מאמר חדש על: נחש3

מאת: שמוע הוד

אל: shamoa.hod @ gmail.com

פרשת וארא – על מטות שנהפכים לתנינים ומטה שנהפך לנחש / שמוע הוד

המופת הראשון שנשלח אהרון להציג בפני פרעה – המטה שנהפך לתנין, מסתיים כביכול בכישלון: חרטומי מצרים מכירים את ה"טריק" ומבצעים אותו בקלות. כבודו של אהרן ניצל כאשר תנינו, שנהפך בינתיים חזרה למטה, בולע את תניניהם של החרטומים, שגם הם חזרו להיות מטות.

זו לא הפעם הראשונה שמופיעים לנו תנינים בין דפי התורה. הם נבראו ביום החמישי כשורצי המים. בתור שכאלה רואים בהם חכמי הזוהר סמל לחכמי העולם, כמו בלעם ואיוב.

ניתן להבין איפוא את המופת שנשלח אהרן להציג בפני החרטומים לא כחלק מן המכות שמתכנן הקב"ה להנחית על מצרים, אלא כמסר הידברות ראשוני: אהרן נשלח להתחיל לדבר עם החרטומים בלשונם, במונחיהם, ובכך לגרור אותם לעימות.

והוא מצליח בכך. כאשר כולם מדברים זה אל זה ב"שפת התנינים" - הוא מפריך את חכמתם כאשר הופכים כל התנינים (החכמים כביכול) חזרה למטות, לפיסות עץ יבשות. ופיסה אחת – מטהו של אהרון – בולעת את כל האחרות – ללמדנו מה שווה תורת החרטומים.

רק עתה שולח הקב"ה את משה להתחיל את המכות תוך שהוא מצווה לקחת בידו את "...המטה אשר נהפך לנחש" (שמות ז/טו). אותו מטה שבפרשה הקודמת (שמות ד/ב-ד) התברר שאינו אלא כוח עלום בתוכנו: אם אינך מפחד ממנו ואוחז בו – הרי הוא מטה (= בעל יכולת הטיה של המציאות). מאידך, אם אתה פוחד ממנו ומזהה אותו כמשהו חיצוני לך – הוא הופך לנחש מפחיד שאתה חש לברוח מפניו.

מדוע, כאשר מצווה הקב"ה על משה לקחת את המטה בידו, הוא רואה לנכון להזכיר לו את יכולתו של המטה הזה להפוך לנחש?

לשם כך יש לחזור אחורה אל אבי אבותיו של הנחש, זה ששכן בגן עדן, וייצג בו את הידע הניחושי: אותו ידע שבא עליך שלא בעיתו ולא במידתו, ולכן הוא מזיק וכואב. אותו ידע שנאסר עלינו לעסוק בו ומשום כך הושתה איבה בינינו לבינו.

המטה, כפי שמלמד הקב"ה את משה בפרשה הקודמת, אינו אלא הכוח הפנימי שמצוי בכל אחד מאיתנו להטות את המציאות בהתאם לאמונתנו.

הזוהר רואה במטה את החרב המתהפכת (בראשית ג/כד). ח ר ב שבצורתה הנחשית היא אותו כלי משחית הקשור ל- ח ר ב ן, ובהתהפכותה היא מאפשרת לנו ל ב ח ו ר ול ח ב ו ר .

בפרשת בשלח יהיה זה כוח החסד של המטה שיקרע את הים למעברם של בני ישראל. אולם כאן ועתה יהיה זה כוחו הנחשי של המטה שינחית את המכות על מצרים. אותן מכות שאם מתבוננים בזהירות במרקם המילולי שמתאר אותן, הן אינן אלא הוצאת "דברים טובים" מהקשרם, מעיתויים וממידתיותם.



תגובות