מאת: אהובה קליין
פרשת שמיני ייעודו של עם ישראל - מהו?
מאת אהובה קליין.
התורה מצווה אותנו להתרחק מהטומאה ולהקפיד על הטהרה: כפי שמתאר: הכתוב :
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס--טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם". [ויקרא י"א, א- ט]
כמו כן נאמר: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא, בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ: הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה; וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת. אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם, בְּכָל-הַשָּׁרֶץ; כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם, יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר- יִפֹּל- עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל-כְּלִי-עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ-עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל-כְּלִי, אֲשֶׁר-יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם; בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד-הָעֶרֶב, וְטָהֵר. וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר-יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ: כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ". [ויקרא, י"א כ"ט- ל"ג]
השאלות הן:
א] מה הטעם באיסור מאכלות אסורות?
ב] מה הדין המיוחד לגבי כלי חרס?
תשובות.
הטעם באיסור מאכלות אסורות.
המילה "אֲלֵהֶם"- במילה זו ישנו רמז חשוב מאד הבא למעט את כל האומות והוא כדעת רוב המפרשים: המאכלים הטמאים, למרות שיש כאלה החושבים שהם מקור בריא ותורמים לבריאות הגוף- כדאי לדעת- כי מאכלים אלה הם משקצים את הנפש הטהורה ומסלקים את רוח הקדושה והטהורה מן האדם וגורמים לאטימות השכל ונוטעים בו את תכונת האכזריות ,כך גם סוברים "בעל העקדה" ואברבנאל. [מתוך ספר "מטה שמעון"]
רש"י מביא את דברי תנחומא על ההבדל בין עם ישראל לבין אומות העולם: "רבי תנחומא בן חנילאי אומר: התיר להם [לעכו"ם] את האיסורים ואת השקצים ואת הרמשים . משל לרופא שהלך לבקר שני חולים - ראה אחד מהם שהיה בסכנה אמר לב"ב: תנו לו כל מאכל שהוא מבקש, ראה האחד שעתיד לחיות אמר לו: כך וכך מאכל יאכל, כך וכך לא יאכל, אמרו לרופא: מה זה? לזה אתה אומר: יאכל כל מאכל שהוא מבקש, ולאחר אמרת - לא יאכל?
אמר להם הרופא: לזה שהוא לחיים אמרתי לו: זה אכול וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם: כל מה שהוא מבקש, תנו לו שאינו לחיים. וכך הקב"ה התיר לעכו"ם – השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים אמר לו:
"וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [ויקרא י"א, מ"ד]
נאמר "אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם" [שם, מ"ג] - את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו [שם] "ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם" למה? שהם לחיים שנאמר: "וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם"׃[דברים ד.ד] כוונת הכתוב- שעם ישראל- מתוקף היותו קדוש יש לו חלק לעולם הבא.
לכן חשוב שיהיו טהורים ויתרחקו מהטומאה- לא כן לגבי - עובדי כוכבים שאינם זוכים לעולם הבא!
"קדושת הלוי" מבאר: באופן מעניין את הטעם להתרחק מאכילת חיות ובהמות טמאות: נאמר: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם...." [ויקרא י"א, א]
חז"ל אמרו על דברי הפסוק: "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ, אֶל-בַּת-פַּרְעֹה, הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִישָּׁה מֵינֶקֶת, מִן הָעִבְרִיֹּת; וְתֵינִק לָךְ, אֶת-הַיָּלֶד"? [שמות ב- ו]
"מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינוק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה"
כלומר - משה הקטן סירב לינוק מהנשים המצריות, לכן הציעה מרים לבת פרעה - להביא את משה אל אישה מינקת עברייה.
לפיכך, אסור לעם ישראל לאכול בשר בהמות וחיות טמאות- כי בעתיד השכינה תדבר עם כל אדם מתוך עם ישראל. כפי שאומר זאת יואל הנביא:
"וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם,.." [יואל ג'-א] זו הכוונה במילים: "אמור להם"- עוד יגיע העת כאשר הקב"ה עצמו יאמר להם - לבני ישראל, לפיכך יש להזהיר את העם שלא יביאו לפיהם משהו טמא.
"נתיבות שלום" מביא דעה של אחד החכמים הטוען: כי ברוב השנים - קוראים את פרשת שמיני בימי ספירת העומר - שבין פסח לחג שבועות - מתן תורה, כי בפרשה זו נאמר עניין מאכלות האסורות- ובסיומה נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים והיות וימי הספירה משמשים הכנה לקראת מתן תורה וההכנה היא: "קדושים תהיו" כמו שנאמר: ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, שלא רק ימנע מן האסור, אלא אפילו בהיתר –יתקדש. לכן קוראים בימי ספירת העומר- את הפרשיות בנושא: הטומאה והנגעים- מהטעם שימי הספירה מטהרים יהודי מכל הטומאות והנגעים הרעים.
ה"נתיבות שלום" מביא גם את דעת הרמב"ם: הרמב"ם כלל בספר קדושה הלכות מאכלות אסורות וכן איסורים נוספים שהם בגדר טומאה- שהם נקראים: הלכות קדושה - הכוונה שבנושאים אלה עלול היהודי ליפול לשאול תחתית כאשר עושה בחירה בבחינת "ופושעים יכשלו בם"
משפט זה לקוח מדברי הושע:
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".[הושע, י"ד, י]
מצד שני, אם האדם עובד על מידותיו ועושה ההיפך מתאוות לבו בדברים שנפשו של אדם מחמדתן הרי – הם אצלו הלכות קדושה, הדבר נהפך אצלו למקור קדושה - מתוך כך יכול להגיע לרמת קדושה.
עוד לפני שעם ישראל קיבלו את התורה - קבע הקב"ה ייעוד לעם ישראל לחיות כעם קדוש - כפי שנאמר:
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ .." [שמות י"ט, ו] ואמרו המפרשים:
כהנים –היינו, משרתים, ומצאנו שהמלאכים שנקראים משרתים כפי שנאמר: "יוצר משרתים" [ מתוך "ברכת יוצר אור"] שם מתואר איך מתנהלת שירת המלאכים לפני ה'.
המלאכים נקראים: קדושים ולכן הקב"ה רצה להכין את עם ישראל לקראת קבלת התורה- כדי שיעשו את התיקון הגמור ויגיעו לדרגת המלאכים כפי שאומר דוד המלך:
"אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" . [תהלים פ"ב, ו] וכל זה היה קורה אילו לא חטאו בחטא העגל.
אבל , יהודי חייב לדעת שתכלית התיקון של עם ישראל להגיע לדרגת: "ממלכת כהנים וגוי קדוש"
המשמעות היא: שכל יהודי- יחיה בקדושה תמיד:
המוח יהיה קדוש - בקדושת ההשקפות והדעות,- הלב יהיה מקור קדוש -בקדושת כל התשוקות והרצונות .
גם אבריו יחיו בקדושה. וגם אם היהודי עדיין לא הגיע לכך - צריך להאמין שטמון בו הכוח להגיע לרמה כה גבוהה של קדושה.
הדין המיוחד לגבי כלי חרס שנטמא:
התורה מצווה אותנו: "וְכָל-כְּלִי-חֶרֶשׂ--אֲשֶׁר- יִפֹּל מֵהֶם, אֶל-תּוֹכוֹ: כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ".
מתברר, כי כלי חרס מטמא רק מתוכו ולא מחיצוניותו - כי החרס כשלעצמו אין לו ערך, וכל חשיבותו היא רק לגבי החלק הפנימי שבו - המשמש בית קיבול לדבר מה, לעומתו כלי מתכת שגם גופו הוא בעל ערך מטמא אפילו מגבו ,מעניין שגם האדם משול לכלי חרס: "עפר מן האדמה" אין לו כל ערך וחשיבות - אלא אם כן יש בפנימיותו –תוך של ממש [הה"ק מקוצק]
אני נזכרת בפיוט" וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף" שנוהגים להתפלל - בתפילת מוסף בשני ימי ראש השנה וביום הכיפורים:
"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר"
רש"י מסביר: כי לאחר שכלי חרס נטמא מהשרץ שהיה באווירו - הוא מטמא את כל מה שנמצא באווירו ואפילו שלא נוגע בדפנותיו הכלי נהיה ראשון לטומאה [כי השרץ אב הטומאה] לכן הוא מטמא מה שנמצא בתוך הכלי בדרגת שני לטומאה. ועל כך נאמר בתורת כוהנים:
"ואותו תשברו"- מלמד שאין לו אלא שבירתו" ועוד נאמר:
"כל הכלים שנטמאו- יש להן טהרה במקווה- חוץ מכלי חרס..... כלי חרס נאמר בו:" ואותו תשברו, אין לו טהרה- אלא שבירה" [רמב"ם מקוואות פ"א ה"ג]
לסיכום, לאור האמור לעיל- מתוך פרשת שמיני- ניתן ללמוד: כי הייעוד של עם ישראל הוא: להיות קדוש ולהידמות למידותיו של הקב"ה ולזכור את כל הנסים שעשה לנו בהוציאנו מארץ מצרים מעבדות לחירות:
"כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת- נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" [ויקרא, י"א, מ"ד-]
כדברי ישעיהו הנביא::
"וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" [ישעיהו מ"ט ,ו]