הנחש מתחיל את הפיתוי בהפניית המבט אל מה שחסר

קוד: ביאור:בראשית ג1 בתנ"ך

סוג: דיון1

מאת: אראל

אל:

בראשית ג1: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה 'אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן...'"

אחת מתחבולות הפיתוי של יצר הרע היא, להפנות את נקודת המבט של האדם אל מה שאין לו ואל מה שנאסר עליו. כך עשה הנחש הקדמוני כשפנה אל חוה בפסוקנו.

לגבי מהותו של הנחש, מי היה ואיך דיבר, ראו בפירוש שד"ל: "נבוכו המפרשים בענין הנחש הזה, ודון יצחק אמר, כי הנחש לא דיבר, אלא האשה ראתה אותו שאכל ולא מת, והתעוררה בעצמה לאכול גם היא; ולפי זה אין מקום להודיע כי הנחש היה ערום, גם אין ראוי שיקולל. ובספר אמונת זורואסטר נמצא כתוב, כי אהרימן, שהוא אל הרע, התחפש בצורת נחש, והסית האדם והאשה הראשונים לחטוא; וקצת מחכמי ישראל חשבו, כי הנהש הקדמוני הוא השטן, ובעל הכמת שלמה (ב' כ"ד) כתב: בקנאת השטן בא מות לעולם; ואחרים אמרו, כי השטן נשתמש בנחש להסית את חוה..." (שד"ל). ראו גם: הנחש כיצור תבוני שווה ערך לאדם / שמואל, עצור כאן חושבים.

ערמה היא כישרון להטעות ולפתות, ואכן יש אומרים שהנחש בפרשתנו הוא משל ליצר הרע, הנמצא בכל אדם ומפתה אותו לעבור על דבר ה'.

הנחש משתמש בכמה תחבולות של פיתוי, שתיים מהן נזכרות בפסוקנו: "אף כי אמר אלהים ' לא תאכלו מכל עץ הגן'". הנחש מצטט את דבר ה' בצורה מעוותת, שהרי (בראשית ב16-17): "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר 'מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ..."; בדבריו של הנחש ישנם שני עיוותים:

א. שקר קיצוני הגורם לשקר מתון. הנחש אומר שה' אסר לאכול מכל העצים, בעוד שה' אסר לאכול רק מעץ אחד. הנחש יודע שזה שקר, והוא יודע שהאישה יודעת שזה שקר, אבל השקר הזה מצליח לבלבל אותה: כשהיא עונה לנחש, היא כבר מבולבלת ואינה זוכרת את הציווי המקורי כלשונו, היא עושה "פשרה" בין האמת לבין השקר של הנחש, בראשית ג2-3: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ 'מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל, וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן - אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן'". האיסור המקורי התייחס רק לעץ הדעת טוב ורע, אך האישה אמרה שהאיסור כולל את כל "פרי העץ אשר בתוך הגן", הכולל גם את עץ החיים (בראשית ב9); האיסור המקורי התייחס רק לאכילה, אך האישה אמרה שהאיסור כולל גם נגיעה. הבלבול הזה בסופו של דבר גורם לה להפר את הציווי כולו.

ב. שינוי סדר העדיפויות. הנחש מדגיש את האיסור, בעוד שה' התחיל את דבריו דווקא במצוה חיובית - לאכול מכל עץ הגן! רק לאחר מכן בא האיסור המציב גבולות "הסדר כאן הוא משמעותי... דבר ה' בא אלינו, לא כדי למנוע או להגביל, אלא להיפך, כדי להעצים את כוחות העשיה ולכוונם למקום המדוייק שלהם... וזו בדיוק היתה עצתו הרעה של הנחש, שהפך את היוצרות וצבע את כל העולם בציור של 'אסור' ו'אל תיגע'. ואז מתחיל דיון, מה בדיוק אסור, וכמה אסור, האם רק לאכול או גם לגעת, וכבר בעצם ההשאה [העתקה] הזאת ניצח הנחש... ברגע שהדיון עובר ממקומו המקורי, שהוא מה צריך לעשות, אל מקומו המזוייף, שהוא מה אסור..." (הרב אייל ורד, "להיות גנן נאמן", עלון השבת של רבני צוהר, פרשת בראשית ה'תש"ע).

היצר המפתה גורם לאדם להצטער על מה שאין לו ועל מה שאסור לו לעשות, במקום שישמח במה שיש לו ובמה שמותר לו לעשות, וכך גורם לו להיכשל.

מקורות ופירושים נוספים

לפי החלוקה העברית, הפרק היה צריך להתחיל בפסוק הקודם (בראשית ב25): "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו": "זוהי הכותרת לפרשה: האדם ואשתו ערומים. הנחש מפתה את האישה. אדם ואשתו מתחבאים בשמעם את קול ה', כי ערומים הם. וסיום הפרשה: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"; חלוקת הפרקים שלפנינו היא נוצרית: "ומדוע הפריד מחלק הפרקים הנוצרי את הפסוק ממקומו הנכון, ושיבץ אותו בסוף פרשת בריאת האישה? התשובה טמונה באחד מיסודות הנצרות: עניין החטא הקדמון, שהוא יסוד מוסד בנצרות. האנושות כולה סובלת מן החטא הקדמון לפי האמונה הנוצרית, ועל כן חטא זה צריך להיות מודגש. פסוק הפתיחה לפרשת הנחש מפריע להדגשת רעיון זה, ועל כן הוא סולק ממקומו, וכך נוצרה פרשה חדשה, בהדגש חדש: לא היות אדם אשתו ערומים, ותקנתם הוא נושא הפרשה, אלא הנחש, המפתה, מעורר החטא הקדמון" (יהודה אייזנברג, על חלוקת הפרקים במקרא).

הנחש היה מיוחד, וגם עונשו היה מיוחד - הוא היה "ערום מכל חיית השדה", ונענש ב בראשית ג14: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה...": "לפי ערמתו וגדולתו היתה מפלתו - ערום מכל, ארור מכל" (רש"י בשם בראשית רבה).

מדוע פנה הנחש דווקא אל האישה? אולי משום שהיא לא קיבלה את הציווי ישירות מה' אלא דרך אדם, ולכן היה לו קל יחסית לבלבל אותה בפרשנות שגויה. ראו מדוע לא נזכר שה' אסר גם על האישה לאכול מהעץ?.

המפרשים והמתרגמים נחלקו לגבי משמעות הביטוי אף כי בפסוקנו:

1. יש שפירשו אותו כביטוי של הדגשה: "בקושטא, ארי אמר יי לא תיכלון מכול אילן גינתא" (אונקלוס) - "באמת אמר ה' שלא תאכלו מכל עץ הגן"

2. ויש שפירשו אותו כביטוי של תמיהה: "הַקֻשְׁטָא דְאָמַר יְיָ אֱלֹהִים לָא תֵיכְלוּן מִכָּל אִילַן גִינוּנִיתָא?!" (יונתן, וכן רש"י ו שד"ל) - "האמנם אמר ה' שלא תאכלו מכל עץ הגן?!". בכל מקרה המטרה היא דומה - להפנות את תשומת ליבה של האישה למה שאסור במקום למה שמותר, "ואע"פ שראה אותם אוכלים משאר פירות, הרבה עליה דברים כדי שתשיבנו ויבא לדבר באותו העץ" (רש"י).

3. ויש שפירשו, שדברי הנחש נקטעו באמצע על-ידי דברי המחאה הנחרצים של האישה, וההמשך שלהם נמצא בהמשך "... לא מות תמותון", ולמעשה, דבריו הם: "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן - לא מות תמותון"; למרות שה' אמר לכם שלא לאכול מכל העצים, אני יודע שאתם יכולים לאכול ולא תמותו (שד"ל בשם 'יש אומרים').

ראו עוד על הביטוי אף כי במקרא.


תגובות