פרשת בהעלותך-מה היה שורש חטאם של המתאוננים?/אהובה קליין

מאת: אהובה קליין

פרשת בהעלותך- מה היה שורש חטאם של המתאוננים?

מאת: אהובה קליין
פרשת בהעלותך- גדושה בנושאים רבים, אחד מהם הוא: חטא המתאוננים ועונשם ובעקבות זה - תפילת משה אל ה', כפי שהכתוב מתאר: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹונְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה". [במדבר, י"א, א-ד]
השאלות הן:
א] מה היה עיקר חטאם של המתאוננים?
ב] מה היה עונשם ומדוע?
תשובות.
חטאם של המתאוננים.
רש"י מסתמך על ספרי ומסביר: כי עצם העובדה שהכתוב מציין: "וַיְהִי הָעָם" הכוונה לרשעים שבהם כמו שנאמר: "ויִצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה"; [שמות י"ז, ד] דוגמא נוספת :" וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא". [במדבר י"ד, א]
מנגד, כאשר ה' אומר: "עמי" הכוונה לכשרים שבהם, כמו שנאמר: "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר" [שמות ז, ט"ז] כך מצטווה משה על ידי ה' להגיד לפרעה.
"עַמִּי מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ: עֲנֵה בִי".[ מיכה ו', ג]
רש"י מתייחס למילה: "כְּמִתְאֹנְנִים"- בהתאם להסברו של הספרי ומסביר: שבני ישראל היו מתרעמים ומבקשים סיבה איך לפרוש מה'.
וזאת בדומה לשמשון שרצה לשאת אישה פלישתית: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ, כִּי מֵיְהוָה הִיא--כִּי-תֹאֲנָה הוּא-מְבַקֵּשׁ, מִפְּלִישְׁתִּים" [שופטים י"ד, ד]
אונקלוס מפרש: לשון עלילה ותואנה.
רש"י מוסיף ואומר: כי המתאוננים- עלילתם הייתה רעה בעיני ה' - לפי שהיו מעוניינים שישמע את תלונתם וה' יכעס עליהם ,הם התלוננו על הליכתם במדבר במשך שלושה ימים רצופים לפי שלא עלה בידם לנוח מעינויי הדרך.
על פי ספרי: "מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום", היה רבי שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקלל את המלך, היה המלך עובר , אמרו לו: "שתוק שלא ישמע המלך", אמר להם: "מי יאמר לכם שלא הייתה כוונתי כי אם להשמיעו" . אף ישראל מתכוונים להשמיע למקום" [פ"ה]
רבינו בחיי סובר: כי אדם מתוך ישראל חייב ללכת אל ארץ ישראל - מתוך שמחה ובטחון ואמונה בה' וגם כשהדרך קשה ורצופת מכשולים- אל יתייאש- והנה למרות שהם ידעו כי הם הולכים לארץ הייחודית- הם נפלו ברשת של צער ועצב – בגלל קשיי הדרך והמזון שלא היה לטעמם, לכן ה' כעס עליהם מאד.
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש ]מבהיר: כי בעוד שמשה שימש דוגמא אישית לעם ישראל בכך שהוא קיבל בשמחה את הנהגת ה' והיה מוכן ללכת אחריו בכל מקום - במדבר ובישימון , הוא ביטל את רצונו לרצון ה' מתוך מסירות נאמנה - לעומתו העם היה מרוחק משלמות רוחנית הם היו :"כמתאוננים"- כאילו היו באנינות- ראו עצמם כאילו כבר מתו, כאילו מתאבלים על עצמם. בעוד ענן ה' מעליהם וארון ברית ה' נוסע לנגד עיניהם, הם הרגישו את עצמם מנותקים מן העולם והייעוד האלוקי שלהם - משכן ה' שהיה בסביבתם - איבד את חשיבותו בעיניהם ולא נראה להם כתמורה הראויה . הם לא חשו חיי אושר, אלא כאילו נתונים בארון מתים, הם היו: "רע באזני ה' " הם ידעו בוודאות שה' מקשיב לקול שבליבם והם כיוונו את קולם זה לה' ותלונתם הייתה: שה' הפך חייהם לחסרי ערך ומשמעות.
חידושי הרי"ם טוען: כי עם ישראל לא רצו להבין שארץ ישראל והתורה- נקנים בייסורים. ובמקום לקבל ייסורים אלה באהבה -הם התלוננו ובכך ציערו את עצמם והכעיסו את ה' .
ראיתי הסבר יפה בספר: "מטה שמעון" מאת: הרב שמעון אפרתי: העוון הקשה של המתאוננים - נבע מתוך כפיות טובה, הרי ה' הציל אותם מעבדות מצרים בנסי ניסים ובמקום להודות לה' על כל הטוב שגמל איתם, הם התלוננו על הקשיים במדבר ותפסו געגועים למקום בו היו עבדים.
למה הדבר דומה? לאיכר זקן ששב לעת ערב מעבודתו ביער יחד עם פועלו השכיר והנה לפתע מגיח לעברו - דוב ענק ,מתנפל עליו וכמעט הרגו, מיד צעק הזקן אל עבר הפועל שיצילו, ואכן הפועל הצליח להתגבר על הדוב והרגו והנה במקום שהאיכר הזקן יודה לפועל על הצלתו, התחיל להאשימו בכל מיני האשמות שווא ,בכך שקלקל את עורו היקר של הדוב באמצעות הגרזן ועוד.... כך גם המתאוננים, במקום להודות לה' על הנסים והנפלאות בהוציאם ממצרים הם התלוננו רק על מה שרע להם.[שבת בשבתו]
עונשם של המתאוננים.
נאמר: "וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה".
רש"ר מסביר: האש שהייתה אמורה לכלותם - הזכירה להם את קיומם ואת ערך חייהם ועדיין לא הייתה להם זכות להתאבל על עצמם.
האש התחילה לבעור בקצה אחד של המחנה במטרה לכלות את כל המחנה. רק לאחר שהעם צעק אל עבר משה והוא התפלל אל ה' שיצילם- האש שקעה באותו מקום שהחלה בוערת.
רש"י מסביר את המילים:
"וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה".
על כך מביא רש"י שני פירושים:
א] האש פרצה תחילה אצל הערב רב.
ב] [על פי רבי שמעון בן מנסיא]: האש פרצה דווקא אצל הקצינים שלהם, אנשים הגדולים בקרבם.
" וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה"; משל למלך בשר ודם שכעס על בנו, ובנו הלך אל ידיד אוהב של אביו ואמר לו: לך תבקש רחמים מאבי - עליי. הנמשל: כך הלכו בני ישראל אל משה ואמרו לו: בקש מה' רחמים עלינו ,מכאן שצעקת העם לא הייתה מכוונת אל משה באופן אישי, אלא כוונתם הייתה שמשה יתפלל עבורם לה'.
המלבי"ם מביא גם את דעת הרמב"ם: כעס ה' מגיע בעיקר על עבודה זרה ומשמע שהאש התפשטה בכל המחנה, אלא שהיא הזיקה רק בקצה המחנה, לאלה שהם פחותים ועל כך נאמר:(תהלים ע"ח) "לכן שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל", שגדר העבירה גורם לכך שכעס ה' מתפשט גם על אלו שלא חטאו, האש פגעה בעיקר ביעקב- שהם הפחותים ואכלה אותם ,אך האש התפשטה גם אל ישראל שהם הטובים שבהם שנקראים בשם ישראל שבהם לא אכלה האש להשחיתם רק בערה ע"י הכעס שהתפשט גם אל עבר אלה שלא חטאו!
דעת מקרא סובר: כי העונש של האש - זו מידה כנגד מידה. כי תלונתם של המתאוננים - הייתה כאש לוחשת באוזני ה' בדומה לגחלים לוחשות ולא כאש גלויה, כשלהבת המתרוממת אל מרכז השמים האש הזאת הייתה בעוכריהם והיא אשר גרמה להם לעונש - אלא שהיא הייתה מצומצמת ולא כללה את כל המחנה.
מעניין, שההצלה של עם ישראל הייתה יוצאת מן הכלל בעוד שטיבה של האש לעלות כלפי מעלה- היא שקעה באדמה.
ספורנו מדגיש: שהאש שקעה בניגוד לטבע האש לשקוע - למען יראו שזה היה פלא בלתי טבעי.
החזקוני מבאר: שהאש שבערה בקצה המחנה - הייתה מידה כנגד מידה לפי שהציצו במראה כבוד השכינה שהיא כאש אוכלת והוזהרו בה בסיני: "וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר".[שמות כ"ד, י] אך הם נענשו כאן!
לסיכום, לאור האמור לעיל: שורש חטאם של המתאוננים היה: שהם היו כפויי טובה – הכעיסו את ה' ולכן נענשו- מידה כנגד מידה- ובערה בהם אש ה'.



תגובות