד, מדוע נקרא שמו "עבד עברי"?.
נלענ"ד כי מצות עבד עברי נאמרה לעם ישראל, מיד ביציאתם ממצרים מבית עבדים, שנאמר: "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים" (ירמיה, ל"ד, י"ג-י"ד). משום שמצות שחרור העבדים היא מצוה שקשה מאוד לקיימה, בשל תאוות הממון, הגאווה, והניצול של זכויות החלש לתנאים סוציאליים, כפי שהיה נהוג כלפי העבדים בימי קדם. לפיכך פרשת עבד עברי נאמרה לעם ישראל, מיד עם שחרורם מעבדות לחרות עולם, למרות סירובו העקשני של פרעה. ע"מ ללמד את עם ישראל לדורותיו, כלל גדול בתורה: להבין ולחוש את מצוקת הזולת, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", כפי שתרגם אונקלוס: "ותרחם לחברך כותך" (ויקרא, י"ט, י"ח). לפיכך כשנאמרה פרשת עבד עברי בספר דברים, נאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן אני מצוך את הדבר הזה היום", דהיינו, כשמשה רע"ה אמר לעם ישראל בטרם כניסתם לארץ, את מצות מענק השחרור לעבד העברי, הוא דבר אל הדור השני של עם ישראל, אשר הם לא היו עבדים בזמן עבדות מצרים, אולם הכסף והזהב שאבותיהם העבדים הוציאו ממצרים, עדין היה ברשותם. לפיכך רש"י פירש: "וזכרת כי עבד היית', והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים, אף אתה הענק ושנה לו" (דברים, ט"ו, ט"ו).
מצות עבד עברי היא מצוה נדירה מאוד, משום שהיא תלויה ביובל, ובישיבתם של עם ישראל בארצם, ואף כשהיא נוהגת היא מוגבלת, כדברי ר"א: "אם היה גניבו כנגדו ממכרו נמכר, ואם לאו אינו נמכר". אולם, המצוות הקשורות בעבד ובאמה העבריה, לא ללמד על עצמן הן באו, אלא ללמד על הכלל כולו. כלומר, הגנב לשעבר שהפך להיות עבד עברי ע"פ פסק בית הדין, או ילדה שנמכרה בעקבות מצוקתו הכלכלית של אביה, בדרך הטבע הם האוכלוסייה הכי חלשה בחברה. לפיכך התורה מצוה על מידת החסד והרחמים, דרך מצות העבד העברי: "שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר, עם קדוש מלא ומעוטר בכל מדות טובות ומעולות, כי מתוך כך תחול הברכה עליהם. והחסד והרחמים מן המדות המשובחות שבעולם. ועל כן הזהירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמול לו חסד" (ס"ה, מצוה מ"ב). וכן אמר "רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא, ישראל הוא" (סנהדרין, מד.).
על כן מצות עבד עברי מלמדת על כלל המצוות שבין אדם לחברו. משום שחוסנו הרוחני של עם נמדד, ע"פ היחס שבו החברה מתייחסת לחלשים שבתוכה. מטעם זה התורה אומרת לקונה: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דברים, ט"ו, י"ב), דהיינו, ע"מ להזכירו שלא יתנהג עמהם כעכו"ם, אלא יתנהג עמהם במדת החסד של אברהם "העברי" (בראשית, ט"ו, י"ב) הראשון, שכל העולם היה "מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ב"ר, פרשה מ"ב, ח). וכן "אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב" (ב"ק, פ"ח, משנה ו). וכן הגמ' מספרת (סוכה, לא.) על סבתא שבאה והתלוננה בצעקות לפני רב נחמן, על עבדי ריש גלותא, אשר גזלו ממנה עצים, וסככו בהם את סוכתם, וישבו בתוך הסוכה הגזולה גם הרבנים. וכשרב נחמן לא התייחס אליה, היא אמרה לו: מדוע אינך מתייחס לצעקות ולתלונה של הבת של אברהם אע"ה?, ואז רב נחמן פסק שלא לפרק את הסוכה, אלא לתת לאשה הצעקנית הזו, רק את דמי עצים שנגזלו ממנה.
לפיכך הרמב"ם חרג ממנהגו, ובהלכות עבדים הוא הוסיף דברי מוסר להלכה, וז"ל הרמב"ם (עבדים, פ"ט, ח): "חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר: 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה' (תהלים, קכ"ג, ב'), וכן לא יבזהו ביד, ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת, וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: 'אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי', 'הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד' (איוב, ל"א - י"ג, ט"ו). ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל, שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר: 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים, קמ"ה, ט'), וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך" (דברים, י"ג, י"ח). לפיכך מצוות העבד עברי נכתבו בראש נ"ג המצוות האמורות בפרשת "ואלה המשפטים" (שמות, כ"א, א'), ובסמוך לפרשת קבלת עשרת הדברות בהר סיני, בשנת ב"א, תמ"ח (לפני 3,326 שנה), ללמדנו: "מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
האלהים אינה לידו – כללי הענישה האלוהית:
לאחר דיני העבד והאמה העבריה, פרשת משפטים עוסקת בקצרה בדיני הריגת אדם במזיד, או בשוגג. דרך הצגת דין ההורג בשוגג, התורה מאפשרת לאדם מישראל הצצה לכללי הענישה האלוהית. שנאמר: "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות, כ"א, י"ג). ר"ש בן לקיש אמר, כי פסוק זה הוא "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע' וגו' (שמואל-א, כ"ד, י"ג), במה הכתוב מדבר?, בשני בני אדם שהרגו את הנפש, אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד, לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינן לפונדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם, וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו, זה שהרג במזיד נהרג, וזה שהרג בשוגג גולה" (מכות, י:). כלומר, המשל הקדמוני שהיא התורה, אשר היא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם (רש"י), מלמדת כי ה' יתברך מזמן להורג בשוגג תאונה אנושית כביכול, ובדרך זו ה' יתברך מעניש שני רשעים במכה אחת, כמאמר הזוהר: "והאלהים אנה לידו', בגין לאענשא לתרווייהו" (זוה"ק, שמיני, לו:). זה שהרג במזיד נהרג מיד. וזה שהרג בשוגג, העדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות. "והיאך הקב"ה ממציא מכשול לאדם לחטוא?, אלא ע"י שהיו שניהם רשעים, ההורג והנהרג. ההורג היה חייב גלות, ואין עד בדבר, והוא לא גלה. והנהרג היה חייב מיתה, ואין עד בדבר, ולא נהרג. לפיכך הקב"ה מזמנן לפונדק אחד" וכו' (רש"י-מכות, י:).
כלומר, מדרך הצגת דין ההורג בשוגג, למדנו שלשה מיסודות התורה:
יסוד ראשון מלמד, כי התורה האלוהית אשר ניתנה לעם ישראל, היא רק "משל הקדמוני", ע"מ לסבר את האוזן האנושית. משום שהאדם מוגבל בהבנתו את התורה האלוהית האינסופית, לפיכך משה רע"ה "אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי?, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך, תקרא על שמך, שנאמר (מלאכי, ג', כ"ב): 'זכרו תורת משה עבדי" וגו' (שבת, פט.). וכן מובא במדרש (שמו"ר, פרשה מא, ו): "וכי כל התורה למד משה?, כתיב בתורה (איוב, י"א, ט'): 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ולארבעים יום למדה משה?. אלא כללים למדהו הקב"ה למשה".
יסוד שני מלמד, כי אין מקריות ואין תאונות בעולם, אלא האדם, הזמן, והמקום של המעשים הטובים והרעים, מכוונים במדויק בידי ההשגחה העליונה. לפיכך הרוצח שדינו מיתה בסיף, הוא אינו מת מהנפילה של ההורג בשוגג, שזה כדין סקילה, אלא גרונו שוסף בסכין שהייתה בידיו של ההורג בשגגה, וכך הוא נהרג כדין רוצח. וכן נאמר: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים, י"ט, ה').
היסוד שלשי מלמד, כי האנושות לא יכולה למנוע את המקום ואת הזמן שנקבע למתן השכר והעונש האלוהי. לפיכך גם אין לאדם את היכולת לחמוק מהדין האלוהי, כי ה' יתברך עושה את הדין עם הרשעים אף בעוה"ז, וכן מובא במדרש (תנחומא, משפטים, סימן ה): "רבי אליעזר אומר: אם יש דין למטן אין דין למעלן, אם אין דין למטן יש דין למעלן. כיצד?, אם יעשו התחתונים את הדין מלמטה, אין הדין נעשה מלמעלן. לפיכך אמר הקב"ה: שמרו את המשפט, שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלן, שנאמר: 'ואלה המשפטים" (שמות, כ"א, א'). על כן, מצות הכנת ערי מקלט להורג בשוגג, מוטלת "על המלך ועל הצבור" כולו, אף בימי המשיח (ס"ה, מצוה תכג), משום שאף בימות המשיח יסודות התורה הנלמדים מדין ההורג בשגגה, לא ישתנו.
גונב איש ומכרו – מיתת חנק לאדם חסר תקנה:
בעשרת הדברות עם ישראל נצטווה בכלליות "לא תגנוב" נפש מישראל, בפרשת משפטים התורה מבהירה כי החטא המדובר הוא, בגונב אדם מישראל לצורך מכירה, וראוהו עדים שגנב ושמכר את אותו אדם, ואין חילוק בין אדם גדול לקטן, ובין איש לאשה. כמו כן, בפרשת משפטים נקבע כי הגונב נפש ומוכרו, אשר יורשע בבית הדין, דינו מיתה בחנק. שנאמר: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות, כ"א, ט"ז). לעומת זאת, הגונב ממון מחברו, הוא עובר על לאו מן התורה, ועונשו הוא: אם הודה מעצמו, הוא מחזיר לנגנב את הקרן של הגניבה או את ערכה. אך אם העידו עליו עדים בבית דין ונמצא חייב, בית הדין בא"י קונס אותו לשלם את כפל גנבתו. כלומר, "אם גנב דינר, או כסות, או חמור, או גמל, משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר חבירו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר, חוץ משור ושה שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר" (ס"ה, מצוה רכד). רש"י ביאר, מדוע הגנב שטבח את השור הגנוב משלם פי חמשה מהקרן, ואילו הגנב שטבח את השה הגנוב משלם רק ארבעה מהקרן?, "אמר רבן יוחנן בן זכאי: חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו, משלם חמישה. שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו, משלם חמשה. שה שלא בטלו ממלאכתו, ארבעה" (רש"י-שמות, כ"א, ל"ז). כלומר, ענישת הגונב ממון נועדה לתקן את מחלת הנפש של הגנב, לפיכך בית הדין לא מלקים את הגנב, ולא אוסרים אותו בכלא, ולא מביישים אותו ברבים, אלא רק מטילים עליו לשלם קנסות כספיים לנגנב, "ונמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר חבירו" (ס"ה, מצוה רכד), ע"מ לתקן אצל הגנב את מידת תאוות הממון. במקרה שאין לגנב כסף לשלם עבור הקנס, ואף כשאין אדם המוכן לקבל את הגנב בתור פועל שכיר, בית הדין דואגים לגנב לתיקון מן השורש, באמצעות מציאת סידור בעבודה קבועה, בתוך בית יהודי מתוקן, ע"מ הגנב ישלם את הקנס לחברו, ויתחנך אצל אדם צדיק וישר, הנזהר בממון אחרים, והוא אף נזהר בכבודו של עבדו העברי. יתרה מזאת, במצב שבו העבד העברי חש שהוא עדין לא מתוקן מספיק בכדי לחזור ולהיות בן חורין, באומרו: "אהבתי את אדני" (שמות, כ"א, ה'), התורה מאפשרת לעבד העברי להרצע, ולהמשיך בתנאי עבדותו עד שנת היובל.
לכאורה נשאלת השאלה: מדוע גונב נפש מישראל חייב מיתה, ולא תשלום קנס גבוה?, הרי גונב הנפש עשה זאת למען בצע כסף?, וכן מצאנו כי החיוב חל על גונב הנפש רק אם הוא מכר. ועוד, מדוע התורה לא חסה על כבודו של הגונב נפש, כשם שהיא חסה על גונב הממון?, הרי הגונב נפש לא הרג את האדם שגנב?.
נלענ"ד כי התורה העמיקה לתוך נבכי נפשו של הגונב נפש מישראל, אשר ממניעים אישיים הוא פגע בכבוד האדם החלש ממנו, ומכר את חרותו של זולתו, ע"מ להשיג רווח אישי. לפיכך התורה קובעת כי אדם מסוג זה, הוא חסר תקנה, ולכן אין הוא ראוי לחיות בקרב עם ישראל. כלומר, בניגוד לגונב ממון, אשר מעשיו נבעו מיצר תאוות הממון, הגונב נפש מישראל, בנוסף ליצר תאוות הממון, יש בו גם יצר אכזריות חייתית, אשר גרמו לו שלא לחוס על כבודו וחרותו של הזולת. לפיכך אין קנס בעולם הזה, שיכול להשיב לאדם הנגנב את כבודו ואת חרותו, ואף פגיעתו הבלתי חוזרת בעקרון הערבות ההדדית, אינו מאפשר לחברה מתוקנת, לקיים בתוכה אדם הבז בריש גלי, לעקרון השיוויון של בני האדם בחברה. לפיכך הגונב נפש אדם מישראל, בית הדין מחייבו מיתה בחנק, רק לאחר שראוהו עדים שגנב ושמכר את אותו אדם, דהיינו, לאחר שהוכח כי גונב הנפש הוא אדם אכזרי המסוגל לעשות כל דבר רע, תמורת בצע כסף.
מחצית השקל – תיקון מכירת יוסף:
התורה רואה בחומרה רבה את חטא הגונב ומוכר נפש אדם מישראל, לפיכך בית הדין מחייבו מיתה בחנק, שנאמר: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות, כ"א, ט"ז). לפיכך נשאלת השאלה: מדוע עשרת שבטי יה, לא נענשו בעונש של הגונב נפש מישראל ומכרו?. התשובה לכך ע"פ הפשט היא, כי בזמנם של השבטים, חוקי התורה עדין לא ניתנו לבני ישראל בהסכמתם, לפיכך אין אפשרות לשפוט ולהעניש אדם, ע"ס חוק שיתקבל 232 שנים לאחר יום ביצוע החטא, ובפרט שיוסף שנגנב סלח לאחיו, ואף שבסופו של דבר מצבו של יוסף השתפר בגין מכירתו למצרים. אולם, יחד עם זאת, מצות ל"ת של גניבת אדם מישראל ומכירתו, היא גם מצוה שכלית, ואף כל היסודות הנפשיים שגרמו למכירת יוסף, התקיימו גם אצל עשרת שבטי יה, אשר ההשגחה העליונה מצפה מהם, לשמש דוגמא התנהגותית לכלל עם ישראל לדורותיו. וכן מצאנו כי יוסף כונה בשם גנאי: "העבד העברי" (בראשית, ל"ט, י"ז), ואף יוסף אמר: "כי גנב גנבתי מארץ העברים" (בראשית, מ', ט"ו). לפיכך ע"מ למנוע מגונב נפש מישראל לצורך מכירתו, לקבל הכשר למעשיו מסיפור מכירת יוסף, התורה כתבה את מצות ל"ת של גנבת אדם מישראל שלוש פעמים (שמות, כ', י"ג, שמות, כ"א, י"ג, דברים, כ"ד, ז'), וגזרה את דינו למיתה, ע"מ לתקן את התקלה של עשרת שבטי יה בעוון מכירת יוסף.
וכן מצאנו כי "בכל מקום שאין דין, יש דין" (ב"ר, פרשה כו, ו) שמים, לפיכך בגין מכירת יוסף, יהודה, ועשרת שבטי יה נענשו בידי שמים בעונש הבושה, הקשה ממות. כמובא בגמ' (סוטה, י':): "אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן?, מתמר. 'הכר נא' (בראשית, ל"ח, כ"ה), א"ר חמא ברבי חנינא: בהכר בישר לאביו, בהכר בישרוהו. בהכר בישר, 'הכר נא הכתנת בנך היא' (בראשית, ל"ז, ל"ב), בהכר בישרוהו" (בראשית, ל"ח, כ"ה). כלומר, בגין הצער שיהודה גרם לאביו במשך כ"ב, הוא נענש בבושה נצחית. וגם כל עשרת שבטי יה, נענשו בידי שמים בעונש הבושה, שנאמר: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו" (בראשית, מ"ה, ג'), ורש"י פירש: "כי נבהלו מפניו", "מחמת הבושה". כלומר, התורה שחסה על כבוד הגנב הנמכר לעבד, ואף המקום שחס "על כבודן של בריות" בדין גנב שטבח ומכר שה, לא חסו על כבודם של עשרת שבטי יה, ופרטו בהרחבה את מניעיהם ואת מעשיהם הרעים, ואף ה' יתברך הנציח את עונשם לדורות עולם. וכן מצאנו שיוסף ביקש מעם ישראל שהם יישאו את עצמותיו ממצרים יקברוהו בשכם, כזכר על כוונותיו הטובות, בטרם מכירתו. אולם הדבר התגלגל לעשיית העגל ולעונשו, כמובא במדרש (תנחומא, כי תשא, סימן יט): "שמיכה היה שנתמכמך בבנין, מה שהציל משה מן הלבנים. נטל הלוח שכתב עליו משה 'עלה שור', כשהעלה ארונו של יוסף, השליכו תוך הכור בין הנזמים, ויצא העגל גועה כשהוא מקרטע, התחילו אומרים 'אלה אלהיך ישראל".
וכן מובא במדרש (אסתר רבה, פרשה ז, כה): "אמר ר' חנין: מאן דאמר רחמנא ותרן הוא, יתותרון מעוהי, אבל מאריך רוחיה וגבי דידיה. אמר להם לשבטים: אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה, כך אני אעשה לכם. הדא הוא דכתיב: 'והמלך והמן ישבו לשתות' (אסתר, ג', ט"ו), היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר, או אגודה של ירק, היה הפרסי חונקו. ואומר לו: למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך, הדא הוא דכתיב: 'והעיר שושן נבוכה' (אסתר, ג', ט"ו). אמר רבי יששכר דכפר מנדי: ומה אם מי שמחל ואמר (בראשית, מ"ה, ח'): 'לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים' וגו', ראה עד היכן היא מתוקנת, שהרי עד ימי מרדכי אותו עונש של מכירת יוסף קיים, מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה". לפיכך אסתר אמרה: "ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי" (אסתר, ז', ד'), דהיינו, אסתר הבינה כי גזרות המן הם התיקון בגין מכירת יוסף, לפיכך היא הייתה מוכנה לקבל את העונש של העבדות, במידה כנגד מידה.
וכן מצאנו שמצות תרומת מחצית השקל בחודש אדר, אשר במקורה היא נועדה לכפר לעם ישראל על חטא העגל, היא גם כופר נפש בגין מכירת יוסף, ואף מחצית השקל היא ביטוי לחוסר השלמות של כל יהודי. לפיכך משמיעין על השקלים באחד באדר, למרות שבחדש אדר יש עוד מצוה של זכר מחית עמלק, ומצות מחיית עמלק נאמרה לישראל קודם מצות מחצית השקל. אולם, חז"ל הקדימו את כופר הנפש, כי הוא נועד להקדים תרופה למכה. וכן "אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים" (מגילה, יג:).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי חוקי התורה האלוהית, אשר ניתנו למשה בהר סיני, נועדו לצורך תיקון ואיחוד החברה הישראלית, על בסיס השמירה על כבוד האדם הנברא בצלם אלהים, ולהגנה על חירותו מתוך שוויון זכויות וחובות. לפיכך התורה מייחסת למצוות שבין האדם לחברו, חשיבות גדולה יותר מאשר המצוות שבין האדם למקום. משום שהמצוות שבין האדם לחברו הם חלק בלתי נפרד מקיום המצוות שבין האדם למקום. וכן נאמר: "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת" (ישעיה, נ"ו, א').

העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי



תגובות