פרשת בראשית - האדם וצלם האלוהים, איסור והיתר רציחה

קוד: בראשית - האדם וצלם האלוהים, איסור והיתר רציחה בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: רפאל בר אשר חגבי

אל:

בס"ד ר"ח חשון התשס"ו

האדם וצלם האלוהים


בריאת האדם המפורטת במקרא במעשה בראשית, מתארת את יצירת האדם " בצלם האלוהים ". מהו משמעות המושג "צלם אלוהים"? ומהי המשמעות בריאת האדם "בצלם אלוהים" הלכה למעשה?
 
פשוט וברור לכל בר דעת כי צמד המלים "צלם או דמות אלוהים", לא נכתבו כדי להורות על דמיון צורני-פיזי בין האדם לקב"ה. משום שהקב"ה הוא אל יחיד ואין לו גוף ואף לא דמות גוף. לפיכך כל תיאורי ה' האמורים במקרא כדמות אדם כביכול, לא באו אלא כדי לשבר את אוזנו של האדם דל הדמיון האלוהי. וכן תמצא כי כבר בראשית הבריאה נבראו זכר ונקבה, אף התפתחות האנושות יוצרת שוני פיזי-צורני בכל אדם מחבירו. כגון: בעלי מומים, צבעוניים, גבוהים, נמוכים, שמנים, רזים, קרחים, תינוקות, וכו. כמאמר חז"ל: "להגיד גדולתו של הקב"ה: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו" (סנהדרין לז., לח.).

לפיכך נלענ"ד שמהות המושג "צלם אלוהים" קשור לפועל המקראי הצמוד לביטוי "צלם אלוהים". דהיינו, קיים הבדל משמעותי בין המושגים: בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א', כ"ז) לבין בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לפיכך נפרדו הפעלים בריאה ועשיה בתאור האדם, כפי שנאמר: ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו (בראשית ה', א'). וכן נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...אמחה את האדם אשר בראתי (בראשית ו', ו'-ז').

משמעות הדבר הוא ש:

לאור האמור לעיל ניתן להבין את שלבי בריאת האדם הכתובים במעשה בראשית:
וכן ת"ר: שלשה שותפין יש באדם: הקב"ה אביו ואמו:
וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם (נדה לא.). כלומר, עשיית האדם ניתנה לזכר ולנקבה, אך בריאת האדם נותרה בידי ה'.

בהמשך מתאר המקרא את מורכבות יצירת האדם כפי שנאמר: וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב', ז'). כלומר, הקב"ה יצר באדם שתי יצירות: יצירה לעולם הזה ויצירה לתחית המתים (רש"י, ומד' רבה בראשית פר' י"ד). יצירת האדם בעולם הזה כבעל יכולות אלוהיות של שליטה, יצירה, תבונה ובחירה חופשית נעשתה מעפר האדמה. לעומת זאת יצירת האדם לתחיית המתים, נבראה מרוח אלוהים, ונפחה באדם את גרעין יכולתו רוחנית לצמיחה לדרגה אלוהית נצחית.
 
לצורך השלמת אופן יצירת האדם, מפרט המקרא את בנית האשה מצלעו של האדם. כפי שנאמר: ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה (בראשית ב', כ"ב). דהיינו, תכונות האדם יציר האל, חולקו לשתי ישויות נפרדות, כאשר חיבורם כאחד, מסוגל ליצור ישויות חדשות של צלם אלוהים.
 
ואכן, האדם ניצל את יכולתו לעשית אדם, אך בני האדם המולדים לא שמרו על צלם אלוהים הנברא בהם, פרט לנח אשר מצא חן בעיני ה'. לפיכך מחה ה' את האדם אשר ברא (בראשית ו', ז'), והותיר בו רק את נח הצדיק ובניו:
ודע, שסיפורי התורה הנוגעים לחטא ועונשו הינם ביטוי להתנהגות הכלל אנושית, אשר נבראה מחד גיסא עם נשמה חיובית ומאידך גיסא נעשתה בעלת יכולת רצונית לבחירה שלילית. דהיינו, הקב"ה נתן בידי האדם את הבחירה לעבור מרצונו על מצוות האל ולהיות בהמה בצורת אדם. לעומת זאת לבהמה לא ניתנה היכולת להיות אדם. וכן נאמר: אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, א'). כלומר, האדם יקיר הבורא אשר לא יבין כי נברא עם נשמה יתרה כדי לעבוד את בוראו, נמשל כבהמות. וכן אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:). לפיכך ברא הקב"ה את האדם כישות המתפתחת כגרעין השדה, ככתוב: כי האדם עץ השדה (דברים כ' י"ט). דהיינו, צמיחתו של האדם לדרגת "צלם אלוהים" תלויה בקיומם של מצות האל. לפיכך מתארת התורה את התפתחות האדם במקביל לביצועו את מצוות האל. גם סדר הבריאה בבראשית קובע חוקיות הטבע לפיה כל היצורים נבראו כדי לשרת את האדם, והאדם נברא לשרת את האל ע"י קיום מצוותיו.

שלבי התפתחות האדם ומצוות האל:

ההתר ואיסור הריגת אדם הנעשה "בצלם האלוהים":

לכאורה קיימת סתירה בתורה ובהלכה בענין התר ואיסור הריגת אדם. בראשית אסרה התורה איסור גורף על כלל האנושות, בשבע מצוות בני נח, שלא להרוג אדם אחר או אף את עצמו, בנימוק כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט', ו'). לעומת זאת מאוחר יותר התירה התורה לבית דין להרוג עבריינים ועכו"ם. כגון: דין עיר הנדחת, מלחמת שבעה עממין וכו. גם הרמב"ם פסק להלכה (הלכות עבודה זרה): מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה...ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו...בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי ע"ז ביננו.

נראה לענ"ד כי מהות הסתירה הלכאורית בתורה בין האיסור הגורף להריגת אדם לבין מצוות התורה להרוג סוגים מוגדרים של בני אדם, נובעת משלבי התפתחות האדם ומצוות האל במקביל להתפתחותו של המושג נברא או נעשה "בצלם אלוהים". כלומר, ציווי התורה הוא כי אדם הנברא בצלם אלוהים ובוחר לממש את יכולתו ויעודו להגיע לגדרה האלוהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, חל איסור מוחלט להורגו. לעומת זאת אדם הנברא בצלם אלוהים ובוחר שלא לממש את יכולתו ויעודו להגיע לגדרה האלוהית על ידי קיום מצוות התורה השמיימית, מצווים ישראל להורגו ע"י בית דין, כדוגמת הבהמה המזיקה ומחבלת. כגון: אפיקורס, כופר, מזיק ומחבל ברצון האל. פרט לישראל שקבלו עליהם מרצונם את ברית התורה השמיימית, כפופים יתר העמים אשר נעשו בצלם אלוהים לשבע מצוות בני נח ועליהם חל איסור הריגה של כל אדם באשר הוא אדם.
 
לכאורה גישתה זו של התורה יוצרת אפליה וחוסר שיוויון בין העמים, ואף סותרת את הגישה המודרנית התיאורטית, לפיה אדם הוא אדם ללא הבדל דת, צבע או מין (דבר שאינו מתקיים בפועל ברובו המכריע של עולמינו). יתרה מזו לכאורה זהו ציווי אכזרי בניגוד לאמור: אבא שאול אומר: הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום (שבת קלג:). אך למתבונן בעמקות התורה השמיימית מובן כי המדובר הוא בחוסר שוויון בחביבות האדם בעיני ה', ולא באכזריות ח"ו. משום שמטרת בורא העולם היא קיום העולם לפי החוקה האלוהית. דהיינו, בהתאם לגישה המודרנית לפיה בעל נכס רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו, כפי שנאמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ (בראשית י"ד, י"ט). כלומר, לבורא העולם קונה שמים וארץ, הרשות והזכות המלאה ליצור חוסר שוויון בחביבות יצוריו הנבראים.

את דרגות חביבות הבורא מתאר ומסביר התנא באבות (פרק ג', משנה י"ד) "הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חיבה יתרה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם (דברים י"ד), חביבין ישראל, שניתן להם כלי חמדה. חיבה יתרה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו העולם נברא". כלומר, בדרגה התחתונה של החביבות נמצא כל אדם כולל אומות העולם, בדרגה מעליהם בחביבות נמצאים ישראל בני הקב"ה, בדרגה העליונה בחביבות ה' נמצאים ישראל בניו של הקב"ה שומרי התורה ומצוותיה.

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)



תגובות