קוד: לא תחמוץ (לפסח תשע"ד) בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי"
הימנעות מחמץ היא לא רק מניעת החימוץ, אלא
גם ובעיקר מניעת
חמיצה,
תהלים עא4: "אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול
וחומץ
". רש"י: "וחומץ - כמו חומס וכן (ישעיהו א') אשרו חמוץ, נגזל
" (גם הגוזל תופח כבצק, לעומת "לחם העוני"
– המצה).
ולמהדרין - גם מניעת חמיצות-הפנים.
ורבותינו אמרו: מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. כלומר – מניעת ההחמצה (של הזדמנויות).
למי שרוצה רעיון יותר רציני, הנה סרטון חדש של הרב בני לאו לפסח:
https://www.youtube.com/watch?v=ebZ5PiOcQaA
הרב לאו אומר שבפסח "מתחילים בגנות ומסיימים בשבח", אך יש מחלוקת מהי הגנות – עבודת האלילים של ישראל במצרים, או עצם העבדות. וכך גם יש שתי פתיחות אפשריות: "עבדים היינו לפרעה במצרים", או "בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". ויכוח זה גם משתקף בדברי רבי אלעזר, שאמר שלא זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות. כוונתו, אומר לאו, שהוא היה בגישה של היציאה מעבודת האלילים, ועתה, כשהתארח אצל רבי עקיבא שאחז בשיטה השנייה, הדבר היווה לו חידוש. יש כאן שני אלמנטים: הלאומי-הגשמי לעומת הרוחני, ולשני אלה יש מקום בחג.
דברים דומים (אך בצמצום) אומר גם הרב ישראל מאיר לאו בהגדה בסדרת "עם הספר" של ידיעות אחרונות.
לכך ניתן להוסיף את החיצוי שיש בתורה עצמה ביחס לשבת, אם היא זכר ליציאת מצרים או זכר לבריאה. גם רעיון זה מצוי בהגדה של לאו.
ואם כך, אולי ניתן להכריע: ראש השנה בתשרי קשור לבריאת העולם, לעומת ראש השנה שבניסן שקשור ליציאת מצרים. אם כך, הדגש כאן הוא על היציאה הלאומית-גשמית לחירות. ואולם, מי לא לוקח את היציאה הזו כמטאפורה לחירות רוחנית?!
.
הוספה:
ראיתי בהגדה של הרב ישראל מאיר לאו (מסדרת "עם הספר" של ידיעות אחרונות) רעיון יפה האומר, כי ניתן לראות את ארבעת הבנים בהגדה כהשתלשלות היסטורית:
תחילה היה היהודי הפשוט, שקיים את התורה ולא חקר הרבה.
אך הוא הוליד בן, שהחל לחקור ולשאול שאלות, למד והשכיל, אך עדיין נשאר דתי. זה החכם.
החכם גם הוליד בן, ובגלל שהוא משכיל הוא שלח אותו לאוניברסיטה, שם הבן למד דרכי כפירה ועזב את הדת. זה הרשע.
הרשע גם הוליד בן ולא חינכו בדרכי המסורת. אך בפסח היה מביאו לאביו והבן היה משתומם על מנהגי הסבא ושואל בפשטות – מה זאת? זה התם.
התם גם הוליד בן, אך לזה גם לא היה סבא דתי, כך שלא הכיר דבר וממילא גם לא שאל על דבר. זה הבן שאינו יודע לשאול.