קוד: ביקורת חברתית על רמת חיים אצל נביאנו בתנ"ך
סוג: כלל
מאת: צוריאל אדמנית
אל:
(לקט מתוך המאמר: "סגנון החיים הקיבוצי בחלוף העתים", ה'תשכ"ה; צוריאל אדמנית, בתוך הזרם ונגדו, עמ' 240-242).
רצוני לברר, באיזו מידה סגנון החיים שבחרנו בו תואם את דרך היהדות... הצעד הראשון הוא הצעד אל התנ"ך.
בתנ"ך אנחנו מוצאים לא מעט ביטוי לסגנון חיים אצל הנביאים. המדייק ימצא, שהם בעיקר מרוכזים בדברי שלושה נביאים, אשר כנראה, לא כל כך במקרה, חיו בתקופה אחת - ישעיהו ועמוס, ובמידה מסויימת עוד הושע. הערכות כאלו חסרות כליל אצל הנביאים, שחיו בתקופת הבית השני, והם קיבלו הפנייה מעניינת בדברי ירמיהו.
אמרתי, שעיקר ריכוז ההערות נמצא בדברי ישעיהו ועמוס. אראה את הדבר בכמה דוגמאות:
הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (פירוט), ישעיהו ה11-12: "
הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (פירוט), ישעיהו ה18: "
הוֹי מֹשְׁכֵי העון בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה", ישעיהו ה22: "
הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר" (פירוט).
וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".
וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת. וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי" (פירוט), עמוס ב11-12: "
וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'? וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן, וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ". ארץ מצרים היא הארץ, המגלמת את התרבות הגבוהה והציביליזציה המושלמת של הימים ההם. כיוצאי מצרים וכיושבי מצרים, לא יכלו אבותינו לעמוד בהתמודדות עם האמורים. רק ארבעים שנות חיי צנע במדבר, חיי הסתפקות במועט וייסורים, הכשירו את בני ישראל לכיבוש הארץ. לכן, ההמשך ההגיוני הוא "גם אני הקמתי מבניכם לנזירים". מעניין שהרמב"ן, בפירושו לפרשת הנזיר, משתמש בפסוק זה כהוכחה, שאמנם דרך הנזירות היא מטרה רצויה לנביא, כי נאמר "מבניכם לנביאים ולנזירים". ודרך אגב שמענו, שהיו תנועות בישראל, בתקופת ירבעם בן יואש, שהתנגדו נמרצות לנזירות, וניסו "להשקות נזירים אלה יין", כדרך שרצו להשתיק את הנביאים.
הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק. הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר" - כוונת הנביא, שגם ההתעסקות האומנותית עומדת תחת שבט הביקורת של הנביא, לא פחות מאשר רמת החיים של העם, לא פחות מאשר כל יתר הדברים.
כל מי שמתמצא ימצא הוכחות נוספות, בעיקר אצל שני הנביאים, בקשר לגנדור הנשים וכל מה שקשור במותרות.
רק אצל שני נביאים אלו (ועוד במקצת אצל הושע) מוצאים אנחנו את הביקורת החברתית. ואם לא ניסיון כללי ליצור סגנון חיים שונה, הרי לפחות ביקורת קטלנית לגבי סגנון השפע והמותרות, שהיה קיים אז בכרך הנוצץ.
כאשר אנחנו באים להשוות דברים אלו עם דברי ירמיהו, בולט שוני הגישה. בספר ירמיהו אנחנו מוצאים, אולי בפעם היחידה בתנ"ך, התארגנות על בסיס של יצירת צורת חיים, סגנון חיים, הדומה לא במעט למטרות סגנון החיים שלנו. כוונתי היא לבית הרכבים. בפרק ל"ה בירמיהו מדובר בהם. אקרא לפניכם פסוקים מספר מתוך דברי התשובה של בני הרכבים,
ירמיהו לה6-7: "וַיֹּאמְרוּ
לֹא נִשְׁתֶּה יָּיִן כִּי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ צִוָּה עָלֵינוּ לֵאמֹר לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם
עַד עוֹלָם. וּבַיִת לֹא תִבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם כִּי בָּאֳהָלִים
תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רב
ים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם. ונשמע בקול יהונדב בֶּן רֵכָב אָבִינוּ לכל אֲשֶׁר צונו לבלתי שתות יָּיִן כָּל ימינו אנחנו נשינו בנינו ובנתינו...
" - כאן אנחנו רואים לראשונה בתנ"ך, התארגנות חברתית למען סגנון חיים מסויים.
הנביא משבח את בית הרכבים על אורח חייהם, אשר שמרוהו כל כך בנאמנות. לא על פשטותם, לא על נזירותם, אלא רק על דבר אחד בלבד,
ירמיהו לה13-14: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ לְאִישׁ יְהוּדָה וּלְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם: הֲלוֹא תִקְחוּ מוּסָר לִשְׁמֹעַ אֶל דִּבְרֵי, נְאֻם ה'! הוּקַם
אֶת דְּבָרַי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֵת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם
הַזֶּה, כִּי שָׁמְעוּ אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם; וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי!
". ובסוף אותו הפרק,
ירמיהו לה18-19: "וּלְבֵית
הָרֵכָבִים אָמַר יִרְמְיָהוּ כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת
יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מצותיו וַתַּעֲשׂוּ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לָכֵן כֹּה אָמַר ה'
צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים
". הדבר בכל-זאת מעניין, שהמטרה שהוצבה בצורה ברורה לפני ישעיהו ועמוס, הושמטה מתוך דברי השבח של ירמיהו פה, והדבר היחיד שהוא מזכיר הריהו הנאמנות לדברי אביהם בלבד.
צורת החיים של הסתפקות במועט, אשר ישעיהו ועמוס ממליצים עליה, היתה חשובה בתקופת השפע של ירבעם בן יואש ועוזיה. לא היה לה מקום בתקופת ירמיהו, ובוודאי ובוודאי לא בתקופת הבית השני.
עתה נבין - אצלנו הדברים כנראה היו הפוכים. בתקופה שהמחסור היה כללי, והצנע היה פחות-או-יותר נתון, לא התווכחנו עליו. מתי אנחנו מתחילים להתווכח עליו? כאשר החברה מתחילה ליהפך לחברת שפע, בדיוק בניגוד למה שמצינו בדברי הנביאים. הנביאים דיברו על צורת חיים פשוטה, בזמן שהיתה חברת שפע; בזמן שלא היתה חברת שפע, לא דיברו על זה. יש להפנות את תשומת הלב לפסוק שבדברי ישעיהו, "אכול ושתו, כי מחר נמות
": החברה בה התענוג נהפך להיות המטרה, הבילוי לתוכן החיים העיקרי - היא המשמשת כמטרה לחיצי התוכחה של הנביא.
...
(עמ' 246) הסתפקות במועט בתור ערך - אין לה ערך. אבל אם אני מנסה לפרט, בשביל מה אני מסתפק במועט, ובמה אני מסתפק במועט, על מנת שלא להסתפק במועט בדבר אחר - הרי יש בזה ערך ויש לזה משמעות גדולה מאד.