מנהגי אבל בתנ"ך

קוד: מנהגי אבל בתנ"ך

סוג: כלל

מאת: אראל (הגהה: עופר לביא)

אל:

האם, על-פי התורה, יש חובה לנהוג במנהגי אבל מסויימים?  

הרב אליהו בן אמוזג ["מבוא לתורה שבעל-פה"] טוען שכן, ובנוסף לכך הוא טוען שמנהגי האבל הללו לא נכתבו בתורה בפירוש אלא רק ברמז, כי הם היו ידועים בעל-פה (כמו מצוות רבות נוספות). הוא מביא כמה ראיות לכך:  

1. אחרי מות נדב ואביהוא, נאמר לאהרן ולבניו הנותרים (ויקרא י6) "ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו" מכאן ניתן ללמוד, שבדרך-כלל, כאשר אדם קרוב נפטר, יש לפרוע את הראש (כלומר, לא להסתפר) וגם לפרום את הבגדים (כלומר, לקרוע קריעה).

2. בהמשך הפסוק נאמר "ואחיכם, כל בית ישראל--יבכו את השריפה, אשר שרף ה'". מכאן ניתן ללמוד, שה' רוצה שבני-ישראל יתאבלו על המתים, ורק לכהנים אסור להתאבל מתוקף תפקידם.

3. בפרשת הצרעת (ויקרא יג 45) נאמר "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה; וטמא טמא יקרא" (פירוט). מכאן ניתן ללמוד, שצריך לנהוג במנהגים חיצוניים מסוימים לאות אבלות - פרימת הבגדים, פריעת הראש וכיסוי הפנים והשפם. שני המנהגים הראשונים נזכרו כמנהגי אבלות בפרשת נדב ואביהוא (למעלה סעיף 1), והמנהג השלישי נזכר כמנהג אבלות אצל דוד (שמואל ב יט 5), ובספר יחזקאל (יחזקאל כד 17).

4. מנהגי אבל נוספים ניתן ללמוד מדוד (שמ"ב יג 31) "ויקם המלך ויקרע את בגדיו, וישכב ארצה; וכל עבדיו ניצבים, קרועי בגדים", מהאישה התקועית (שמ"ב יד 2): "וישלח יואב תקועה, וייקח משם אישה חכמה; ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל, ואל תסוכי שמן, והיית, כאישה זה ימים רבים מתאבלת על מת", ומדברי ה' ליחזקאל (על דרך השלילה - יחזקאל כד 16-17): "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה; ולא תספוד ולא תבכה, ולא תבוא דמעתך. היאנק דום, מתים אבל לא תעשה--פארך חבוש עליך, ונעליך תשים ברגליך; ולא תעטה על שפם, ולחם אנשים לא תאכל", ועוד.

תגובות