נצחיות המשכן כנצחיות הנשמה

קוד: נצחיות המשכן כנצחיות הנשמה בתנ"ך

סוג: מאמר

מאת: רפאל ב"ר אשר חגבי

אל:

בס"ד ה' אדר א התשע"ו
לע"נ יובל פרג' בן דייזי במלאת י"א לפטירתו
נצחיות המשכן כנצחיות הנשמה
מבוא:
מסר זה משולב בהנצחת מלאכת המשכן בחמשה מפרשיות התורה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ניצחיות הקריאה והלימוד של ענייני המשכן הם בבחינת "והחי יתן את לבו" כשיטת ר"ע, דהיינו, החורבן משמש כפתח של תקוה ולא כאבל על גוף המת. מתוך בכיה על שועל אתה למד את הבכיה על המסגד,חרבן מקדשי האבן לא החריב את המשכן באדם.
ב. נצחיות המשכן – נצחיות הדירה בתחתונים, הטמנתו מבטאת נצחיות, והקמתו ע"י משה כנ"ל.
ג. אורך הבדים סמל לגלות בימי יאשיהו.
ד. יתרונותיו של הבית השלישי – שילוב הקדושות יגרום לנצחיותו ולקיום התמידי.
ה. מבחן הגלות – נועד לזכות את עם ישראל בבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, בעקבות משיחא חוצפה ישגה". דווקא בתקופת שפל של עם ישראל נדרש הכח של מסירות נפש עליונה כדי לגלות את אורו של המשיח.
ו. בפרשת תצוה שמו של משה לא מופיע אבל נוכחותו קיימת.

הנצחת מלאכת המשכן בחמשה מפרשיות התורה:
מדוע התורה הנצחית מפרטת את מלאכת המשכן בהרחבה יתרה? וכי אנו מהנדסים? או אמורים לבנותו?
הטעם לכך הוא: ללמד את עם ישראל לדורותיו כי ה' יתברך חפץ מאוד לשכון בתוכם, זכר המשכן נועד להוציא את עם ישראל מן השגרה, בכדי שיזכרו יחד ובמרוכז את העבר ויצפו לעתיד המובטח, דהיינו, לגרום לעם ישראל בכל אתר ואתר להתבונן ולתקן את המצב שבו עם ישראל שרוי, ולא להתרגל למצב הלא טבעי של גלות ובמיוחד שלא להתרגל למצב של בית המקדש החרב, אלא לעשות כל מה שאפשר בכדי לצאת מהמצוקה הנוראה שבה שרוי עם ישראל בהעדר בית מקדש. ע"מ לעורר את עם ישראל לתקן, להפיק לקחים מן העבר ולצאת משגרת הגלות, כאמור בגמ': "מנא לן דעבדינן זכר למקדש? א"ר יוחנן דאמר קרא: 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה' (ירמיה, ל', י"ז), דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה" (סוכה, מא.). כלומר, ההתבוננות במציאות הגלות המתמשכת והצורך בהתחזקות, מסוגלת לגרום לעם ישראל לשינוי במהלך חייו השגרתיים, ולהרהר בתשובה כדי להחיש את גאולתינו השלמה.
וכן מובא בתלמוד: "פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין, ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה!? אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה, בנבואתו של אוריה: באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה. אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו" (מסכת מכות דף כד:). כלומר, האבל הכבד על החורבן טומן בחובו את הנחמה העתידית התלויה במעשיהם של ישראל.
נצחיות המשכן:
העמדת המשכן היתה יצירה רוחנית משותפת של הקב"ה ומשה רע"ה, לפיכך הבטיח שילוב העמדתו על ידיהם, את נצחיותו של המשכן. וכן מובא בגמ': "עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:), "נוה תהלה זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם, דוד דכתיב: 'טבעו בארץ שעריה' (רש"י-מצודת ציון), משה: דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו, ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). לעומת זאת בתי המקדש שהוקמו בידי אדם נהרסו כליל, ללמדנו שלמרות שבמשכן ובבתי המקדש הושקע ממון עצום של כסף וזהב, ובנינם היה פאר יצירת האדם, אע"פ כן לא שרד מהם יופים החיצוני, אלא נותר רק תוכנו הפנימי העמוק של המשכן, ומסריו הנצחיים נטמנו לדורות.
בתורת ישראל הנצחית נכתבו פרטי המשכן והקמתו בחמש פרשיות רצופות: תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, ופקודי, ע"מ להנציח את רוחניות השראת השכינה בישראל. ההנצחה המעשית של מלאכת המשכן מתבטאת בהמנעות כל דורות ישראל מלעשות את ל"ט אבות המלאכות האסורות בשבת, כמובא בגמ': "כל אבות מלאכות מן המשכן למדו" (ירושלמי, שבת, מז., פ"ז, הלכה ב'). לפיכך נאמר בגמ': "עצי שטים עומדים, שעומדים לעולם ולעולמי עולמים" (סוכה, מה:), ונאמר: "דאמר מר משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.). לכאורה נשאלת השאלה לשם מה היה צורך בגניזת הקרשים, היריעות, וכו', לאחר שנבנה בית מקדש גדול מאבן? אלא ללמדנו שהמשכן גנוז בתוך ישראל לעולם, משום שמלאכת המשכן לא היתה רק מצוה לשעתה, אלא מצוה נצחית. וכן מובא במדרש: "אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבני נתונים בגולה, יהא בנין ביתי בטל? אמר לו הקב"ה: גדול קריאתה בתורה כבנינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה. ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית" (תנחומא, צו, סימן י"ד). לפיכך גניזתו המעשית של המשכן מסמל את נצחיות השראת השכינה בתוככי ישראל, לפי שהמשכן הוא תמצית בריאת העולם, ונעשה בדמות המשכן הנצחי של מעלה, כמובא בזוה"ק (שמות, רכא.): "בגין דכל מה דברא קודשא בריך הוא בעלמא דין, ברא ליה כגוונא דלעילא, וכלא אתרשים בעבידת משכנא. ת"ח, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא דלא ידע מה למעבד, עד דאחזי ליה קודשא בריך הוא בעינא, כמה דכתיב (שמות כה): 'וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר', מאי בתבניתם? אלא אוליפנא דאחמי ליה קודשא בריך הוא למשה דיוקנא דכל מלה ומלה כההוא דיוקנא דאיהו לעילא". וכן מובא במדרש: "רבי ברכיה בשם ר' בצלאל: למלך שנגלה לבן ביתו בלבוש נאה של מרגליטון, ואמר לו: עשה לי כמוהו. אמר לו: אדוני המלך, וכי יכול אני לעשות כמוהו? כך אמר לו הקב"ה למשה: עשה לי משכן. אמר לפניו: רבש"ע, יכול אני לעשות כמוהו? אמר לו: 'וראה ועשה'. אמר לו: יכול אני לעשות כמוהו? אמר ליה: 'בתבניתם', כשם שאתה רואה למעלה עשה למטה" (מד"ר, שיה"ש, פר' ג).
וכן מצאנו שהשראת השכינה במשכן היתה מלאה וגלויה, עד שאפילו משה רע"ה לא היה יכול לבוא אל אהל מועד. שנאמר: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות, מ', ל"ד-ל"ה, ל"ח). וכן מצאנו שהשכינה שרתה במשכן במשך תע"ט שנים, כפי שכתב הרמב"ם (בית הבחירה, פ"א, ב): "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים, ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה ושס"ט שנה עמד משכן שילה, וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון, שבע וחמשים שנה". ונאמר בגמ': "משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו, ובריחיו, ועמודיו ואדניו"...תחת מחילות של היכל" (סוטה, ט.), דהיינו, המשכן לא נחרב אלא מבנהו נגנז בעת הקמתו של בית המקדש הראשון. נמצאנו למדים מכאן כי קדושתו העמוקה של המשכן נגנזה לנצח, וחלק מכלי המשכן שרתו בקודש תתתק"ט שנים, דהיינו, גם במשכן, גם במקדש ראשון וגם במקדש שני. לעומת זאת במקדש ראשון ששרד ת"י שנים, ירדה בתקופתו מדרגת השכינה עד שבעת חורבנו נעלמה השכינה מתוכו כליל, כמובא בגמ': "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו עבודה זרה, וגלוי עריות ושפיכות דמים". גם במקדש שני ששרד ת"כ שנים, חסרו חמשה דברים, כמובא בגמ': "אלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני, ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש, ושכינה, ורוח הקודש, ואורים ותומים" (יומא, כא:). כלומר, מקדש שני ירד מדרגת השכינה שהיתה בבית ראשון, וקדושתו נבעה מתוך "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" (עדויות, ט:). למרות זאת האריך בית שני ימים עד שנתגלתה שנאת חינם בישראל, כמובא בגמ': "אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם" (יומא, ט:). לפיכך נאמר במדרש: "מפני מה נטמן המשכן עד היום הזה? מפני שעשאוהו הכשרים בנדבת לבם, ולעתיד יבוא הקב"ה וישרה בתוכו כמדה ראשונה" (תנא דבי אליהו רבה, פרק י"ח), דהיינו, שילוב מעשה המשכן עם כוונת הלב גרמו לכך שהמשכן ישאר לנצח, ואף עתיד הוא להיות משכן לשכינה כבראשונה.
בדי הארון:
הגמ' מלמדת כי בדי הארון היו "דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין כשני דדי אשה" (יומא, נד.), הדמית קצוות בדי הארון לדדי אשה, נועדה ללמד כי השפע האלהי נובע מתוך הארון שבקודש הקודשים, דהיינו, פרנסת האדם ניתנת לו כמתן חלב אם לבנה, באהבה, בחינם ובשפע, ע"פ צורכו. כלומר, בדי הארון נועדו ללמד על בטחון במתן השפע מה' יתברך.
ודע, שהשינוי באורכם של בדי הארון בימי בית ראשון, רמז לישראל על תחילת הגלות, כמובא במדרש: "...והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא: שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו, וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה... וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים, היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך.... ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו" (רבינו בחיי, דברים, י', א').
יתרונותיו של הבית השלישי:
בתקופת בית הראשון שנבנה ע"י שלמה המלך היתה התגלות של אור הקדושה בעולם, והיתה קיימת אז שיאה של ההתגלות האלהית, כמאמר הזוה"ק: "קיימא סיהרא באשלמותא" (זוהר, בראשית, רכג.), וגם חלק מעם ישראל היו אז בדרגה רוחנית גבוהה מכוחה של ההתגלות האלהית. אולם חסרונו של הבית הראשון היה בכך שהגילויים האלהיים באו מלמעלה מבלי שכלל עם ישראל היו מוכנים או יכולים לקבלה. לפיכך לצד גילויי הקדושה היתה אז התגברות עזה של עבודה זרה, נביאי שקר, וכו', אשר גרמו לחורבן הבית הראשון.
בתקופת בית השני שנבנה בעת שעם ישראל שהה בגלות תחת ממשלת אומות העולם, וגם הדחף לבנות את בית המקדש השני בא מצידו של כורש שהיה מלך גוי, גרמו לכך שבבית השני חלה ירידה עצומה בקדושה העליונה לעומת בית ראשון, וחסרו בו חמישה דברים עיקריים: הארון עם הכפורת והכרובים, האורים והתומים, האש, השכינה ורוח הקודש. אך לעומת זאת כלל ישראל התעלו ועמדו בדרגת בעלי תשובה, ומשום כך עמד הבית השני עשר שנים יותר מבית ראשון, אולם חסרונה של הקדושה האלהית העליונה גרמה לכך שבית המקדש השני יחרב בעוון שנאת חינם.
בניינו של בית המקדש השלישי עתיד למזג בתוכו את שתי המעלות החיוביות שהיו בבית הראשון והשני, דהיינו, התגלות אלהית עליונה מלמעלה עם חזרה בתשובה של עם ישראל מלמטה, לפיכך שילובם של שתי מעלות אלה מבטיח שבית מקדש השלישי יעמוד לנצח נצחים. מטעם זה מטרת הגלות הארוכה היא להכשיר את עם ישראל לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד.
משל למה הדבר דומה: למלך שנתן לבנו בגד יקר, והבן קרעו לגזרים, לאחר זמן שב המלך ונתן לבנו בגד יקר שני, ואף אותו קרע הבן לגזרים, מה עשה המלך? הותיר את בנו עם בגדיו הקרועים ותפר לו בגד יקר שלישי מפואר ובלתי ניתן לקריעה, אך הפעם לא נתן המלך את הבגד לבנו אלא שמר את הבגד אצלו, ורק פעמים אחדות בשנה היה מראה לבנו את הבגד השלישי, באומרו לו: אם תתנהג כראוי תקבלו. הטעם שהמלך (הקב"ה) נתן לבנו (עם ישראל) את המלבוש היקר (בית המקדש) בפעם הראשונה והשניה, למרות שידע כי יקרענו, ואילו בפעם השלישית הוא תובע מן הבן התנהגות ראויה כדי לקבל את הבגד השלישי, משום שהמלבושים הראשונים ניתנו לבן כהכנה ללבוש הכתרת הבן למלך, כשם שמהותו של הבית השלישי היא נצחיותו וקיומו התמידי.
ודע, שהרמב"ם כתב שהשכינה לא זזה מבית המקדש בכל הזמנים, ולכן "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" (בית הבחירה, פ"ו, ט"ו), דהיינו, קדושת בית המקדש נמשכת תמיד בכל הזמנים, אך גודלה של הקדושה הלך ופחת מבית ראשון לבית שני, ולאחר החורבן הצטמצמה הקדושה לכותל המערבי בלבד, כאמור בזוה"ק: "דאמר ר' יהודה: מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא דבי מקדשא" (שמות, ה:).
מבחן הגלות:
הגלות הארוכה משמשת כמבחן אמוני לעם ישראל, משום שבאמצעות מבחן הגלות ישראל יכולים לזכות לבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, וכן מובא במשנה (סוטא, פ"ט, ט"ו): "בעקבות משיחא חוצפא ישגא...ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמים", דהיינו, תקופת הגלות טומנת בחובה שני מצבים קוטביים: מחד גיסא "בעקבות" מלשון עקב שהוא החלק התחתון והנחות בגוף, חלק שהוא קהה, גס וחסר רגישות. ומאידך גיסא "משיחא" שהוא משיח צדקנו "עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה, ט', ט'). כלומר, דווקא בתקופת שפל של עם ישראל נדרש הכח של מסירות נפש עליונה כדי לגלות את אורו של המשיח. משל למה הדבר דומה?
מעשה במלך שבאחד הימים החליט לבחון את נתיניו, לשם כך הניח המלך באמצע אחת הדרכים הראשיות בממלכה, אבן גדולה. התחבא המלך מאחורי הסלע וצפה במעשה נתיניו אשר ניתקלו באבן בדרכם, כמה מאצילי הממלכה וכן הסוחרים העשירים שבה, עברו ליד האבן ופשוט התעלמו ממנה והמשיכו בדרכם, באמרם אין בכוחינו להזיז את האבן הגדולה. המלך המאוכזב המשיך לצפות בעוברים ושבים אשר לא רק שלא הזיזו את האבן מהדרך, אלא אף הגדילו לעשות והאשימו את המלך שאינו דואג לנקיון ופינוי שבילי הממלכה. לבסוף כשהיה המלך כמעט על סף יאוש מנתיניו האנוכיים, חלף איכר כשהוא נושא בידיו שקים המכילים ירקות לממכר בשוק. ברגע שהבחין האיכר באבן הגדולה, הניח את שקיו הכבדים וניסה להזיז את האבן לצד הדרך, ולאחר מאמצים רבים וממושכים הוא הצליח במשימה. להפתעתו מצא האיכר מתחת לאבן הכבדה ארנק שהכיל מטבעות זהב רבים, וכן מכתב מהמלך שבו נאמר: כי הזהב מיועד למי שיזיז את האבן הטורדנית מהשביל, דהיינו, האיכר הבין מה שרבים אחרים לא השכילו להבין כי: כל מכשול הנמצא בדרך אינו מקרי אלא הוא הזדמנות שיכולה לשפר את מצבך. נטל האיכר את ארנק הזהובים, התבונן באבן הגדולה שהזיז, בכה ואמר: מהיכן היה לי הכח והעוז להזיז אבן כל כך כבדה?! לעומתו צפו נתיני הממלכה בעושר אשר זכה בו האיכר, והחלו בוכים ואומרים: אם האיכר החלש יכול היה להזיז את האבן אנו על אחת כמה וכמה שהיינו יכולים לעשות כמותו ולהתעשר. יצא המלך ממחבואו ואמר להם: גם אני מתפלא עליכם שאפילו לא ניסתם להזיז את האבן מן הדרך.
הנמשל הוא לקב"ה אשר רוצה להעמיד במבחן האמונה את עם ישראל ע"מ לזכותם בבנין בית המקדש השלישי בזכות ולא בחסד, לשם כך הקב"ה העמיד ה' בדרכם את מכשול הגלות וצופה בהתנהגותם, שנאמר: "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיה, נ"ז, י"ד). אולם יש כאלה מישראל שעוקפים את המכשול ויש כאלה שמתלוננים על המכשול, אך צדיק האמת מתמודד עם המכשול אע"פ שהמכשול נראה בעיני רבים כמכשול בלתי אפשרי להסרה. לאחר שהצדיק מצליח להסיר את המכשול מדרכו, מגלה הצדיק כי הקב"ה הטמין לו מתחתו אוצר זהב ופורץ בבכי. לעומתו הרשעים שאפילו לא טרחו לנסות להזיז את האבן אף הם בוכים, לפי שלא זכו באוצר הגדול תמורת מאמץ קטן. וכן דרש "רבי יהודה לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה? ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה? ואף הקב"ה תמה עמהם, שנאמר: 'כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא' (סוכה נב.)".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי רק הבטחון בקב"ה הוא מקור הבטחון בנצח ישראל. לפיכך האמונה והתקוה לבנין הבית השלישי מחזקת את כושר עמידתו של ישראל כנגד מכשולי הגלות המתארכת.
יה"ר שנזכה כולנו להפיק לקחים מן העבר של עם ישראל לדורותיו, ונתחזק באמונה בהבטחות הקב"ה לעתידו הטוב של ישראל, ובבנין ירושלים ננוחם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאום ה' צבאות וקו ינטה על ירושלם" (זכריה, א', ט"ז), "פצחו רננו יחדו חרבות ירושלם כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (ישעיה, נ"ב, ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)



תגובות