פרשת לך לך – כוחה של האמונה

קוד: פרשת לך לך – כוחה של האמונה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ז' חשוון התשע"ד
לך לך – כוחה של האמונה
מבוא:
פרשת לך לך מתארת ששה מתוך עשרת הנסיונות שעמד בהם אברהם אבי האומה העברית, כאמור במשנה (אבות, פ"ה, משנה ג): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". הרמב"ם בפיהמ"ש מבאר כי: "העשרה ניסיונות אשר נתנסה אברהם אבינו, כולם כתובים. הראשון - הגירות, והוא אומרו יתעלה לו: 'לך לך מארצך וממולדתך' (בראשית, י"ב, א'), והשני - הרעב אשר מצא בארץ כנען כאשר השתקע בארץ, וכבר יועד לו: 'ואעשך... ואברכך ואגדלה שמך' (בראשית, י"ב, ב'), וזה נסיון גדול, והוא אומרו: "ויהי רעב בארץ" (בראשית, י"ב, י') וכו'. והניסיון השלישי - עשוק המצרים אותו בלקיחת שרה לפרעה. והרביעי - הילחמו בארבעה מלכים. והחמישי - לקחו הגר כשנואש מההולדה משרה. והשישי - המילה, אשר צווה בה בשנות הזיקנה. והשביעי - עשוק מלך גרר אותו בלקיחת שרה גם כן. והשמיני - הרחקת הגר אחר היבנותו ממנה. והתשיעי - הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו לו יתעלה: 'אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך' (בראשית, כ"א, י"ב), וכבר העיד הכתוב כמה קשה היה הדבר עליו: 'וירע הדבר מאד בעיני אברהם' (בראשית, כ"א, י"א), אבל הוא קיים ציוויו יתעלה וגרשם. והעשירי - עקדת יצחק". כלומר, תשעה מניסיונות אברהם אע"ה, היו ניסיונות אישיים שעיקרם מניעת הטוב המיידי, ע"מ ללמד לדורות עולם על העלייה של אברהם ושרה במדרג האמונה והביטחון בה'. אולם הניסיון הרביעי (למנין הרמב"ם) נראה כיוצא דופן, משום שארבעת המלכים לא איימו על שלומו או על רווחתו של אברהם ובני ביתו. הדבר בולט במיוחד על רקע אי הילחמו במצרים ובפלשתים אשר לקחו ממנו את שרה. אך בעיון מעמיק ניתן לראות עומק אמונתו של אברהם בניסיון "הילחמו בארבעה מלכים", כמבואר להלן בהרחבה:
א. נמרוד כנגד אברהם – האמונה באדם מול האמונה בה'.
ב. עיקר אמונת אברהם - התבטלות עצמית בפני ציוויי ה'.
ג. אברהם ולוט – הפרדות לצרכי שלום.
ד. הצלת לוט – למען קידוש השם.
ה. ברית מילה – שלמות בעבודת ה'.
נמרוד כנגד אברהם – האמונה באדם מול האמונה בה':
המלחמה בין נמרוד לבין אברהם מסמלת את המלחמה התמידית בין שתי תפיסות עולם, מחד גיסא נמרוד מסמל את כפירה באל, השתלטות של האדם על חברו באמצעות השימוש בכח, ובטחון בלעדי בעצמי ובכוחי. מאידך גיסא, אברהם אע"ה מסמל הפצת האמונה באל אחד, ואת מדת החסד כלפי הזולת, מתוך התבטלות עצמית בפני ציוויי ה' יתברך. שתי התפיסות המנוגדות הללו, גרמו להתנגשויות מעשיות בין נמרוד לאברהם אע"ה במהלך חייהם. בתחילה ניסה נמרוד לחסל את הפצת אמונת אברהם באמצעות שריפת אברהם באור כשדים. כמובא בגמ': "ויהי בימי אמרפל', רב ושמואל; חד אמר: נמרוד שמו, ולמה נקרא שמו אמרפל?, שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וחד אמר: אמרפל שמו, ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו" (עירובין, נג.). בשל יחסי הכוחות שבין אברהם הבודד, אל מול כוחו של נמרוד אשר כבר בצעירותו היה מלך "בבל וארך ואכד וכלנה" (בראשית, י', י'), נדרשה התערבות אלוהית ממשית בדרך של נס גלוי, כמובא בגמ': "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארד ואצנן, ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד" (פסחים, קיח.). למרות זאת, הקרבתו של אברהם לא נחשבת לניסיון הראשון, משום שדבר לא נכתב במפורש בתורה, וכן משום שה' לא ציוה או רמז לאברהם להישרף למען קדושת שמו, וכן א"ר חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (ב"ב, לח.). מטעם זה אף ששרה ובני ביתה חוו את רוב הניסיונות שהתנסה בהם אברהם, בכל זאת, עשרת הניסיונות נזקפים לטובתו של אברהם. לפיכך שם בן נח המכונה "מלכי צדק מלך שלם... כהן לאל עליון" (בראשית, י"ד, י"ח), לא זכה להיות אבי האומה, משום שהוא לא הפיץ את האמונה בה', ולא עמד בניסיונות כאברהם.
עיקר אמונת אברהם - התבטלות עצמית בפני ציוויי ה':
ה' יתברך לא נגלה לאברהם עד גיל שבעים וחמש, וכשה' התגלה אליו לראשונה, אברהם נדרש להתרחק לתמיד מנמרוד וחבורתו, ע"מ שאברהם יוכל להתמיד באמונתו ובמידותיו בארץ אחרת המרוחקת מבבל. אברהם אע"ה התכוון ללכת לארץ כנען (בראשית, י"ב, ה'), אולם ה' ציוה על אברהם "לך לך... אל הארץ אשר אראך", ולמה לא גלה לו?, כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה" (ב"ר, פרשה לט). כלומר, אם היה ה' מגלה לאברהם את היעד, אברהם היה מזדרז ללכת לארץ כנען בדרך הקצרה ביותר, משום שבארץ ישראל ניתן לקיים את כל מצוות התורה, וזו גם "ארץ אשר ה' אלהיך דרש אותה תמיד (דברים, י"א, י"ב). לפיכך אברהם עמד בנסיון האמוני הראשון, בעת שהחל ללכת עם אשתו וכל רכושו לארץ לא נודעת, מבלי לשאול או לבדוק פרטים מראש, ומתוך ויתור על הנאתו האמונית לגייר את בני חרן. וכן מובא במדרש (תנחומא, וירא, סימן כב): "נסיון אחרון כנסיון הראשון", דהיינו, נסיון החד פעמי של עקדת יצחק דומה לנסיון התמידי של "לך לך מארצך", למרות שבניסיון הראשון ה' הבטיח לאברהם בנים, ממון וגדולה, משום שבשני הנסיונות הללו אברהם ביטל את רצונו בפני ציווי ה', והלך מדרך מהארציות לדרך הרוחניות מתוך אמונה בהבטחות ה', דהיינו, אברהם לא שאל את הקב"ה: אם אתה רוצה לתת לי בנים, ממון וגדולה, למה שלא תתנם לי בחרן?, וכן נאמר: והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית, ט"ו, ו'), "הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו" (רש"י), שיזכה לבנים, ממון וגדולה, למרות שההבטחות לא התממשו מיד, וכן מצאנו שאברהם התגורר באוהלים ניידים ולא בבתים קבועים, ע"מ שהוא יוכל להפיץ את האמונה בכל מקום בארץ ישראל, בבחינת "לך לך", בכדי להיות תמיד במצב של הליכה, ע"מ להתקדם ולעלות במדרגות האמונה. וכן נאמר: "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'" (בראשית, י"ב, ד'), דהיינו, שלא ע"מ לקבל שכר. וכן תמצא שלעם ישראל מובטח שכר רב בגין שמירת מצוות התורה, אולם, למרות כל הבטחות כל הטוב ואף חיי העוה"ב, יצה"ר דורש תשלום מיידי. אולם אברהם פעל ללא הרהור וללא פקפוק, אלא מתוך אמונה שלמה בדברי קב"ה. וכן מצאנו כי בברית בין הבתרים, אברהם לא התנגד לגזרה הגרות והעבדות על זרעו, כשה' אמר לו: "כי גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג).
משל לאדם שנפל מצוק גבוה, באמצע הדרך לתהום הוא נתקל בשיח אשר עצר את נפילתו לתהום באמצע המדרון. אותו אדם האוחז בשיח כשהוא תלוי בין שמים לארץ, התפלל לה' יתברך וביקש שיצילנו, והבטיח לה' כי אם ה' ישמע את תפילתו, הוא ימלא אחר כל דברי ה'. שמע ה' יתברך את תפילתו ואמר לו: אתה בטוח שתמלא אחר כל דברי?, אמר לו אותו אדם: אני מבטיח לך שלא אמרה את פיך לעולם. אמר לו ה' יתברך: תעזוב את השיח ותקפוץ לתהום. אם אותו אדם הוא בעל אמונה הוא מיד קופץ למרות הסכנה שבדבר, אך אם האדם חסר אמונה אין הוא קופץ מתוך החשש שימות.
אברהם ולוט – הפרדות לצרכי שלום:
אליעזר בן נמרוד ולוט בן אחי אברהם בחרו ללכת בדרכו של אברהם. אליעזר בחר לשמש כעבדו הנאמן של אברהם, ולוט בן אחיו הפך שותף לאברהם אע"ה, אשר ראה בו כאחיו (בראשית, י"ג, ח', י"ד, ט"ז), הן משום התגיירותו, והן משום "שהיה קלסתר פניו דומה לו" (ב"ר, פרשה מא). אולם, לאחר התעשרותו של לוט, פרץ "ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט", "לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר: 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין" (רש"י-בראשית, י"ג, ז'). אברהם הבין שרועי לוט פועלים ע"פ דעתו ורוחו של לוט, ע"מ למנוע חיכוך והתדרדרות ביחסים ביניהם, אברהם אע"ה פנה ללוט בבקשה: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך... הפרד נא מעלי" (בראשית, י"ג, ח'-ט') ללא מריבה, ואני אעמוד לך למגן ולעזר "בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך" (רש"י-בראשית, י"ג, ח'-ט'). כלומר, כאשר עילת הריב היא גזל, הפתרון היחיד הוא היפרדות. "אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה' שנא גזל בעולה', ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל" (סוכה, ל.). וכן מובא במדרש (ב"ר, פרשה מא): "אמר רבי חלבו: הבדל נא אין כתיב כאן, אלא הפרד. מה הפרדה הזו אינה קולטת זרע, כך א"א לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם". וכן כתב בעה"ט: "ויפרדו 'איש מעל אחיו. אברם' (בראשית, י"ג, י"א-י"ב), ס"ת שלום, לומר: כדי לעשות שלום נתפרדו". וכן בסיום התפילה פוסעים ג' פסיעות לאחור, ולאחר מכן אומרים: "עושה שלום במרומיו" (שו"ע, או"ח, סימן קכ"ג, א), כסמל לכך שהחפץ בשלום יתרחק מן המריבה. אולם לוט פנה למערבו של אברהם והתגורר בסמיכות לסדום עיר החטאים, כאומר: "אי אפשי לא באברם ולא באלוהיו" (ב"ר, פרשה מא), דהיינו, לוט נתן דרור ליצריו הנסתרים. לעומת זאת, אברהם פעל למען התדבקות במצוות ה', בדרך של ההתרחקות מן הגזל, לפיכך ה' נגלה אליו "אחרי הפרד לוט', כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו" (רש"י-בראשית, י"ג, י"ד). ולעומת זאת, לוט הוכיח במעשיו את רשעתו הפנימית. וכן נאמר: ויקחו את לוט ואת רכשו... וילכו והוא ישב בסדם", לכאורה אם ארבעת המלכים לקחו את לוט ואת רכושו עמהם, מדוע נאמר "והוא יושב בסדום"?, אלא ללמדנו שלוט לא חזר בתשובה למרות שהוא נענש, אלא הרגיש כאנשי סדום, שהכל קרה להם במקרה, לפיכך אף לאחר נס שיחרורו מהשבי בידי אברהם, לוט לא אמר כאביו: "אם אברהם נוצח אני משלו", אלא לוט חזר להתגורר עם אנשי סדום הרעים והחטאים לה' מאוד, ולא עם אברהם.
הצלת לוט – למען קידוש השם:
התורה מתארת בהרחבה את מלחמת ארבעת המלכים עם חמשת המלכים, אשר בסיומה ניצחו ארבעת המלכים את החמשה, ונטלו עימהם את "כל רכש סדם ועמרה ואת כל אכלם וילכו" (בראשית, י"ד, י"א). אולם הסכסוך בין מלכי הגויים מקבל תפנית, כאשר במסגרת המלחמה לוט וכל רכושו נלקחו בשבי ע"י נמרוד והמלכים אשר אתו. באותה שעה בא עוג מלך הבשן הפליט למגורי אברהם העברי באלוני ממרא, והודיעו "כי נשבה אחיו" (בראשית, י"ד, י"ד) לוט. אברהם אע"ה אשר ארבעת המלכים המנצחים לא איימו על שלומו או על רווחתו או על בני ביתו, ומבלי שנצטווה כל כך, אברהם יצא מיד עם עבדו "אליעזר בן נמרוד" (כת"י, בראשית, י"ד, י"ד), להלחם ולנצח את ארבעת המעצמות דאז. לפיכך נשאלת השאלה מדוע אברהם לא הסתפק בתפילה, אלא סיכן את פועלו את חייו בעבור לוט, הרי "חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ, סב.)?, השאלה מתחזקת במיוחד על רקע אי הילחמו במצרים ובפלשתים אשר לקחו ממנו את שרה.
נלענ"ד כי כשהפליט הודיע לאברם "העברי"... "כי נשבה אחיו" בידי נמרוד ושותפיו, אברהם הבין מדעתו כי זה הוא מסר משמים אשר נועד להודיעו כי עליו לפעול מיידית למען הצלת לוט, הן משום שלוט היה דומה לאברהם, והן משום שגם לוט נחשב בעולם כעברי, והן משום הבטחתו ללוט שהוא יעמוד לצידו, וכן משום שאברהם חפץ לקיים את מצות קידוש השם (ס"ה, מצוה רצו), ומצות לא תעמוד על דם רעך (ס"ה, מצוה רלז), ומצוות ואהבת לרעך כמוך (ס"ה, מצוה רמג), ומצוות אהבת הגר (ס"ה, מצוה תלא), מתוך בטחון בסיעו של ה' יתברך, בבחינת "שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן" (פסחים, ח:). ע"מ לרומם את שמו של ה' יתברך, אברהם השתמש בעפר כנשק, ובכך הוכיח לעולם כולו הן את בטחונו בעזרתו של יתברך למקיימי מצוותיו, והן כי הקב"ה הוא האל הכל יכול. אברהם ניצח את ארבעת המעצמות בעזרת עפר שזרק עליהם מארבעה כיוונים, כשהעפר הפך לחרבות וחצים (תענית, כא.).
תועלותיו של נס הנצחון על ארבעת המלכים, ניכרות מתוך תוצאותיו ולקחיו לעתיד. לפיכך הרמב"ם מונה את "הילחמו בארבעה מלכים", כניסיונו הרביעי של אברהם, דהיינו, משום היוזמה ומסירות הנפש של אברהם, למען קידוש שם ה' בעולם. בדומה לכך פעל רבי עקיבא (נדרים, נ.), כשחזר לביתו לאחר י"ב שנים, ושמע שאשתו אומרת לרשע, אילו ר"ע היה שומע לי, היה ממשיך ללמוד תורה עוד י"ב שנים, מיד כששמע ר"ע את דבריה, שב על עקבותיו ללמוד עוד י"ב שנים, ואפילו לא נכנס להגיד לאשתו שלום, משום שמבחינת ר"ע דבריה של אשתו היו בבחינת מסר אלוהי לפעולה מיידית.
וכן מצאנו שאברהם לא לקח לעצמו שום טובת הנאה מנצחונו, ע"מ להראות לעולם כי מלחמתו נועדה לצורך חיזוק האמונה בה' יתברך. לפיכך נאמר תחילה: "וישב את כל הרכוש" ואח"כ נאמר: "וגם את לוט", דהיינו, אברהם התגבר תחילה על יצר הממון, משום שבעיני העמים יש בכך קידוש השם יותר גדול מאשר הצלת לוט. וכן מובא מדרש: "וישמע אברהם כי נשבה אחיו', וכי אחיו היה?, אלא ראה ענוותנותו של אברהם אחר אותה מריבה, שכתוב: 'ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט', אעפ"כ היה קורא אותו אחיו... 'וישב את כל הרכוש, וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, וגם את הנשים' (בראשית, י"ד, ט"ז), וגם לרבות כל כלי תשמישו, אפילו שוה פרוטה" (תנחומא, לך לך, סימן יג). "וגם את הנשים" לרבות את "רות המואביה ונעמה העמונית" (ב"ק, לח:) מצאצאי לוט, אשר בעתיד יצאו מהן מלכים ונביאים לעם ישראל, דהיינו, מרות יצאו דוד המלך, יואב בן צרויה והמשיח, ומנעמה אמו של רחבעם יצאו חזקיה, אסא, יהושפט וישעיהו הנביא.
בנוסף לכך, "רבי עזריה ורבי יונתן בן חגי בשם רבי יצחק אמרו: בשעה שירד אברהם אבינו לכבשן האש וניצול, יש מעובדי כוכבים שהיו מאמינים, ויש שלא היו מאמינים, וכיון שירד מלך סדום לחמר וניצול התחילו מאמינים באברהם למפרע" (ב"ר, פרשה מב). כלומר, אברהם נצח את נמרוד גם במלחמה האמונית אשר שררה בינהם. בסופו של דבר נמרוד נהרג בידי עשו החמדן (ב"ר, פרשה סה), ואברהם נפטר "בשיבה טובה זקן ושבע... ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו" (בראשית, כ"ה, ח'-ט'), דהיינו, אף ישמעאל בנה של "הגר בת פרעה בן נמרוד" (כת"י, בראשית, ט"ז, ה'), "עשה תשובה בחיי אביו" (ב"ב, טז:).
ברית מילה – שלמות בעבודת ה':
אברהם אע"ה היה הראשון שנצטווה על מצוות מילה, למרות גילו המופלג. משום שברית המילה מכשירה את האדם לקיים את כל יתר תרי"ב מצוות התורה. החיתוך באבר ההולדה הזכרי, והסרת העורלה מאפשרים את גילוי העטרה רק בידי אדם, ובכך האדם עצמו משלים את הבריאה, ונעשה שותף לקב"ה. לפיכך ברית המילה מבטאת את האהבה לה' יתברך באמצעות הקרבת עורלת הגוף בשמחה, למען הקשר התמידי עם ה'. כל ברית מתקיימת בין שני צדדים, לפיכך אברהם אע"ה לא מל את עצמו לפני שה' ציוה אותו למול את עצמו לצורך הברית בינו לבין ה', משום שאין האדם רשאי לחבול בעצמו (ב"ק, פ"ח, משנה ו). וכן א"ר חנינא: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (ב"ב, לח.). על כן אברהם הזדרז למול את עצמו, "בו ביום שנצטווה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגויים ולא מן הליצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים: אילו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקיים מצותו של מקום" (רש"י- בראשית, י"ז, כ"ג).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי סיפורי ניסיונותיו של אברהם אע"ה, נועדו לשמש כמסר נצחי הן לבניו והן לאנושות כולה, כי בכוחה של האמונה וההתבטלות העצמית בפני ה' יתברך, להפוך את האדם לצור שאינו מושפע מסביבתו הגועשת, ולעלות את האדם מדרגת עכו"ם לדרגת אהובו ובעל בריתו הנצחי של ה' יתברך, דהיינו, "אדם אומר לבנו תהא כאברהם" (רש"י-בראשית, י"ב, ג'), בבחינת "הביטו אל אברהם אביכם" (ישעיה, נ"א, ב') ונאמר: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיה, מ"א, ח').
העל"ה רפאל ב"ר אשר חגבי מתוך דרשות בביהכ"נ "בית יוסף"



תגובות