החוט המשולש - בראי הפסיכולוגיה

קוד: החוט המשולש - בראי הפסיכולוגיה בתנ"ך

סוג: בסיס

מאת: חגי הופר

אל: hagaihof @ gmail.com

קהלת ד:

ט טוֹבִים הַשְּׁנַיִם, מִן-הָאֶחָד: אֲשֶׁר יֵשׁ-לָהֶם שָׂכָר טוֹב, בַּעֲמָלָם. י כִּי אִם-יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת-חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ, הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל, וְאֵין שֵׁנִי, לַהֲקִימוֹ. יא גַּם אִם-יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם, וְחַם לָהֶם; וּלְאֶחָד, אֵיךְ יֵחָם. יב וְאִם-יִתְקְפוֹ, הָאֶחָד--הַשְּׁנַיִם, יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט, הַמְשֻׁלָּשׁ, לֹא בִמְהֵרָה, יִנָּתֵק.

רש"י: "ואם יתקפו האחד - אם באו לסטים עליו לתקפו אם שנים הם יעמדו לנגדו וכל שכן אם ג' הם והחוט המשלש לא במהרה ינתק, ד"א מי שהוא ת"ח ובנו ובן בנו שוב אין תורה פוסקת מזרעו וכן הוא אומר (ישעיהו נט) לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, ד"א חוט המשולש במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא, בפנים אחרים נדרש במדרש יש אחד ואין שני לו אבל אין סדר כל המקראות הללו מתיישב עליהם".

עוד נוהגים לפרש – חוט העשוי משלושה חוטים ועל כן הוא חזק. אני רוצה להציע פרשנות אחרת, ברוח פסיכולוגית.
בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב', עמ' 145, כתוב:

"תיאוריית האיזון ההכרתי או הקוגניטיבי של היידר מסבירה בעיקר שינוי עמדות, אך רלוונטית גם לרכישתן הראשונית... התיאוריה מניחה שהאדם נוטה לשמור על איזון הכרתי בעולמו. זוהי הרגשה סובייקטיבית, שכרוכים בה הרגשות שהוא רוחש לזולת והעמדות של שניהם בנושא מוגדר. לפי התיאוריה, מערכת היחסים של כל אדם עם הזולת בנויה ממשולש, שקדקודיו הם האדם (p), הזולת (o), ונושא או אובייקט (x) המעניין את שניהם. היחסים בין שלושת הקדקודים יכולים ליצור מצבים הכרתיים מאוזנים ונוחים או מצבים לא מאוזנים ומעוררי מתח".

כלומר, המצב מאוזן כאשר לי ולחברי ישנם דעות זהות על נושא מסוים ואינו מאוזן כאשר אנו חלוקים בדעותינו. במקרה כזה אפשר או שאשנה את דעתי בנידון, או שאשנה את דעתי ביחס לחברי ואתרחק ממנו. זהו, כמובן, תיאור סכמתי מאוד ולא הכרחי.
עם זאת, באופן הזה אפשר להבין את הפסוק למעלה: החוט המשולש הוא החוט הקשר ביני ובין חברי ובין האידיאלים המשותפים שלנו.

וכן מופיע (ובאופן דומה במקומות נוספים, למשל בגלעד של יעקב ולבן):
שמואל א כ42: "ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה' לאמר ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם".
והשווה:
"דרש רבי עקיבא: איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם; לא זכו, אש אוכלתם". (סוטה יז.)
וכן - "שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואימו". (נידה לא).

אגב, לעניין הפסוק הראשון, הוכח – במקום אחר בקורס זה (ועיין: כרך ד', עמ' 77-78) - שלגבי עבודה לפחות עדיף אחד משניים, תספוקת העבודה של יחיד רבה יותר. כך, למשל, צעקת אדם יחיד חזקה יותר מצעקתו כאשר הוא בחברת צועקים נוספים, שהרי הוא מרגיש שלא הכול מונח על כתפיו.
(עם זאת, דומני שהראו פעם – ואולי זו אגדה אורבנית – ששניים מרימים משקל גבוה יותר ביחד מאשר אם היו עובדים כל אחד לחוד).

תגובות