קוד: צמד ההפכים אד-איד בתנ"ך
סוג: מאמר
מאת: אורנה ליברמן
אל: liebermanorna @ gmail.com
את המילה אֵד (בראשית ב:ו) נהוג לפרש כהבל העולה ממים חמים. את המילה אֵיד (משלי יז:ה) נהוג לפרש כמפלה, אסון. אך אם נרד למשמעותן המקורית של המילים, נראה ש-אֵד ו-אֵיד הינן צמד הפכים. אֵד פירושה מעיין, נהר או אדים, במובן של מי ברכה משקים ומפרים. אֵיד פירושה מי קללה מטביעים, שיטפון, סערה.
אֵד היא מילה קדומה שמוצאה בלשון השומרית, משם עברה לאכדית, ופירושה הוא מים, במשמעות הרחבה של המילה, ועל כל מצבי הצבירה שלהם: זרם, שיטפון, נהר, מעיין, תעלה, עננים, לא רק במשמעות המצומצמת, הבל העולה ממים חמים, המקובלת עלינו כיום. משמעותו של השורש, אוד, שממנו נגזרת המילה היא: להטות, לסובב, להקיף, לכופף, לכסות. מדובר בהפעלת כוח. לשולט על המים, שלפי המקרא הוא האל הבורא, יש כוח להטות אותם לטובה – מי ברכה או להטות אותם לרעה – שטפונות וסערות. בריאת העולם מקורה במשטור המים, באגירתם במקווים מגודרים ומתוחמים, ולכן השורש אוד שפירושו להטות קשור אל המילה אד שפירושה מים. את הגרעין אד ניתן למצוא במילים נוספות הקשורות לכוח, כגון: אַדִּיר, אֶדֶן, אָדוֹן, מְאוֹד.
המילה אֵד, במופעה הידוע ביותר, נמצאת כבר בתחילת ספר בראשית:
וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (בראשית ב:ו)
לאד העולה מן הארץ פירושים רבים. יש הרואים בו אדי הבל, קיטור, שהשקו את האדמה, לפי הפירוש המקובל, אך גם מפרשים אחרים נותנים קולם: יש הרואים בו מעיין מי תהום שפרץ והשקה את האדמה ויש הרואים בו אדי הבל שעלו לעננים וירדו שוב בצורת גשם.
המילה אֵד מופיעה אכן באיוב במשמעות של עננים:
כִּי יְגָרַע נִטְפֵי מָיִם, יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ [לענניו, לפי ענניו]. (איוב לו:כז)
כשהאל מפחית את המים לטיפות, מושך ומעלה אותם מעלה, הם מזדקקים לאדים, לעננים, הממטירים מטר. הפסוק מתייחס להיווצרות גשמי ברכה שלא שוטפים את הארץ אלא יורדים בהדרגה: הטיפות מזדקקות למטר לפי האדים המצטברים, והגשם יורד במידה הרצוייה כדי להשקות לרווייה את הארץ.
המילה אֵד, בתוספת יוד באמצעיתה, אֵיד, מופיעה באיוב במשמעות של סערה:
כִּי פַחַד אֵלַי, אֵיד אֵל [סערת האל], וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל. (איוב לא:כג)
מסערתו של האל ולא יכולתי להתקיים מול מלכותו. פחדתי
בתחילת התהוותה של השפה הייתה כנראה מילה אחת בלבד לציון הפכים ורק בשלב מאוחר יותר חל בידול שיצר שתי מילים. במקרה הנידון, הבידול בא בצורת יוד באמצע המילה. אֵד, בלי יוד, פירושה מי ברכה. אֵיד, עם יוד, פירושה שיטפון, ובהרחבת משמעות, מקרה רע, אסון, צרה.
נפרט: המילה אֵד משמעותה הייתה בתחילה גם מי ברכה על כל צורותיהם, אדים, מעיינות, נהרות, תעלות, וגם מי קללה על כל צורותיהם, סערות, גלים, שטפונות. (במילה אַדְוָה, שפירושה גל קטן, המורכבת בתחילתה מ-אד, אפשר לראות, בהקשר זה, זכר למשמעות קדומה זו של המילה אד כ-מים). בשלב שני נוצר בידול בין החיובי לשלילי: המילה אֵד נשמרה לצורך מי הברכה בעוד שלצורך מי הקללה, נוצרה המילה אֵיד, בהוספת יוד. המילה אֵיד, א + יד, כמו להמחיש את עוצמת ידו של האל, יוחדה, אם כן, לצורך מי הזעף הסוערים, ההורגים והמטביעים. ומכיוון שהטביעה במים היא מטפורה חוזרת במקרא לאסונות ומפלות, קצרה הייתה הדרך להרחבת משמעות המילה אֵיד, מהטביעה הבראשיתית לציון כל אסון שהוא, גלות (מהמילה גל), מפלה, כישלון, שוד ושבר. הטביעה קשורה במקרא לתוהו ובוהו הבראשיתי וכל רעיונותיו ומסריו של הספר מובילים אליו ואל מימיו הסוערים שהורגעו והפכו למים שוקטים ומשקים.
אֵד, כאמור, מילה כפולה במשמעות רחבה, התפצלה ל- אֵד, מי ברכה, ול- אֵיד, מי קללה, שיטפון, אסון טביעה, ובהרחבת משמעות, כל צרה אחרת. מכאן הביטוי לשמוח לאיד: לשמוח בכשלונו של האחר, בתקלה שאירעה לו, גדולה כמו קטנה, ובמקור, בסערה שהטביעה אותו, באסון הגדול שקרה לו. מקור הביטוי הוא בספר משלי:
לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ, שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה. (משלי יז:ה)
הלועג לרש מחרף את בוראו, השמח לאיד לא יישאר ללא עונש.
הפסוק במשלי יוצא נגד הנטייה הרווחת לשמוח במפלת הזולת ומצהיר בפסקנות שהנוהג באופן נפסד זה לא יימלט מעונש. הלועג לרש מחרף את הבורא, אומר הפסוק בחלקו הראשון ומתכתב עם איוב, דרך אותה מילה אֵיד:
כִּי פַחַד אֵלַי, אֵיד אֵל, וּמִשְּׂאֵתוֹ לֹא אוּכָל. (איוב לא:כג)
תמיד פחדתי מסערו, חמתו של האל ונוכח רוממותו לא הייתי מסוגל לחטוא, מעיד איוב על צדקתו.
נסכם: סביר מאוד להניח שהמילה אֵיד במקור ציינה סערה, שיטפון, מבול. התוהו ובוהו היה אֵיד, תהום מים גועשים, שנעשתה, עם הבריאה, אֵד, מעיין, מים מבורכים. קרוב לוודאי ששתי המילים, אֵד ו- אֵיד, היו בעבר מילה אחת, אד, ורק לאחר מכן באה היוד וקנתה לה מקום במילה איד כדי להבדיל בין המשמעות השלילית למשמעות החיובית. מי, שמשפיל אומלל ושמח למפלתו (מפלה, מפל מים השוטף את האדם, מבול הגורם לנבילתו), חובר אל כוחות האופל, כוחות התוהו ובוהו שלפני הבריאה, המזוהים במקרא עם אלילי עבודה זרה, תנינים ונחשים. כך השתמש המקרא בכפל משמעותן של המילים כדי להדגיש את המעבר בין תוהו לבריאה ולהשפיע על אנשים להתרחק מהרוע – התוהו, המיוצג בו על ידי ערכי האלילות ולבחור בטוב – הבריאה, המיוצג בו על ידי ערכי האלוהות.