קוד: מבנה תהלים צד בתנ"ך
סוג: מבנה2
מאת: אראל
אל:
פרק צד בתהלים הוא קריאה לנקמה,
תהלים צד1-2: "
אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע! הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים!
". המפרשים נחלקו בשאלה מי הם אותם
גאים שיש לנקום בהם - רשעי הגויים או רשעי ישראל?
עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ", תהלים צד7: "
וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", תהלים צד10: "
הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ, הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת" ( פירוט), תהלים צד14: "
כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ , וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".
בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם , וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ"!
המפרשים פירשו בכמה דרכים.
ניתן ליישב את הקושיה ע"י ניתוח מבנה הפרק (ע"פ אברהם ישראל שריר, "פני שבת נקבלה", הוצאת ארז תשס"ג) . הפרק נחלק לפי סגנונו לשלושה חלקים כמעט שווים באורכם:
א. פסוקים 1-7 הם קריאה של המשורר אל ה'. נוסח הפניה הוא של אדם העומד מן הצד, רואה את מעשי הרשעים ושומע את דברי הגאווה שלהם, וקורא אל ה' שינקום בהם.
ב. פסוקים 8-15 הם פניה של המשורר אל בני-אדם. הוא מוכיח אותם על כסילותם (פסוקים 8-11), אבל גם מנחם אותם (פסוקים 12-15).
ג. פסוקים 16-23 הם סיפור אישי של המשורר. הוא מתאר בגוף ראשון את הצרה שהיה בה ונחלץ ממנה בעזרת ה'.
החלוקה הזאת לשלושה חלקים התבטאה גם באופן השימוש של המזמור בבית המקדש (ראו משנה תמיד ז ד, בבלי סוכה נה א) . על-פי מבנה זה, מסתבר שה"גאים" שנזכרו בחלק א אינם ה"בוערים" שנזכרו בחלק ב:
הרגשות המתוארים בפרק מתאימים במיוחד לפרשת דוד בצקלג (שמואל א ל). כשדוד ואנשיו חזרו לצקלג, הם גילו שהעמלקים פלשו למקום, לקחו בשבי את כל הנשים והילדים, ושרפו את העיר באש. פסוק 6, "
אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ
", מתאים במיוחד לאופיים של העמלקים, שנהגו לפגוע דווקא בחלשים. גם תיאורי הגאווה והכפירה בחלק א מתאימים לאופיים של העמלקים.
הפלישה גרמה להתמרמרות בכי וייאוש בקרב אנשי דוד, אולם דוד התחזק בבטחונו בה',
שמואל א ל6: "
וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ, כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בנו[בָּנָיו] וְעַל בְּנֹתָיו; וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בה' אֱלֹהָיו
". מסתבר שעל כך אמר דוד את חלק ב, בו ניסה להוכיח אותם על הייאוש ולעורר בהם תקווה וביטחון.
לאחר שהתפלל וקיבל את ברכת ה', יצא דוד למלחמה בעמלקים, והצליח להציל את כל השבויים, ללא כל "עיסקאות" וויתורים,
שמואל א ל18: "
וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק, וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד
". על כך כנראה אמר דוד את חלק ג, וסיים את הפרק בשבח לה',
תהלים צד23: "
וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם, וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם, יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ
".
להקבלות נוספות ראו
אברהם ישראל שריר, "פני שבת נקבלה", הוצאת ארז תשס"ג .
ניתן לפרש את כל הפרק על רשעי הגויים. הפסוק "בינו בוערים בעם" מתפרש על העם הרשע, "
קצת שוטים שבעולם
"
(
רש"י) . אותם רשעים מאמינים בבורא עולם, בדומה למוסלמים בימינו, אולם הם טוענים שהוא לא משגיח על עם ישראל בני יעקב,
תהלים צד7: "
וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב
". המשורר קורא להם
בוערים וכסילים , הרי בורא העולם יצר גם את האוזן והעין, ולכן ודאי שומע את זעקת ישראל ורואה את צרתם.
לפי פירוש זה, הפרק נחלק לשני חלקים
(וכן ראיתי בפירוש ש.ל.גורדון) :
א. פסוקים 1-11 מכוונים לרשעים: המשורר קורא לנקמה ותוכחה.
ב. פסוקים 12-23 מכוונים לישראל הסובלים מהרשעים: המשורר עובר מנקמה לנחמה.
יש שפירשו את כל הפרק על רשעי ישראל, ואת הפסוקים המדברים על "עמך" / "עמו" פירשו על עניי ישראל, המעונים על-ידי הרשעים, ולכן ה' קרוב אליהם במיוחד וקורא להם "עמי"
(פיבל מלצר ב"פני ספר תהלים", ודעת מקרא בסיכום הפרק) .
ויש שפירשו, שכל הפרק הוא ויכוח עם כופרים מעם ישראל, שאינם מאמינים בהשגחה. הקריאה לנקמה בגויים בחלק א היא טענה של אותם כופרים, שאילו ה' היה משגיח על העולם כבר היה נוקם ברשעים; וחלק ב מביא את תשובת המשורר לאותם כופרים
(
מלבי"ם) .
ויש שפירשו, שכל הפרק מתאר במקביל את רשעי הגויים ורשעי ישראל: "
עד מתי רשעים ה' כלומר בישראל, הלא הוא
עד מתי רשעים של אומות
יעלוזו ; כי על ידי מה
שיביעו ידברו עתק הגוים,
יתאמרו כל פועלי און שבישראל לעשות רע;
בראות כי הנה הגוים
עמך ה' ידכאו כו'...
ויאמרו העושים כל הרעות
לא יראה יה ולא יבין כו', על כן לא ישובו רשעי עמך, שימצא יצרם מקום לקושי ערפם
"
(
רוממות אל) .