פרשת המצות ופרשת הבכורות

קוד: פרשת המצות ופרשת הבכורות בתנ"ך

סוג: הבדלים2

מאת: אראל

אל: פירושים וסימנים 9

בשמות יג יש שתי פרשיות שכתובות בתפילין, ונוהגים להגיד אותן אחרי שמניחים תפילין. פעם ניסיתי ללמוד אותן בעל-פה אבל לא הצלחתי כי הן מאד דומות. ועכשיו סוף סוף, ברוך ה', הצלחתי למצוא סימנים לרוב ההבדלים ביניהן. אולי גם לכם זה יעזור.

שני הפסוקים הראשונים בפרק הם דברי ה' אל משה (שמות יג 1-2): " וידבר ה' אל משה לאמור: קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה, לי הוא";  (ראו בקישור על פירוש המושג פטר רחם).

שאר הפסוקים בפרק הם דברי משה לבני ישראל, והם נחלקים לשני חלקים:

0. רוב ההבדלים נובעים מכך שכל פרשיה עוסקת בנושא אחר: הפרשיה הראשונה עוסקת במצוות אכילת מצות, שהיא זכר לניסים שנעשו לבנ"י ביום שבו יצאו ממצרים; והפרשיה השניה עוסקת במצוות הקדשת בכורות, שהיא זכר למכת בכורות. הסבר הפסוק הראשון בקטע.

1. בשתי הפרשיות נזכר שצריך לקיים את המצווה כשנכנסים לארץ; אבל משה הנביא ידע שאת מצוות הפסח יקיימו רוב בנ"י בארץ לפני שיקיימו את מצוות הבכורות, כי הם ייכנסו לארץ ב- 10 לחודש ה- 1 (יהושע ד 19) – ארבעה ימים לפני פסח, ובאותו זמן הם גם יאכלו מצות (כמו שכתוב ביהושע ה 11: " ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה"). לכן התאור שבפרשיה הראשונה מוקדם יותר בזמן מהתאור שבפרשיה השניה:
   • בראשונה נזכרת " ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי" ובשניה רק " ארץ הכנעני" – במשך הזמן רוב העמים נשמדו ונשאר רק הכנעני [זהירות -- זה לא נכון – זה רק סימן!].
   • בראשונה נזכר " אשר נשבע לאבותיך" ובשניה " כאשר נשבע לך ולאבותיך" – הארץ שהובטחה לבנים שונה מהארץ שהובטחה לאבות  [לא בדקתי את זה עדיין] -- קודם בנ"י יקבלו את הארץ שהובטחה לאבות ואז יקבלו גם את הארץ שהובטחה להם.
   • בראשונה נזכר " אשר נשבע... לתת לך" ובשניה " כאשר נשבע... ונתנה לך" – בהתחלה ה' עדיין לא נתן לבנ"י את הארץ אלא רק נשבע לתת, ואח"כ הוא כבר נתן ממש.
   • חוץ מזה – רק בראשונה נזכר שהארץ היא " ארץ זבת חלב ודבש" – אולי זה בגלל שהפרשה הראשונה קשורה לאוכל (כידוע, המצה הרבה יותר טעימה כשאוכלים אותה עם גבינה ודבש...)

2. בפרשיה השניה מסופר שהבן שואל את אביו "מה זאת?" ובפרשיה הראשונה הבן לא שואל כלום: אולי הסיבה היא שבפרשיה השניה עושים משהו עם הבן (אם הוא בכור) – פודים אותו – ולכן זה מעניין אותו והוא שואל. אבל בפרשיה הראשונה לא עושים שום דבר מיוחד עם הבן ולכן צריך לעניין אותו ולפתוח איתו בשיחה – " והגדת לבנך..." (פירוט ופירושים נוספים).

3. בפרשיה הראשונה האב צריך להגיד לבן " בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים": ייתכן שפירוש המילה "עבור" כאן הוא "מזון שעשוי מחיטה", כמו בפסוק שראינו קודם מיהושע ה 11 " ויאכלו מ עבור הארץ...". האב מחזיק את המצה ביד ואומר לבן שלו: "אתה רואה את המצה הזאת, את העבור הזה? בעבור הזה עשה ה' לי נס בצאתי ממצרים! ה' שמר עליו שלא יחמיץ!" (פירוט ופירושים נוספים). בפרשיה השניה לבן יש יותר סבלנות (הוא בעצמו שאל "מה זאת?") ולכן מסבירים לו יותר בפירוט – את כל הסיפור של מכת בכורות.

4. כאמור בסעיף 2, הבן בפרשיה הראשונה לא מתעניין מעצמו -- צריך לעניין אותו. לכן כשמסבירים לו את מצוות התפילין שמים אותו במרכז:
   • אומרים לו " והיה לך לאות..." (לשני אומרים רק " והיה לאות...").
   • אומרים לו " כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (לשני אומרים " בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים").
   • אומרים לו " למען תהיה תורת ה' בפיך" – אולי זה רומז למצה ששמים בפיו של הילד (אחרי שמורחים עליה גבינה ודבש) כדי שישמח ויקשיב...

5. הבן בפרשיה הראשונה לא יודע לשאול – ולכן כשמסבירים לו את המצווה משתמשים במילים פשוטות יותר:
   • אומרים לו "... ול זכרון בין עיניך" (לשני אומרים כמו בשאר התורה -- "... ול טוטפת בין עיניך").
   • אומרים לו " לאות על ידך" (לשני אומרים " לאות על ידכה" – מילה מיוחדת שיש לה גם משמעות הלכתית - ע' במכילתא).
     
6. בפרשיה הראשונה כתוב " ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" – כי מצוות המצה חלה כל שנה במועד קבוע (בניגוד למצוות פדיון הבכורות שהיא חד-פעמית).