קוד: בני ישראל במצרים - עובדי אלילים בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: אראל
אל:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".
אולם המחלוקת הפוליטית הזאת היא רק 'קצה הקרחון'. הנביא יחזקאל מתאר תיאור הרבה יותר קיצוני:
יחזקאל כ7-8:
"ואמר אלהם:
'איש שקוצי עיניו השליכו, ובגלולי מצרים אל תטמאו, אני ה' אלהיכם!'
"
וימרו בי, ולא אבו לשמע אלי;
איש את שקוצי עיניהם לא השליכו, ואת גלולי מצרים לא עזבו;
ואמר לשפך חמתי עליהם, לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים
מדברים אלה נראה, שבני ישראל במצרים היו עובדי אלילים; ה' אמר להם שיעזבו את האלילים, אבל הם לא שמעו בקולו.
עובדה חשובה זו לא נכתבה בפירוש בתורה, אם כי חז"ל מצאו לה כמה רמזים:
וַיַּסֵּב אֱלֹהִיַם אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁיַם עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - חז"ל פירשו שהכוונה "אחד מחמישה" או "אחד מחמישים" או "אחד מחמש-מאות"; בכל מקרה, הכוונה שרוב בני ישראל מתו במצרים כי רצו להמשיך לעבוד אלילים, ורק מעטים יצאו.
אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" - ר' יהושע בשם ר' חנן פירש, שהביטוי "גוי מקרב גוי" מלמד שבני ישראל נטמעו לגמרי בתרבות המצרית (שיר השירים רבה פרשה ב): "
גוי מקרב עם ועם מקרב גוי אין כתיב כאן, אלא "גוי מקרב גוי", שהיו אלו ערלים ואלו ערלים. אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית. אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים. אם כן לא הייתה מידת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם!" (ובמקום אחר אמרו חז"ל, שבני ישראל במצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה - ע' בדברי הרב מרדכי אליהו )
וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו 'כֹּה אָמַר ה': הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה...'" - בדברים אלה נרמז שאהרן, אחיו הגדול של משה, היה נביא; ע"פ רש"י, הנבואה שנזכרה בדברי יחזקאל - "
איש שקוצי עיניו השליכו" - היתה אחת הנבואות שלו, שניבא עוד לפני שנשלח משה.
כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם. וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם"; וגם ב ; לא הבנתי איך בדיוק)
רש"י ענה:
הרי שהיתה שנאה זו כבושה לפני המקום קרוב
לתשע-מאות שנה, משהיו במצרים עד יחזקאל, והיתה אהבתו מחפה עליהם, ועל-ידי
שהיו עתה מרבים לפשוע - נתעוררו, ועל זה נאמר
(משלי י12): "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה
".
הפסוקים ממשילים את היחסים בין ה' לבין עם ישראל ליחסים בין בני-זוג: בהתחלה, כשהאהבה גדולה, בני הזוג סולחים זה לזו גם על פשעים גדולים; אבל במשך הזמן האהבה נשחקת, ואז כל פשע קטן גורם לבן-הזוג להיזכר בפשעים הישנים ו"לעורר מדנים" (ראו שנאה - הגורם העיקרי לריב).
זה מה שקרה גם ביחסים בין ה' לבין עם ישראל: בזמן יציאת מצרים ואחריה, האהבה בין ה' לעם ישראל היתה בפריחתה, ולכן ה' כיסה את עבודת האלילים של בני ישראל במצרים ולא כתב אותה בתורה; אולם, במשך השנים, עם ישראל איכזב את ה', לא מילא את הציפיות ממנו, ולכן האהבה נחלשה, ובימי יחזקאל, ה' עורר והזכיר לעם ישראל את הפשעים הישנים שלהם.