קוד: על דוגמת האור בתנ"ך
סוג: בסיס
מאת: חגי הופר
אל: hagaihof @ gmail.com
על דוגמת האור
נפנה עתה את לבנו ואת מדענו לפיזיקה המודרנית. האור – מהו האור? איינשטיין הראה, כי מהירותו קבועה היא ועל-כן הוא הקבוע, הקובע את החלל והזמן המשתנים. פריצה תיאורטית של מהירות האור – כמו בדוגמת שתי הרכבות, שזו מהירותן, הנעות זו לעבר זו – תשנה את מימדי החלל והזמן, אך לא את מהירות האור עצמה. וממה מורכב האור? תורת הקוונטים, החדשה יחסית, מראה לנו דבר מופלא והוא – כי מורכב הוא, בעצם, מתנודות וגלים גם יחד. הדבר מתגלה בהעמדת קרן האור במבחן: כשרצונך לבדוק אם תנודות אלו – תמצא אז כי אלו תנודות, וכשרצונך לבדוק אם גלים אלו – תמצא אז שאלו גלים. כאן מתאשר אכן, כי הכול תלוי באופן צפייתך בדברים – כשהכוונה היא לתכונת האור ולא למציאותו עצמה, כמובן.
ואמנם, הדברים נכונים גם בצורה המטפורית שלהם, המתייחסת לנפש האדם – ברצותך לראות את הרע שבאחר – רע זה גם תמצא בו, וברצותך לראות את הטוב שבו – תמצא בו את הטוב שחיפשת, תמיד ישנה נקודה חיובית כלשהי. האם בכל דבר אכן זה כך? הדוגמא הקיצונית ביותר לרע הוא הנאציזם. לא אטען, כי דבר חיובי אני מוצא בו, רק כי הכול מעשי ידי אלוהים המה. ובכל-זאת, נוכל למצוא בו את הדבר הבא: היטלר, יש"ו, נהג לבקש מצלמיו תמיד לצלמו מן הפרופיל ובזאת כאילו הוא אומר – ראו את הצד החיובי שלי! אל תביטו לשלילי. אכן, בניסיון קשה העמידנו. והניסיון תקף והשאלה עומדת – האם נוכל להאשים בהתרחשות השואה ובאחריות לה את היטלר עצמו, כאדם בודד, או שמא עלינו לראות את מכלול הגורמים וההשפעות שהביאו לכך? ונחדד את המבט: נזכור נא, כי אדולף היטלר התחיל את דרכו לא כצורר רשע, אלא שלח ידו אל המכחול כצייר מתחיל. אך לא הרשים הוא כל-כך בציוריו, או לפחות זה הרושם שקיבל, כנראה, ממורהו – ועל-כן נטש צורת-התבטאות זו. נטש אחת – ותפש אחרת – הפוליטיקה, המציאות עצמה – הרי גם זו דרך להתבטא. ונזכור נא את שלימדונו באסכולת פרנקפורט, למשל – כי ניתן לראות את החיים כמעשה אמנות, לטשטש את הגבולות בין השניים, כשכוונתם הייתה להשיג אוטופיה חיובית – אך הנה גם תכנית ההשתלטות על העולם הנאצית אוטופית היא, אף שאוטופיה מהזן השלילי. וגם בה – ניתן לראות זאת כך – החיים הפכו למעשה אמנות. פיסול בהיסטוריה, בתפאורת מחנות ריכוז. הנה כי כן, יצר האמן היטלר את יצירתו הגדולה – אף שנגדעה לבסוף, ככל מעשה אמנות (היה עליו לצפות זאת), או אולי מוטב שנאמר – אף שנקרעה לבסוף, ככל ציור גרוע. ואף מסר יש ליצירת אמנות זו, אותו מסר שרצה היטלר הצעיר לומר עוד אז למורהו לציור – ראו את הצד החיובי שבי! – ומסר מזעזע זה אף נשאר ככתם על ההיסטוריה האנושית – הנוכל לסלוח? הנוכל לשכוח? דבר אחד ודאי נוכל ללמוד מכאן – עד כמה חשוב הוא הביטוי האישי ועד כמה עלינו להיות זהירים בו – לעודדו ולא לחסום אותו ולבקרו בדרך הבונה ולא זו המחריבה. חנוך לנער – על-פי דרכו (משלי, כב', ו'). עוד צריך לומר בעניין זה, כי בכך נקם היטלר בתחום עיסוקו הקודם, וכך, במקום של עיירת-הציירים השלוה דכאו הוקם מחנה הריכוז וההשמדה הידוע – ומעתה ייזכר מקום זה לעד לא בזכות ציוריו אלא בגנות מחנה זה. וכיצד זה המשיכו תושבי עיירה זו במנוחתם השלוה, כששואה שכזו מתרחשת על סף פתחם? אין זאת, כי אם האשמה נוספת כלפי התרבות הגבוהה, שאין היא מוסרית בהכרח – ואכן נקמה חזקה היא זו לאמנות הציור, שבה נכווה. ובאמת, כיצד, אם בכלל, ניתן לתקן מעוות זה? "אחרי אושוויץ כתיבת שירה הינה מעשה ברברי" אמר אדורנו. אך הציפורים, כטבען, ממשיכות לצייץ, והמשוררים – ממשיכים לשורר. אך רצוי להם למשוררים, כמו לכל אדם, ללמוד לקח חשוב זה של השואה. לבל תרום קרנם יתר על המידה וישכחו כי בני אדם המה, לבל ישימו מעונם במרומים וישכחו את חבריהם המעונים על הארץ. כך, אכן, צמח ועלה הפוסט-מודרניזם כזרם אמנותי, המטשטש את הגבולות בין נמוך וגבוה ומערבם למקשה אחת. אם לא כיעד, כי אז כשלב בדרך, ודאי ברכה יש בכך. האם אלו כל מאפייניו של הפוסט-מודרניזם? ודאי שלא, ישנה אף מלאכת הציטוט, המטשטשת את הגבולות בין הזמנים ומערבת אותם, וכאילו מסכמת היא את ההיסטוריה, וישנם מאפיינים נוספים – אך לא זהו הנושא כאן, בכל מקרה.
ואם כך, מה נאמר? הנראה את הצד החיובי של היטלר? לא נראה. שכן, כאן נכנס מושג האחריות האישית של האדם כלפי עצמו וסביבתו ויכולתו להתגבר על העוול שנגרם לו ולא להוציא את זעמו על אחרים ובכך למצוא את פורקנו. ואף מושג הסובלימציה נכנס לכאן – אם חייב אתה לעשות זאת – עשה זאת באופן מעודן, באמצעות תחליף – ציור, למשל. והרי בעצם הציור פגעו לי! – זועק היטלר מקברו – וצעקתו זו, רק צעקתו זו – נשמעת. אך בכל אופן יכול אדם להתגבר על המכשולים בדרכו – נסה שוב!, למשל – נאמר לו. ואם באמנות עסקינן – ניקח דוגמא מן האמנות: בטהובן בסוף ימיו איבד את שמיעתו. והרי בעצם אמנותי פגעו לי! – יכול היה לזעוק. אלא שלא כזה היה ידידנו בטהובן, אלא לאחר שהתחרש, ישב וכתב, מבלי לשמוע את תוויו-הוא, רק לחוש בתנודות הנשלחות מקלידי הפסנתר ומיתריו, את הנשגבה שביצירותיו, אם לא שביצירות בכלל – את הסימפוניה התשיעית שלו. כאילו מבחן היה זה מידי האל: לאחר שמיצה את כל יכולותיו המוסיקליות האנושיות – האם יוכל להשתחרר עתה מהתחושה האנושית, האם יוכל לעלות דרגה ולהתמזג עם הרוח בכתבו מוסיקה? ובטהובן עמד במבחן זה. אז גם נלקח לגן-עדן של המוסיקאים, כדי שיוכל להמשיך את עבודתו שם. או אולי יהיה מי שירצה לראות בכך את עונשו של ההיבריס – קיצוץ הכנפיים? כך, נוכל לראות גם את ניטשה, אשר בסוף ימיו נטרפה עליו דעתו – והרי בעצם אמנותי פגעו לי! – זועק אף הוא. ומה נאמר, האם זה עונש, או ניסיון? אולי אין זה אלא התוצאה הישירה של משנתו, ההמשך הישר של הקו שהתווה, בין אם שלילי הוא, בין אם חיובי. וגם כאן בטירופו לא חדל ניטשה לכתוב – אך בכתבים אלה נדון במקום אחר, ורק נאמר כאן – גם אותם ניתן לראות כעליית מדרגה של הפילוסופיה שלו בכללה.
אם כך, האדם הוא האחראי לחייו ולמעשיו – אותה האחריות, שבעלי תפקידים במשטר זה ידעו יפה כל-כך להתנער ממנה ולהשליכה כלפי הממונים עליהם – עד לראש הפירמידה, כנראה. ולמקרה של היטלר נאמר – הגם ששומה עלינו לראות את הצד החיובי – אינך יכול לאלצנו לעשות זאת. והרי אין זו האמת, כי אם מניפולציה של המצלמה. תחילה הראה לנו את שני צדדיך – ואז תן לנו להחליט. אך כך לא נעשה, והמניפולציה של המצלמה אף תקפה הייתה לשאר צילומיהם – למן סרטי הפרופגנדה ועד לצילומי האולימפיאדה והמצעדים. זו היא ההסתה-לשמה, אכן, כאשר לא מוסטת לרגע המצלמה אל עבר מה שאינך חפץ להראות. כיצד העולם שתק? – גם שאלה זו נשאלת לעיתים תכופות. אין זאת אלא, שגם הוא בחר לא לראות את הרע, לא להאמין בכך – וחשב שאם לא יביט, כי אז הדבר לא יתקיים, לא בעיניו, על כל פנים. חשב הוא – ובכך נסגר המעגל שבו התחלנו – שאם יביט בגל, בטוב – כי אז רק הוא יתקיים. אלא ששגיאה היא זו, שכן מה שלא מתקיים באור – מתקיים בחושך! אינך יכול לעצום את עיניך, אינך יכול להתעלם. וזוהי הדואליות של העולם, שאנו מזכירים שוב ושוב – קיים הגל וקיימת התנודה, אך כמו כן קיים האור, ומולו – החושך – ותמיד עליך לתמרן בין שני גורמים, הפכים, הנמצאים במציאות, המרכיבים אותה. זוהי המורכבות של המציאות והיא תמיד קיימת, בין אם אדם רואה אותה או לא, ואם תרצו – כמו שהגל והתנודה תמיד קיימים, במצב הסופר-פוזיציה שלהם, בין אם אנו רואים אותם ובין אם לא (גם במצב הראייה, המקבע צד אחד – הצד השני נשאר בפוטנציה). נוכל לתת דוגמא נוספת מן הפיזיקה – חורים שחורים: בעוד במבט פשוט על-פני השטח נראה, כי העולם כולו יש, מסתבר שישנם ביקום גם חורים שחורים, שבהם אין זה כך – אינות שוררת בהם. כך, תמונת העולם הופכת למורכבת יותר – מול היש בא האין, מול החומר – אנטי-חומר. והרי מבחינה פילוסופית זו שאלה עתיקה – האם רק היש הוא הקיים? שהרי, אף לשונית – כיצד קיים האין? אך גם, שוב מבחינה לשונית – כיצד קיים היש, בלי ההיפוך הממשמע שלו – 'אין'? וזוהי גם שאלה דתית – הנה הנוצרים טוענים, למשל, כי רק האור, הטוב, היש, הוא בנמצא, ואילו היפוכם – אשליה שאין לה קיום. ואילו אנו כאן טוענים – זה כנגד זה עשוי העולם, מול האור – חושך, מול הטוב – רע, מול היש – אין.
כך אנו מוצאים גם בתנ"ך – בחמשת הספרים הראשונים נתמקד: לא מתוארים בו אנשים חד-צדדיים, לא לחיוב ולא לשלילה, אלא אף הצדיק הגדול ביותר – חוטא, ואף הרשע הגדול ביותר – נקודת חיוב יש בו. כך, משה – ולמולו – פרעה; זה הכה בסלע, זה ה' הקשה את לבו; בראשון – הדיבור הוא התרופה, בשני – האחריות האישית היא התשובה. לכולם יש התלבטויות, דילמות אנושיות, או התפתחויות וכדומה. שכן, אנשים בשר-ודם הם, מעורבים בהם שני הניגודים והם חיים במתח שביניהם – וכך אף יכולים אנו ללמוד מהם, להעמיד עצמנו במקומם (לכן אנשי מופת הם). כך בתנ"ך, על כל פנים. ומה מועילנו סיפור זה על אדם, שאין בו דופי כלל, כפי שהוא מובא לנו בברית החדשה – מה נוכל ללמוד מכך לחיינו-אנו? אין פה התמודדות כלל (אלא אך לרגע – עם ניסיונותיו של השטן. בחמשת הספרים, נבחין – אלוהים הוא המנסה). ומעשי הניסים למיניהם – כל אלה מזכירים את מעשה האוטו-סוגסטיה – ועם כל תועלתה, הרי היא מקבילה לסיבת שתיקת העולם בשואה, שכבר דנו בה – המחשבה שלחשוב חיובי זה חזות הכול, ההתרכזות בגל – ולא מכך תצמח הישועה (ואגב, ההתרכזות – כל זה מזכיר גם את שיטת המדיטציה הבודהיסטית, אך נניח לכך בינתיים, שכן תחום חדש ומורכב הוא זה – והמקרה הנ"ל מתאר מדיטציה מוטעית, יותר משהוא מתאר מדיטציה כהלכתה). וישוע זה, הוא זה הטוען על עצמו, שהוא אור העולם – והביא על העולם את חשכת ימי-הביניים. ואילו אנו, המודים במציאות האור בצד החושך, נוכל לבחור באור – זה שהכול יחסי פרט אליו, שכן הוא זה המייחס.