פורע מוסר - מואס נפשו, ושומע תוכחת - קונה לב

דקויות

מואס נפשו - שני פירושים:

1. מואס נפשו = גורם לנפשו להיות מאוסה ומושחתת, וקונה לב = מתקן את ליבו שהושחת והתקלקל: "אוזן שומעת תוכחת חיים - בקרב חכמים תלין (פסוק 31), אבל אם לא הטה ליבו לתוכחת חיים - פורע מוסר מואס נפשו. ושומע תוכחת קונה לב - אם השחית נפשו, בדברי תורה קונה לב, זו חכמה שנתונה בלב, שמתוך כך זוכה לכבוד ולענוה, שנאמר - יראת ה' מוסר חכמה, ולפני כבוד ענוה (פסוק 33)" (מדרש משלי טו; סימני הפיסוק הם תוספת שלי).

2.  מואס נפשו = כאילו אינו אוהב את נפשו, אינו רוצה לחיות: "פורע מוסר החכמים חפץ להמית נפשו" (אבן עזרא), "מי שפורע מוסר - אינו חש על נפשו ואבדונה" (מלבי"ם), "המבטל את המוסר הוא מואס נפשו, כי מה ראה שאינו חושש בתקנתה?" (מצודות), "מי שאינו מייסר עצמו - הוא מואס נפשו, דהיינו רצונו, כי אם היה מייסר עצמו, היה הקב"ה עושה רצונו, נמצא הוא ממאס רצונו" (הגאון מווילנה). פירוש זה מתאים יותר למשמעות המקובלת של הביטויים בלשון המקרא: מאס = לא רצה, נפש = החיים או הרצון.

לפי זה יש לפרש: שומע תוכחת קונה לב = רוכש לעצמו כישורים שכליים ורגשיים המאפשרים לו לשפר את איכות חייו (ע"פ גליה).

על דרך הדרש, אפשר לפרש את הפסוק בכיוון הפוך:

3. אדם פורע מוסר כי הוא מואס נפשו - הוא כל-כך טרוד בהפרעות עד שנמאס לו מהחיים, הוא לא פנוי נפשית לשמוע ביקורת מאחרים; נפשו נמצאת בחושך גדול המסתיר את האור האלהי שבנפשו, עד שהוא קץ ומואס בנפשו ואינו שם לב עד כמה הוא מזיק לעצמו. ומצד שני, אדם שומע תוכחת רק אחרי שהוא קונה לב - משיג בעלות ושליטה על הלב שלו; רק כשיש לו שקט נפשי, המאפשר לו לסדר את המחשבות שלו ולשלוט בהן, הוא נעשה פנוי ומסוגל להתייחס ברצינות לדברי ביקורת של אחרים. והמשמעות המעשית היא: לפני שמותחים ביקורת על הזולת, לבדוק אם הוא פנוי נפשית לקבל אותה (ע"פ גליה).

4. לפעמים אדם פורע מוסר - מייסר ומסכן את עצמו בצורה מופרעת ובלי גבול, למשל חותך את הורידים או נוסע כמו מטורף בכביש  - כי הוא מואס נפשו - נמאס לו מהחיים, הוא לא מוצא טעם בנפשו, והוא גורם לעצמו כאב חד או סיכון חריף כדי להרגיש טעם של חיים. על-פי פסוק זה, הפורע מוסר מרגיש שנפשו אינה זוכה לקניין רגשי (השגות הקשורות ברגשות), והוא מקבל את כל "הנאותיו" בדרך המזיקה לו. החצי השני של הפסוק מתאר פתרון אפשרי: שומע תוכחת - קונה לב: על אדם זה להקשיב לתוכחה, להביא אותה אל תוך ליבו, לא כביקורת הרסנית, הבאה להטיל דופי או מום, ומפחיתה מערכו, אלא דרך לקנות את עולמו, וכך אולי יטעם הרגש של שמחה והנאה מהתוכחה, וכך ייחשב כ" קונה לב ", המשתמש בתוכחות ובאהבת הייסורים כאמצעי להגדיל את נפשו ואת טעם חיותו (ע"פ גליה).

הקבלות

גם הפסוק הקודם והפסוק הבא עוסקים בתוכחת ומוסר, ומפרשים רבים קישרו ביניהם (ראו אבן עזרא, רבנו יונה, מדרש משלי):

• משלי טו31: "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים - בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין" (פירוט).
• משלי טו33: "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה" (פירוט).

ראו פסוקים נוספים על לב = אמצע הגוף והנפש, מקום המחשבות;   הוכחה = תוכחה = מתיחת ביקורת על-ידי בירור המציאות.